הוא עמד לו על הגג.

הרגיש את הרוח הנעימה של הערב עוברת על פניו, במזג אוויר קריר. הוא עמד על קצה הגג, הביט למעלה, והתפלל שהרוח תפיל אותה, אך הייתה חלשה מדי. "רגע!", אמר לעצמו, כמעט שכך. הוא ירד מהמעקה על הסף, הוציא דף נייר מכיס החולצה, הוציא עפרון, וחשב. "מה אכתוב במכתבי האחרון?". הוא חשב על המון דברים לפניכן במהלך היום, אבל דווקא עכשיו היה נורא מבולבל. איך יוכל לכתוב את כל מה שבאמת רוצה להעביר, על דף נייר אחד? אז בהתחלה, רשם כזה מכתב נחמד, "מתחשב" כביכול, בחבריו וקרוביו. הוא כתב עד כמה שלא שווה ליהיות עצובים בגללו, הרי אם יהיו עצובים או שמחים, זה לא באמת יעזור, אז שיהיו שמחים. הוא ביקש לא לשבת שבעה, ולא לבקר אותו בקבר, כי לא יהיה שם. הוא אף פעם לא הבין, מה הטעם בליהיות עצוב כלכך כשמישהו מת? אם הוא חולה, צריך ליהיות עצובים, כי לא יודעים מה יהיה, והכי גרוע יכול לקרות, אבל אם הכי גרוע כבר קרה, במילא אין דרך חזרה. ליהיות עצובים, בסופו של דבר, יכול להביא למצב שלו, שעומד על סף הגג ומתחנן את מכתבו האחרון. הוא גמר לכתוב, הסתכל רגע, ולא היה מרוצה. "איני מעביר שום דבר במכתבי האחרון?". הוא שלף מחק, והתחיל למחוק את כל מה שכתב.

ובכן, עלה לאיש עוד רעיון, גם הוא, מתחשב מאוד. הוא העלה רעיון, לכתוב ברכה קטנה לכל אחד חשוב לו, על כמה שאהב אותו. כך עשה. התחיל לכתוב ברכות, קודם כל למשפחה. כתב עד כמה שאוהב אותם, עד כמה שזה לא אשמתם בכלל, ושחס וחלילה, לא יהיו עצובים. אחרי זה, התחיל לכתוב לחברים שלו, לחלקם לפחות. הרי לא היה מקום לכתוב לכל האנשים שהכיר. הוא כתב גם להם, עד כמה שזה לא בגללם, ועד כמה שאוהב אותם. הוא כתב גם ברכה קטנה לזאת, שהייתה איתו פעם, לא היה לו נעים פשוט להעלם ככה, הרי, אחרי הכל, הוא יעלם עוד מעט, מה איכפת לו? הוא כתב גם לידידות שלו, רק להכי טובות. ולבסוף, כתב גם ברכה לזאת שרצה. לה הוא ניסה להבהיר הכי הרבה, שזה ממש לא בגללה, הרי אם מישהו יקפוץ מגג בגללך, אני מניח שזה ילווה אותך כל החיים. והאמת? הוא באמת לא חשב עליה בקבלת ההחלטה הזאת, כך שהניח שיצא אמין פחות או יותר. דווקא לה, לא כתב כלכך הרבה, לא היה לו מה. אחרי כמה זמן, הבין שאין מספיק מקום לברכות לכולם, והברכות די חוזרות על עצמן, ושוב, לא מעביר כאן שום מסר.

ובכן, עלה לאיש עוד רעיון, הפעם, לא מתחשב במיוחד. הוא הסביר למה, מבחינה פילוסופית, החיים נוראיים ולא שווה ליחיות. הוא רשם ורשם, טען המון תענות חכמות, שמבוססות על המון דברים מוצקים. הוא הגה תיאוריות מדהימות, שאף אחד לא ממש יכל להפריח. בסוף, קרא את המכתב, והשתכנע שהוא ממש ממש משכנע. הילה עלה על הסף. חשב רגע, וחזר לשבת. "מה הטעם בלתת לאנשים את הרע שאני יודע?", חשב לעצמו, ושוב הגיע למסקנה שרעיונו לא טוב. ושוב, מחק האיש את המכתב.

ובכן, עלה לאיש עוד רעיון, קצת מתנשא, אבל לא יותר מדי. הוא רשם, עד כמה הפילוסופיה, היא מחלה. מחלה שקל להכנע אליה, אבל קשה לצאת ממנה. על שבהתחלה, היא כמו משחק כזה, אני נותן תיאוריה, הוא נותן, מתווכחים, ומגיעים לנקודה. ממנה, נותנים עוד תיאוריות, וכך הלאה. אך בסופו של דבר, כך חשב הגיבור שלנו, אחרי כל המחקר המעמיק בכל תיאוריה שהיא, אחרי התקדמות משמעותית, בסוף מגיעים לנקודת ההתחלה. הנקודה, שלא יודעים בה כלום. הפעם, לא מצא כמעט אף פאק במכתב. הוא היה מושלם, חוץ מדבר אחד. המכתב, מכניס אנשים לעניין פילוסופי. הרי, אם אומרים לאנשים שדבר מסויים הוא מסוכן וכד', הם ישר יקפצו עליו, ואז יקלעו לבעיה שתיאר. מצד שני, המכתב מבהיל את הפילוסופים הצעירים, הרי לא כולם מגיעים למסקנות שהוא הגיע.

שוב, הוא מחק את המכתב, אבל אז, היה הדף כבר שחוק מדי מכל המחיקות, וכבר אי היה אפשר לכתוב עליו. הסתכל האיש מבואס על הדף, ובלי הרבה ברירה, ירד למטה. הוא הלך הביתה, לאט לאט, מאוכזב שלא ארגן הכל מוקדם יותר, קצת מדוכא שבהתחלה, הרוח לא פשוט הפילה אותו למטה. ואני, שהסתובבתי לי שם ופגשתי אותו, הבחנתי שמשהו אצלו לא בסדר. "סליחה, אדוני," אמרתי, "הכל בסדר אצלך?". הוא הסתכל עלי במבט קצת מופתע שמישהו שם לב לזה שעבר עליו משהו, ואמר, "כן, הכל בסדר". הוא שתק כמה שניות, עמד במקום, והסתכל עלי. אחרי כמה שניות, אמר "אתה יודע, בעצם לא, לא הכל בסדר". "ומה יכול ליהיות הדבר שמטריד אותך?" אמרתי, "ובכן", אמר, "הלכתי לגג הזה, בשביל לקפוץ, ואז נזכרתי שאני צריך לנסח מכתב התאבדות, ולא הצלחתי, אז ירדתי למטה". "אז, בהצלחה בפעם הבאה אדוני, לילה טוב לך!", אמרתי, והמשכתי ללכת.

הוא היה מופתע מהתגובה שלי, מזה שלא ניסיתי לשכנע אותו לא לעשות את זה שוב. ידעתי, שבאמת חושב שצריך למות, הרי ניסה להתאבד. אבל מצד שני, לא עשה זאת בגלל מכתב מתופש. אז האם רוצה למות או לא?

יותר לא ראיתי את האיש ההוא. אולי עבר משם, אולי בכלל לא גר באיזור, ואולי קפץ מאיזה גג אחר. אבל כשעברתי שם, באיזור, ראיתי דף על הרצפה, דף מקושקש ומחוק, שחוק, שאי אפשר לכתוב עליו אפילו מילה, חוץ מכמב מילים שהצלחתי לקרוא: "ואחרי שנים, חזרתי להתחלה, מנוסה, אך מדוכא".

נדבר כולם,

כאן הולדר ^.-.

נ.ב.

פוסט הבא, אולי אפילו היום, על מחאה במורים ובבצפר, הפעם פוסט ארוך רק על הנושא הזה.