זה נורא, זה פשוט נורא.

זה נורא שהוא לא יודע מה הולך איתו.

לא יודע לאן הולך ולא יודע בשביל מה מתאמץ, הוא פשוט עושה הכל, כי ככה חונך.

והוא יודע את זה, הוא יודע שלא מתכוון לכלום, ויודע שלא ייצא מזה כלום.

והוא יודע שהכל הולך לו טוב, אבל בעצם הוא מרגיש חרא. כמו אחד שלוקח סטרואידים ונראה טוב מבחוץ, אבל מבפנים, הלב שלו דופק כמו מטורף. הוא מרגיש את עצמו מתפרק מפבנים, ומחזיק את עצמו חיי מבחוץ, ואנשים אחרים? בכלל לא שמים לב. זה נורא. זה נורא שלא יודע עוד כמה זמן יחזיק מעמד לפני הקריסה הגדולה. ויש לו כלכך הרבה סיבות לשמוח, יש לו כלכך הרבה סיבות ליהיות מאושר, כמו כולם, רגיל כזה. אבל הוא? הוא בחיים לא יהיה רגיל. הוא יהיה שונה. או שיהיה עצוב, או שמח, אין כזה דבר באמצע. למרות שעכשיו, הרע כבר ניהיה שיגרה אצלו, אז אולי חלק יעדיפו לקרוא לזה "בסדר".

כשהוא שמח, הוא הכי שמח בעולם. הוא מאושר לגמרי, הכל אצלו נפלא, ונהנה מכל רגע. כשעצוב, הוא מדוכא בכל שניה ביום, גם אם צוחק וגם אם מחייך, בתוך תוכו הוא מתפרק לו לאט לאט, כמו עשן שלאט חודר אל תוך הגוף ומחריב אותו לאט לאט, והוא? יפה מבחוץ, תמיד. ואנשים, אפילו חבריו הטובים, לא שמים לב. לא שמים לב שבתוכו, הוא עומד למות, לא שמים לב שמשהו שונה. והוא מחייך לו, כולם חושבים שמאושר, ואז חוזר הבייתה, ובוכה. בוכה כי יודע שהכל לא בסדר עכשיו, הכל רע. אבל נו, איך אפשר להאשים אותם?

"כמה מגעיל," אמר לי פעם, "כמה מגעיל שעולים לאוטובוס, שמה גודלו? גודל של מאית מגן משחקים ממוצא? וכמה דיבורים כבר יש בתוכו?". הוא סיפר, שכל אחד כלכך סגור בתוך עצמו, או עם חבריו, למרות שהנהג, לידם, ממש שם. וכשיורד מישהו לבד מהאוטובוס, הוא פשוט יורד לו. מצלצל בפעמון האלקטרוני והמזוייף הזה, ופשוט נוטש. והנהג אפילו לא מעלה על דעתו שמשהו פה לא נורמאלי. ויותר מזה, אם יגיד לנהג "לילה טוב ותודה על הנסיעה", אנשים יסתכלו עליו כאילו נפל מהירח. "הרי שילמת לו על הנסיעה, למה שתגיד לו תודה?". כלכך צבוע, כלכך עלוב, כמה מגעיל.

כמה מגעיל, שכשרואים שיכור שמקיא ברחוב, אנשים פשוט ממשיכים ללכת, כך אמר. כמה מגעיל שפשוט רואים אותו, יכול אפילו עוד שניה ללכת לכביש בלי לשים לב למה הוא עושה, ופשוט להדרס ולמות. אבל הם לא מכירים אותו. שימות מצידם, אין להם קשר, אז את מי זה מעניין בכלל? "אם ייפול השיכור באמצע הרחוב," אמר, "לא אתפלא אם יעברו ופשוט יידרכו עליו כך סתם, ואפילו יריצו על זה צחוקים".

"וכמה נורא", אמר בפעם אחרת, "כמה נורא שבשביל להצליח בחיים, צריך לסבול". כשהיה קטן, שאל את אביו "אבא, למה צריך להשקיע בלימודים ולא פשוט לצאת עם חברים כל היום?", האבא חשב קצת ואמר, "אם לא תשקיע בני, בעתיד, לא תוכל להנות". הוא נורא התלהב, הרי רק צריך להשקיע עכשיו, ויוכל להנות אחר כך. הגיע לתיכון, עם עומס יותר גדול, יותר קשה, ויותר חשוב. שאל את אביו "אבא, חיכיתי והשקעתי, אבל המצב רק החמיר ואני צריך להשקיע ולסבול יותר", ואבא הסתכל עליו ואמר "תמשיך להשקיע ילד, עכשיו זה תיכון, זאת תקופה קריטית, ויותר מאוחר תהנה". הוא גדל, והגיע לאוניברסיטה, ושאל את אביו את אותה שאלה, אמר שהחמיר המצב, וצריך רק להשקיע ולסבול יותר, ואמר אביו שעכשיו היא תקופה קריטית. וכך הלך המצב, והחמיר. סבל את התארים, סבל עבודה, סבל קניית בית, סבל הולדת בנים. אחרי כל המאמץ הקשה והסבל הרב, כשהיה בערך בן 50, עם עבודה טובה, משפחה אוהבת, השכלה מרובה, אבל חיים לא מהנים במיוחד, אביו נפטר. והיום שואל את עצמו הילד, מתי זה ייפסק?

והוא כל יום ויום, אחרי העבודה, אחרי ההתנחפות לבוס, אחרי הנסיעה הביתה,  אחרי שהשכיב את הילדים לישון, הקשיב ליום הממש לא מעניין שעבר על אישתו, וסיים את מה שצריך לעשות למחר, אחרי כל יום ויום, עלה לגג, וכמעט קפץ. הסתכל למטה, ידע שרוצה את זה, אבל לא עשה. וחזר למטה, למיטה. "איפה היית?" שאלה אישתו, "הלכתי לשאוף אוויר צח.", אמר. הסתכל לצד השני משל אישתו, הזיל דמעה קטנה, ושאל את עצמו, "למה אני לא מסוגל?", כל יום ויום, אותו סיפור.

ביום חמישי ההלוויה שלו. במטוס, טיסת עבודה לאמריקה, התרסק המטוס בהתנגשות אווירית. משפחתו בוכים עד מאוד, בעבודה מצטערים על עובדם המצטיין מכל, לאישתו כבר לא יהיה למי לספר איך עבר יומה הדליל, ורק אני יודע, שהתפלל שזה יקרה. מצד שני, אני חושב לעצמי, הוא לא קפץ, הוא עדיין כאן, אז אולי בעצם לא רצה בכך.

ושוב הגעתי למסקנה, שאני לא יודע כלום.

ההלוויה ביום חמישי,

ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות.

~הולדר.