מי הבאר מתעקשים לצאת,

והוא לא נותן, הוא לא נותן.

הם מתחננים, הם מנסים בכל כוחם, לצאת מהבער הזאת שלכודים בה,

אבל הוא מתעקש, וחוסם אותם בכל כוחו.

הם הצליחו לנצח, אבל רק פעם אחת, מזמן. וגם אז הוא לא היה בהכרה מי יודע מה.

כשחושב על למה המים מתעקשים כלכך, הוא לא ממש מבין.

למה שירצו לצאת?! טוב להם בפנים!

אבל הם מנסים. בכל כוחם, לא סתם.

והוא לא יודע מה לעשות, כי כל חיו חי על מלחמה איתו ועם מי הבאר, שבעצם, חלק ממנו.

הוא כל היום חי עם מלחמה, שבעצם עם עצמו.

ומודע להכל,

אבל ככה זה, לא יודע למה, אבל פשוט ככה זה.

ולא, די כבר, תפסיקו לחשוב שהכל בגלל הדבר ההוא, די!

זה פשוט ככה אצלו. פשוט ככה.

למה הוא לא יכול פשוט ליהיות מאושר?

והמים, רק נלחמים בו חזק יותר ויותר.

אין לי מה לכתוב פה.

חשבתי על מה ייקרה אם ככה ומה ייקרה אם לא,

ובכל סיטואציה הכל ייצא די גרוע למען האמת.

אין לי רעיונות יותר. סופית.

אני פשוט לא יודע מה לעשות.

יש הרבה, אבל הם פשוט לא מתאימים.

יש כמה שכן, אבל כולנו יודעים מה קורה כשזה קורה נכון?

והנה, היום יש לי הוחכה. אפילו 2, אם ממש תרצו.

היום היה יום שמח.

היה כיף ובןזונה.

ומשום מה, תקף אותי איזה חרא שגרם לי להרגיש רע.

אני לא יודע מה לעשות,

באלי איזה חופש גדול, שבו אני פשוט אצא עם כולם כל יום,

ואני לא אחזור הביתה בלילה.

חופש כזה ענקי שייתן לי לשכוח מהכל.

באלי לצעוד הישר לשם,

באלי כלכך,

ומשהו עוצר אותי.

לעזאזל איתי.

אני שוקל לסגור את הבלוג, במילא כל מה שאני כותב זה חרא, ראו פוסט זה.

נדבר.

~הולדר.

שיהיה יום שישי.