שלום קוראיי היקרים,

פירמטתי את המחשב, בגלל זה לא היה פוסט די הרבה זמן.

אבל הנה אני פה ^.-

שנתחיל?

בפעמים האחרונות שיצאנו, אני והיא, הכל התחיל ליהיות מסורבל.

זה מוזר איך זוג כלכך אוהב כמונו יכול בשניה לריב ופשוט להרוס את כל המצברוח. באתי אליה, היא ישבה מול הטלוויזיה וטחנה גלידה כמו איזה פרה. "שלום." היא אמרה לי בקול מדוכא ולקחה עוד ביס ענקי. "מה יש לך?" שאלתי בעצבנות, "את לא בדיאטה?". "כן," ענתה, "אבל אני בדכאון". את הדבר הזה אף פעם לא הבנתי, למה בנות מדוכאות, ובמיוחד היא, אוכלות גלידה כשהן במצב משבר? הצורה שלהן לצאת מהדאכון היא להשמין ולדחוס לפה גלידה תוך כדי שהיא תקועה ככה מול הטלוויזיה שעות על גבי שעות? "מה קרה?" שאלתי כאילו איכפת לי. כבר נמאס לי מכל הדיכאונות הפתאומיים שלה. "לא יודעת.. אני פשוט מדוכאת." ענתה. "בואי," הצעתי, "בואי נצא לאנשהו, זה יעשה לך רק טוב.", ואחרי כמה זמן יצאנו.

זה לא שלא אהבתי אותה, להפך, היא הייתה אהבת חיי, אבל היו דברים בה שפשוט לא יכולתי לסבול, שפשוט רציתי להרוג אותה. אם היה קורה את הסיפור עם הגלידה עם מישהי אחרת, הייתי כבר נפרד ממנה מזמן. הבעיה של האישה הזאת היא שהיא או מאושרת או מדוכאת, אין שום דבר באמצע, ומזה פחדתי. כשהתחלנו לצאת הכל היה ממש נהדר, זוג אוהבים טרי שמוכן למחוייבות רצינית. עשינו כיף חיים, יצאנו למקומות מגניבים, הזדיינו בכל מקום מטורף שרק יכולנו להעלות על הדעת, ובכלל, פשוט אהבתי מישהי שאהבה אותי סופסוף. אבל אחרי האושר, בא הדכאון, ככה זה איתה. אבל אני עדיין איתה אחרי תקופה ארוכה של דכאון שלה, רק כי אני אוהב אותה.

יצאנו לאיזה מסעדה, די יוקרתית במרכז העיר. התיישבנו באיזה שולחן ליד החלון. היא הסתכלה החוצה במין ייאוש כזה, עם פנים כאילו לא ישנה שבוע ועיניים חצי בוכות. "ילדה, מה קורה?", שאלתי. היא לא ענתה כמה שניות ורק המשיכה להסתכל החוצה כאילו לא שמעה אותי, ואחרי שניות אמרה "אמרתי לך, אני לא יודעת". "בטוח קרה משהו", אמרתי לה. "זה.. סתם..", אמרה והעיניים שלה ניהיו רק יותר ויותר רטובות. ברגע הזה כבר הייתי בטוח שקרה משהו, והייתי חייב לדעת מה הוא בשביל לעזור לה. "זה לא סתם. נו תספרי לי, את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל", אמרתי. המשפט הזה תמיד גורם לבנות לבטוח בך משום מה. זה די טפשי, "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל", אם היא הייתה יודעת היא כבר הייתה מספרת לך, אידיוט. "אני.. אני שכבתי עם מישהו אחר", היא אמרה והתחילה לבכות.

הייתי מופתע למדי. האמת, העובדה הזאת לא כלכך הפריעה לי, לא יודע למה. למרות זאת, פשוט קמתי והלכתי, והיא נשארה שם בוכה על השולחן. אני לא יודע למה קמתי והלכתי, הרי לא באמת הזיז לי, ואהבתי אותה, אפשר לסלוח על דבר כזה אני מניח. נסעתי לחבר שלי, וסיפרתי לו את הסיפור. "טוב שהלכת", אמר, "זה הכבוד שלך, אתה לא יכול לסלוח לה על זה גם אם זה לא מפריע לך. שתשלם על מה שעשתה". "לא יודע," אמרתי, "אולי זאת אשמתי? אולי לא הייתי מספיק טוב?". "כן הא?" אמר, "אם זה היה הפוך היא בחיים לא הייתה סולחת. בחיים".

אחרי כמה שבועות כבר התחלתי לצאת עם אחרת, אלה. לא ממש אהבתי אותה, אבל היה כיף. לא היה כיף כמו פעם שעברה, לא היציאות, לא השיחות, לא הזיונים, אבל בכל זאת, היה נחמד. יום אחד, באה אלי ההיא, נו, החברה הקודמת. זה היה מאוחר בלילה, אני רק שכבתי במיטה, וידעתי שזאת היא, הצורה שבה פתחה את הדלת.. הכרתי אותה טוב מדי. היא נכנסה, ראתה אותה, התקדמה אלי, ונשכבה לידי. היא נתנה לי חיבוק גדול וחם, ולחשה לי באוזן "אני אוהבת אותך". לא אמרתי לה כלום, אבל הזדיינו שם, ובבוקר היא הלכה, חוץ מהלחישה הזאת לא דיברנו בכלל.

היום אני כבר נשוי לאלה, ועדיין, לא ממש אוהב אותה. יש לנו כבר ילדים, ואני אוהב את המשפחה הזאת, אבל בתור משפחה, ביני ובין אלה אין איזה משהו מיוחד. אלה אף פעם לא גילתה על הלילה ההוא, והחברה הזאת, נעלמה. יום אחד הילד שלנו שאל את אלה, "אמא, אם אבא היה בוגד בך, היית עוזבת אותו?" היא צחקקה ואמרה "לא איכפת לי אם ייבגוד בי, אני אוהבת אותו". ואני תהיתי, האם למרות שלא איכפת לה, היא פשוט תקום ותלך? רק אידיוט היה עושה את זה. רק אידיוט.

טוב נו אני אומר שוב רק כדי להוריד את הספק,

הסיפור הוא לא עלי, המצאתי אותו ב100 אחוז.

קצת חדשות הולדר:

-אתגר קרת הרצה לנו בבצפר, היה נחמד מאוד (:

-אני די חולה =/ אבל לא משהו נוראי.

-הגיע פוסטר של Protest The Hero! ווהו!

יאללה ילדים,

מספיק חפירה להיום.

~הולדר ^.-