ובכן, ישבתי שם, באיזה פאב עם כמה חברים.

איך חזרנו הביתה? תמיד יש תורנויות של אחד שלא שותה ומסיע את כולם, אצלינו זה היה אותו אחד תמיד, יעקב. יעקב לא היה שותה, לא עישן, ויכל כל פעם ופעם להסיע אותנו. האמת, זה היה די נחמד והכל, בהתחלה לפחות. באנו לפאב, כמה חברים. בהתחלה, בשביל להתחיל את הערב עם ראש טוב ופתוח, לקחנו כמה שוטים, חמישה, שישה, אפילו יותר לפעמים. כשנכנסנו קצת לראש, התחלנו עם כמה כוסיות שיכורות, לפעמים הם דחו אותנו, ואז כולנו צחקנו, ואם התמזל מזלינו, זיינו אותם בשירותים. למרות שאתם יודעים, לפעמים לצחוק עם חברים יכול ליהיות יותר כיף מכל סקס שלא תעשה עם כוסית שיכורה שבכלל לא תזכור שזיינת אותה יום למחורת, שלא נדבר על זה שכשאתה שיכור, אתה נוטה לאימפוטנציה. בסוף הערב, יצאנו כל החברים מהפאב, הלכנו לאיזה פינה לבד, רק הגברים, שלפנו איזה סיגר מלכותי, ודיברנו על החיים. ובסוף, יעקב, החבר שלנו, הסיע הביתה.

כשדיברנו על החיים בסוף, חצי שיכורים עם סיגריה, חצי בוכים מהבעיות המפגרות שלנו, וחצי שמחים. למה שמחים? לא יודעים ממש, ככה זה. כשדיברנו ככה, פשוט שוכבים על הגב, מסתכלים על הכוכבים, לא יכולים להתרכז בכלום חוץ מבשאלה כמה עשן ייצא לנו הפעם, והלוואי שהטעם יישאר עוד קצת. פשוט שוכבים, וגם כשמתקשרים אל אחד מאיתנו, שומעים את הצלצול ברקע, סתם כזה, מזמזם לנו בראש, כאילו זאת איזה מוזיקת פיות שבאו לעשות לנו חשק לחייך. ואנחנו שומעים את הצילצול, מחייכים כמו מסוממים, ואף אחד אפילו לא חושב על העובדה שזה סתם. סתם עוד צילצול בפלאפון. אבל משום מה, זה משמח ועושה הרגשה טובה.

ויקעב, שלא שתה, שעדיין עם הראש הרגיל. למה אני מתכוון ברגיל? ראש שעדיין חושב, במקום על הכוכבים והצילצול, על הלימודים, על המבחן שהיה לו, סופר עוד כמה דקות יהיה צריך ללכת הביתה, כמה כסף יחזיר עודף, והוא מודאג. וכשמצלצל הפלאפון וכולם פשוט מקשיבים לצילצול ומחייכים, מתחילים לרקוד כמו מפגרים כשבכלל לא מבינים שזאת לא אמורה ליהיות מוזיקה, הוא אומר להם "היי, אנשים, מישהו מתקשר, אולי זה דחוף?". והם, לא ממש מבינים על מה הוא מדבר. שומעים מוזיקת ריקודים מטורפת של פיות שבאו להאיר להם את החיים, מה יעקב מזיין את השכל? "מי שיחה?" אומר איזה ילד אחד, ומתפקע מצחוק. לא יודע למה, זה פשוט הצחיק אותו.

מהצד של יעקב זה נראה כאילו הוא עושה פוזה ורוצה לעצבן, אבל הוא לא מבין על איזה שיחה הוא מדבר. "תפסיק עם הפוזה כבר", אומר יעקב בעצבנות, מוציא את הפלאפון שלו מהכיס, ודוחף לו ליד "רוצים לדבר איתך, תענה, אל תיהיה אידיוט!". הוא מסתכל על יעקב, לא ממש הבין מה רוצה, חוץ מהעובדה שקצת נעלב שקרא לו אידיוט. הוא מפיל את הפלאפון כאילו לא אצלו, וחוזר לשכב. ואז, עוד פעם מתפקע מצחוק. למה? באמת שלא יודע.

ויעקב כל פעם בא איתם ככה. לא שותה, לא מעשן, אפילו לא עובר באדום. ממש, ילד כהלכה. ואחרי שכבר עברה ההשפעה, ילד אחד שואל אותו "תגיד, למה אתה עושה את זה?" והוא רק אומר "כי אני מושלם, אני מושלם. שאנשים ייראו אותי, ויחשבו 'יעקב, איזה מושלם.'". והילד הזה? לא חשב דברים טובים, אבל את יעקב זה לא כלכך עניין.

כל החברים האלה של יעקב, מרוב האלכוהול, הסיגריות, סיגרים, ועוד חומרים שבחיים לא תאמינו שייקחו, מתו כבר מזמן, בגיל 78. עד סוף חייהם, דיברו על מה שעשו אז, כשהיו עוד קטנים, בפאב. ויעקב בא איתם, אבל לא היה לו על מה לדבר, חוץ מעל זה שהוא נשאר מושלם. הוא בן 90 היום, חיי הרבה יותר מהם. אין לו פיליפינית אפילו, חיי לבד, עם כושר יחסית טוב לגילו, ולכו תדעו, חלק אומרים שיחזיק עד 100. אבל אחרי כל הרטוריקה ששפך יעקב, כשישב לו לבד בבית, על הספה, ורק חשב לעצמו מחשבות..

חשב. חשב אכן, אכן מושלם. אף פעם לא שתה, עישן, עבר באדום, שתה יותר משתי קולות בשבוע.. ממש, מושלם. אבל לא נהנה. וכן, הוא יכל לשכנע כל אחד שזה חרא לעשן, אבל האדם ימשיך. ועמוק בתוכו, ידע שטועה. לא היו לו זכרונות ילדות חוץ מהלחץ למבחן בביולוגיה וזה שניסה לשמור יותר מ20 שקל עודף כדי לשלם למונית מחר. ושהיה עם חבריו וחשב הרי שהכל אצלם פוזה, רק פוזה. הרי אם לא פוזה, למה לעשן בכלל? והוא רק ישב לידם, וסבל. תכלס, סבל. ולא היה לו מה לזכור, לא היה לו ממה לחייך, ורק כל החיים היה מושלם. "מה כל זה שווה?" חשב לעצמו יעקב, "אני חיי יותר, אני מושלם יותר, היה לי יותר כסף ואנשים לקחו אותי כרציני יותר. אבל האם נהניתי בחיי?". ולא, זה לא ש"להנות זה לצרוך חומרים כימיים", ממש לא. אבל עצם זה שאתה פשוט קצת מת עם החברים שלך, ליום אחד בשבוע, קצת לבכות ביחד, קצת להתפקע מצחוק ביחד, רק קצת, רק קצת, למות ביחד, למות בחיוך.

הוא הלך למרפסת, הסתכל למטה, והתגעגע לחברים שלו. "רק אם הייתי איתם קצת.. חווה את הבעיות שלהם קצת, מת איתם קצת ליום אחד..", חשב לעצמו. הוא הסתכל למטה, ופתאום הלמטה נראה לו יותר ויותר קרוב, ופתאום, טראח! מת.

עכשיו יעקב בגן-עדן, שם כולם מושלמים כמוהו. אפילו הוא בעצמו לא יודע אם ממש התאבד או נפל, אולי חצי חצי. אבל גם אחרי המוות, הוא היה עם כל המושלמים. הם היו לחוצים ודיברו איתו על החשבונות שלהם, ועל למה וכמה ואיפה. והוא לא שמח, הוא היה עצוב. הוא הסתכל רחוק רחוק באופק, ורעה את הגיהנום. שם היו את חבריו, מטיילים להם ברחבי הגיהנום, בטוחים שהוא עדיין חיי. אחרי המוות יש קטע כזה שאתה בוחר לאיזה גיל לחזור. הם בחרו לגיל של הפאב.

וככה ראה אותם יעקב, בפאב של הגיהנום, "פאב אש", יושבים, חצי מתים. מסתכלים על השמיים. חצי בוכים, חצי מתפקעים מצחוק, ואין עוד אנשים שיחשבו שזה בשביל פוזה. ואף אחד מהם לא דיבר על יעקב, אף אחד. אהבו אותו מאוד, אבל הוא נשכח. ורק אחד, אחרי כמה פעמים אמר "טוב שאנחנו סופסוף לבד, אין מי שיסגיר את הפלאפון". ויעקב כל יום תצפת עליהם, רעה מה עשו, ושמע על מה דיברו. וכל יום, הצטער. הצטער שלא איתם עוד.

אוקי, כהרגלי להזכיר,

הסיפור לא עלי! הסיפור גם לא ישירות על אף אחד שאני מכיר.

למעשה, הסיפור הוא המצאה שלי.

שיחה שלי עם מנדל באסאמאסים בשיעור:

מנדל: מנגו

אני: דוד שלך מנגו

מנדל: דוד שלך אמא

אני: אני אמא.

מנדל חושב כל השיעור, בסוף השיעור בא אלי ואומר:

שיט נו, זיינת אותי, מה אפשר להגיד על זה?!

XD

עד לפה היום.

לילה טוב צימוקים,

~הולדר ^.-