מה היה טוב? כלום, כלום לא היה טוב.

לא אמרתי שהיה רע, אבל גם לא היה טוב. הציונים יורדים, הבנות כבר לא באות, ואפילו בעבודה שלי, בפיצריה, כבר לא מה שהיה פעם. האמת היא שכן, היו לי כמה סיבות ליהיות עצוב, אבל לא יכולתי.

תנו לי להסביר את עצמי. האמת היא, שרציתי ליהיות עצוב. אני לא יודע למה, אבל רציתי לבכות. לא חד פעמי, לבכות על משהו נורא, בלי שאף אחד יוכל בכלל להאשים אותי. אבל כל העניינים האלה, עם הלימודים הציונים, העבודה, הריבים שהיו לי, עמוק בתוכי, ידעתי שזה בגללי, בגלל שתכננתי את זה ככה. ובגלל זה, לא יכולתי לבכות.

אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל כל יום התפללתי שמשהו נורא ייקרה. לא למשהו כזה כמו שריטה או מכה, אלא דברים נוראיים. שההורים שלי ימותו, שאני אחלה בסרטן, שכל החברים שלי ימותו בפיגוע, ודברים שלאף אחד אחר אין אפילו אומץ לחשוב עליהם. אבל זה לא קרה, שום דבר לא קרה. לא יכולתי לבכות, לא משנה מה.

יום אחד, אצל הפסיכולוג, סיפרתי לו על כל מה שקרה. הוא אמר לי, שאולי אסור לו לייעץ לי מה לעשות, אבל יש לו שיטות לזה. בגלל שהייתי ממש אומלל, הוא הסכים לייעץ לי, ואמר לי לחשוב על החיים שלי. מוזר שזה מה שפסיכולוג מייעץ, הרי הוא אמור ליהיות אופטימי בשביל לשפר לי את מצב הרוח. אבל בטח הבין שאופטימיות לא תעזור לי הפעם, והלך על ההפך המוחלט.

חשבתי על החיים שלי. חיים של אדם שרוצה שייקרה לו דבר רע כי הכל בחיים שלו פשוט טוב מדי, ובגלל שזה לא קורה, הוא אומלל. חשבתי על זה, ואחרי כמה זמן של מחשבה, התחלתי לקנא באנשים הומלסים שאין להם מה לאכול והם חולים. הדבר הכי רע שיכול לקרות לך, הוא שיהיה לך טוב? ובאמת אחרי קצת מחשבה, הגעתי למסקנה שאני במצב הכי גרוע שיכול ליהיות.

הלכתי הביתה, המשכתי לחשוב על זה, ובכיתי. בכיתי כלכך הרבה, פשוט באמצע הרחוב. האמת שלא בכיתי עם דמעות, אבל הייתי עצוב, עצוב מאוד. חשבתי על כמה נורא הכל, כמה ימים. האמת היה שחשבתי כבר להרוג את הפסיכולוג הבן זונה שנתן לי ליהיות במצב רוח כלכך שבוז, ולחינם.

אחרי כמה ימים טיילנו אני וחברים שלי, אני עצוב מאחורה, והם כבר לא יכולו לסבול את מצבי הרוח שלי, אז הם פשוט עזבו אותי הולך מאחורה. אחרי כמה זמן הם ישבו ודיברו, ואני רק הסתכלתי לאנשהו, לנוף.

הסתכלתי לשמיים, שכבתי על הרצפה, ועצמתי עיניים. חשבתי קצת. חשבתי ופתאום, הבנתי. הבנתי שהצלחתי, הצלחתי שייקרה לי משהו נורא באמת. ואולי נורא עכשיו, אבל הצלחתי. מכל המחשבה על הדברים המפגרים שעוברים עלי, צחקתי. התפקעתי מצחוק. התגלגלתי על הרצפה ונחנקתי מצחוק מתגלגל של כמה דקות טובות. החברים באו אלי מופתעים, לא מבינים מה קורה לי. עצוב, שמח. כשמישהו צוחק, זה תמיד מצחיק. אז גם הם צחקו. "אחי, מה יש לך?" אמר איזה חבר תוך כדי שגיחח. "אני מאושר", עניתי לו, "אני מאושר".

כמו בכל פוסט:

הפוסט לא עלי ולא על אף אחד במציאות. הסיפור מומצא ב100 אחוז.

סילבסטר!!@

שלום אנשים!!

שנה טובה! D: 

2009 פה!

ובכן, קודם כל אני רוצה להגיד לכולכם תודה רבה רבה על התמיכה בבלוג. כל מי שנכנס, קרא והגיב. מי שלא הגיב פה, הגיב לי במסנג'ר או במציאות, וכל התגובות, בכל צורה שהיא, היו חשובות לי מאוד.

רק בשביל להראות כמה אני אוהב אותכם, אני רוצה להראות איך התמיכה שלכם גדלה מיום ליום:

גרף כניסות של החודש הקודם והחודש הזה. (: יותר מפי שתיים מהחודש הקודם.

עוד הודעה:

אני לא סוגר את הבלוג, אבל אני כנראה שלא אעדכן די הרבה זמן. אני חושב שמקסימום שזה ייקח חודש בשביל פרוייקט שאני עושה עכשיו.

אני אחזור, רק הפסקה קטנה מהחפירות שלי.

אם מישהו רוצה שכשאני אחזור הוא יידע מזה, אפשר לרשום את האימייל בצד שמאל של הבלוג, וכשיהיה עדכון כולכם תדעו.

תודה לכולכם!

שנה בתזונה!

~הולדר (: