כזה צחוק לא שמעתי בחיים.

צחוק מתגלגל של אדם שצוחק חצי בגלל ששמח וחצי בגלל שעצוב. צחוק של מישהו שיודע שהכל רע וזה פשוט משעשע אותו. צחוק תמים, אבל מטורף. צחוק כזה שכשאתה שומע אותו אתה לא יודע מה לחשוב. אתה מנסה לצחוק איתו אבל לא יודע אם זה צחוק של ייאוש. אתה מנסה ליהיות מבואס אבל הוא צוחק לך בפנים. אתה מנסה להבין מה הוא חושב. ככה, אני והוא, ופשוט יושב וצוחק, מתפקע מצחוק, כמעט מקיא מרוב צחוק, ויורדות לו דמעות בעיניים.

אותה פגשתי במקום אחר לגמרי. לא בארץ בכלל. האמת היא שאם אני חושב על זה, הסיכוי שכל זה ייקרה, היה קלוש. פגשתי אותה במקריות לגמרי, באיזו פיצריה. זה היה בצרפת, היה אז מאוחר מאוד בלילה ובמלון כבר אי אפשר היה להזמין כלום. עם כל הרעב, גם לא הצלחתי לישון. לא יודע למה, הייתי צריך אוויר צח. אוויר צרפתי.. אין כמוהו בעולם. ניחוחות של כל מני דברים משונים עוברים לידך ואתה פשוט מריח, נושם עמוק לריאות כל נשימה צחה ונקייה, וכאילו לוגם כוס של יין איכותי עם איזו ארוחה מפוארת, כל זה רק מנשימה אחת. ככה טיילתי לי בערב.

היה אז נעים. קריר כזה, אבל ככה אהבתי. בלי רוח בכלל, לבוש בחולצה קצרה שמעליה סווטשרט, ונעים וחמים לי בתוכו, אבל האוויר הצח והקר נותן הרגשה של חופש. מין מיסטול טבעי כזה של מקום שכשאתה בו, בגלל שהוא כלכך שונה, אתה פשוט נהנה. הייתי רעב מת, אז החלטתי ללכת למקום הראשון שאני רואה, והנה שם באיזה סמטה נחמדה, עמדה לה פיצרית בר כזאת, משהו שגם נראה טוב. נכנסתי. היו שם מלא אנשים, רובם צועקים אחד על השני, כל אחד בסיפורים של עצמו. חלק מהאנשים היו בדייט והאישה צעקה על הגבר שככה לא מתנהגים לאישה, איזה אבא צעק על הילד שלו שלהכשל בלימודים לא בא בחשבון, ואיזה פרה שטחנה ספגטי צעקה בטלפון על בעלה שלא עשה קניות.

האמת היא שאני לא יודע צרפתית, סתם ניחשתי מה הם עשו. אבל זה היה חלק מהכיף. עם כל הרעש והעצבים שהיה לכולם בעיניים, נכנסתי. הכיסאות היו מרוחים בדביקות דוחה כזאת, כאילו מרחו עליהם סוכריה על מקל כדי שיהיו ככה בכוונה. הכל היה תפוס, היא תור ענקי. היה ריח נוראי של משהו שרוף, ואני פשוט השתחלתי, בגלל שהייתי רק אני, לאיזה שולחן, ושם היא ישבה. שאלתי בנימוס אם זה בסדר, ולהפתעתי, היא זיהתה את המבטא שלי ופשוט אמרה לי בעברית "שב, שב, לא כל יום רואים פה יישראלים".

עם כל החרא הזה של המסעדה, פשוט נהניתי מכל רגע. צרפת בשבילי היא כמו אישה שאני אוהב. לא משנה כמה אנשים ייצעקו שם, כמה דביק יהיה שם, וכמה בודד אני, פשוט כיף איתה. גם לעמוד בתור המסריח עם הריח של השרוף, גם למות מרעב ברחובות, גם סתם לשבת על ספסל, פשוט כיף איתה. זה לא עניין של דיסנילנד, מגדל אייפל, מלון טוב, כמו שזה לא עניין של דייטים, נשיקות, מין. פשוט כיף ליהיות שם, נהנה מכל רגע, למרות שלפעמים הסיטואציה עצמה יכולה להצטייר כחרא לגמרי.

בכל מקרה, שני יישראלים באיזה חור בצפרת, לא יכולים שלא לדבר. אז דיברנו. האמת היא שהתחברנו, ממש התחברנו. התחלנו לצחוק ביחד, לספר חוויות, והיה כיף, היה כיף. אולי היה כיף סתם בגלל שהייתי בודד באיזה מרחק של מיליון ק"מ מהחברים שלי, אבל היה כיף. באופן צפוי למדי, כבר בסוף הדייט הזה, התנשקנו. אני לא יודע אם אהבתי אותה, ואני לא יודע אם בדיעווד הייתי רוצה ליהיות איתה, אבל היה כיף, ולא הייתי צריך הגדרות מיותרות.

התקשרתי אליו. הוא היה חבר טוב שלי מהארץ, שתמיד היה אופטימי. אופטימי ברמות מטורפות. על כל אסון הוא אמר שיהיה מזה טוב, על כל מקרה הוא אמר שאין טוב מזה, ואפילו כשמישהו מת הוא צחק על זה. אני לא חושב שהוא איי פעם היה עצוב. כנראה שכן, כי הוא בכל זאת בנאדם, אבל הוא היה שמח מכל אדם אחר שהכרתי. סיפרתי לו עליה, והוא כמובן שמח ואמר שזה מעולה. דיברתי איתו על איך שאני חייב להראות לו אותה שהיא מגניבה בטירוף, והוא שמח בשבילי. הוא אדם מיוחד, שבאמת יכול לשמוח בשבילך, רק כי גם אתה שמח. או שהוא סתם שמח כי ככה הוא, ואני סתם חושב שזה בגללי כי אני אגואיסט.

בגלל שהייתי בצרפת כבר חודשיים, החלטנו אני והיא לחזור לארץ, לטוס ביחד. אחרי שבוע באמת הגענו לשדה תיעופה, ומה שקורה תמיד לי עם המזל שלי, קרה. הייתה טעות בסידורי הכרטיסים של הטיסה, ואחד מאיתנו היה צריך ליסוע בטיסה אחרת. היא התעקשה שגם ככה הייתה רוצה להשאר פה עוד כמה ימים ושאני אטוס ראשון ושלא נורא, נתראה בארץ. בהתחלה לא הסכמתי, רק בשביל הנימוס, והאמת היא שדי התעקשתי, סתם בגלל איזה עקרון מפגר, והיא נסעה. נשארתי בצרפת עוד כמה ימים, והגעתי לארץ.

נכנסתי, ישר אחרי הטיסה, לבית שלו, של האופטימי. לא האמנתי בהתחלה, אבל ראיתי אותם שם, מתמזמזים כאילו אין מחר. יצאתי משם בכעס, והתחלתי ללכת, בלי דיבורים מיותרים. היא יצאה אחרי, רצה אחרי, בזמן שבכביש נסעה מסעית שנתקעה בה, והרגה אותה.

הוא גם יצא, ראה אותה, ופשוט התפקע מצחוק. אני לא יודע למה הוא עשה את זה, ואני לא יודע אם באמת היה שמח מכל הסיפור. האמת היא שראיתי דמעות בעיינים שלו, למרות שאצלו, לכו תדעו אם זה באמת מעצב. הסתכלתי עליו שם, מתפקע מצחוק, ולא הבנתי בכלל מה אני אמור להגיב על זה. הוא הסתכל עלי במבט הזה שלו, חצי עצוב וחצי שמח וחצי צוחק ותמים ומרושע ואוהב, אבל לא הבנתי, לא הבנתי. התחלתי לצחוק. לאט לאט, הצחוק שלי גבר וניהיה כמו שלו, ושנינו צחקנו ככה באמצע הרחוק כשנהג המסעית יצא החוצה בבהלה וראה את שלולית הדם הענקית מלאה באיברים שלה. הוא קרא לאמבולנס בזמן שאנחנו צוחקים. ככה, ההיא, שאני לא יודע אם הייתה איתי או לא, מתה, ואני צחקתי עליה, בלי בושה. לא מתוך כעס, לא מתוך אהבה, לא מתוך געגועים, לא מתוך עצב, ולא מתוך רוע.

סתם, כי עוד אחת, שלפי ההגדרה, אני לא יודע אם אהבתי אותה או לא, אבל היה לי כיף איתה, נעלמה.

צחוק כזה, שאי אפשר להסביר.

~הולדר.