נסענו.

פשוט שנינו ככה, על המים, הים, האוויר, החול. נסענו כלכך הרבה, שעות. שעות. פשוט יום אחד, קמנו, לקחנו את האופניים, ונסענו. פעם אני יודע שלא יכולתי לעשות דבר כזה. כמו שרואים בסרטים, כמו שקוראים בספרים, ששני אנשים פשוט הולכים למקום. קמים, לוקחים את האוטו, קונים חטיפים, סנדוויצ'ים, משקאות, וסיגריות לדרך, ופשוט נוסעים להם לבד בלי לשאול אף אחד. טוב, זה לא בדיוק ככה, אבל זה מזכיר את זה.

בהתחלה, הירידה. הירידה האדירה בדרך לים. נוסעים בלי לפדל, רק נותנים לעולם למשוך אותך חזק חזק למטה, כשאתה יודע שאם תתקע באיזה אבן אתה יכול להתהפך וללכת ישר לאיזה בית חולים. כלכך מהר, עם רוח נעימה על הפנים, עם צליל כזה של גומי שמתחכך באוויר במהירות אדירה. אנשים מסתכלים, ואומרים משהו לילדים שלהם, בטח משהו כמו "אוי, כמה מסוכן זה", וזה רק גורם לגיחוח. קורה לי הרבה שאני הולך עם עצמי ופשוט צוחק, מכל מני דברים שעולים לי לראש. מצד שני, אני יכול ללכת ברחוב ולהתחיל לשיר לעצמי, או להרביץ לעצמי, או להתחיל לרוץ מהר מהר בכל הכוח, סתם כי בא לי. אם חושבים על זה, מישהו "נורמאלי" שהיה רואה אותי ברחוץ, הולך בנחת, ופתאום מתחיל לרוץ ספרינט איזה 5 דקות עד שהוא מת ושוכב על הרצפה מתנשף ומזיע כמו חמור, היה יכול לחשוב משהו מוזר. והאמת היא, שזה דיי מפריע מדי פעם.

אחרי הירידה, עוצרים באיזה תחנת דלק. מחזקים את האופניים איפה שצריך, וככה וככה וככה, וממשיכים בדרך. נוסעים על הים. לא, לא על החול 50 קילומטר מהים וקוראים לזה "כן! זה ממש על המים!" כמו כל המסעדות האלה, אלא ממש ממש על המים, כשהם משפריצים לך על כל הבדגים וממלאים אותך בחול מלוח. אני שונא את כל המסעדות האלה, המלונות האלה, וכל אתרי הבילוי הדומים. "מסעדת דגים! על המים!". באים למסעדה, מסתכלים מהחלון, ושואלים "איפה לעזאזל המים?" ואז איזה מלצרית אומרת לך "סתכל לחלון הזה, כןכן, הזה. עכשיו שם, רואה את הבניין? קצת למעלה יש עוד בניין עגול? מלמעלה יש משהו שנראה כמו חללית? על זה כביש פנוי? טיפה למעלה, טיפה ימינה, יש נקודה כחולה כזאת?", ואתה, עומד שם בפרצוף שמצד אחד מנסה להבין איפה הים, מצד שני רוצה לקלל את הבת זונה שעבדה עליך שזה על המים, ובסוף אומר משהו כמו "כן.. אסטרטגי להקים מסעדת דגים על הים..".

אחרי כמה זמן של נסיעה כשהכל מטרטב ומלא בחול ומלח של ים וזיעה והשרירים כלכך כואבים שהם הולכים ליפול, והתחת תפוס מהכיסא הבן זונה שלא מתיישר כמו שצריך, עוצרים. מתרחקים קצת מהמים, יושבים על החול, שותים אקס.אל. עם איזה סיגריה ביד, ומדברים על החיים. ואז, ממשיכים. מפעילים שוב את האייפוד, ונוסעים עוד פעם, למרות שהרגליים עומדות לנשור.

וכך, מצד אחד, הים היפהפה. הגאות המטורפת והגלים שנשברים על הרצפה, והרסיסים שלהם נשפכים ליד האופניים למטה, ורואים שכיאילו נוסעים ממש על המים, "כמו ישו". מצד שני, רואים את הר הכרמל הירוק והמדהים. גבוהה מלא בעצים וציפורים ובתים ממש ממש למעלה, על הקצה. מאחורה, רואים את חיפה. מלאה באורות מהממים, גבוהה, עם המון אנשים שפשוט הולכים להם בחוץ ונהנים מהאוויר המתוק והכיפי שעל הכרמל. ומקדימה, עתלית, שאי אפשר להגיד שהיא לא על המים, ועוד עם אורות, שתמיד מוסיפים לאווירה. וכשעוצמים עיניים, רואים את הדבר הכי נפלא שיש. כל אחד רואה שם משהו אחר, דבר שרוצים כלכך שאי אפשר לדמיין אותו לידך, כי זה כמו לפתוח פה לשטן, אבל כשעוצמים עיניים, כבר אין שליטה, והוא פה, הוא קיים.

מגיעים לעתלית, אוכלים איזה במבה, ונוסעים באוטו חזרה. בדרך חזרה מסתכלים מהחלון ולא מאמינים שנסענו את כל זה, למרות שעכשיו מזיעים, מלוכלכים, אי אפשר לשבת בלי שייתפס התחת, וליסוע עוד שניה יהיה מוות. מסתכלים על כל הדרך שעברנו מהחלון, שבאוטו עוברת תוך שניה, ויש שקט. כל אחד חושב לעצמו. ואז חושבים קצת, וחושבים עוד קצת, וקצת יותר מדי, ואז נכנסים לדכאון, כי אסור לחשוב.

מגיעים הביתה, מתקלחים, נכנסים למיטה, עוצמים עיניים.

ניצלתי את היום.

~הולדר.

כי לחשוב?

זאת מחלה.

ציטוט בסוף.

לא ציטוט, משפט.

משפט כזה אחרי הכל, שמסמל, שהוא המסמר של הכל.

משפט כזה שאי אפשר לנסח, שי אפשר לחשוב עליו.

משפט שאי אפשר לספר לילדים שלך עליו או לחברים שלך.

משפט שאפשר רק לבכות כשחושבים עליו.

משפט כזה, שלא אומר כלום.

**אפשר להגיב, אבל אני לא באמת חושב שיש מה. לא נחוץ.