"מתי תגיע הביתה?", היא שאלה.

"אני לא בטוח.. מאוחר", אמרתי בשקט, אני שונא להגיד דברים כשכל מי שמאחורי מקשיב לי רק מתוך שעמום. "טוב..", אמרה בקול מיואש, "אני אוהבת אותך, אתה יודע?", היא אמרה. אני שונא מצבים כאלה, שהיא מדברת איתי על דברים אישיים בזמן העבודה, וכמו שאמרתי, אנשים יושבים ומצוטטים לשיחה שלנו כי אין להם דבר אחר לעשות, "את יודעת מה אני חושב על זה." אמרתי לבסוף. "טוב..", שוב אמרה בקול מיואש ונאנחה. "נדבר אחר כך", אמרתי, וניתקתי. אשתי עורכת דין, מה שאומר שמרוויחה הרבה יותר ממני. עובדה זו לא מפריעה לי במיוחד, אבל אני אוהב להשתמש בה בעת צרה. כשרבים, נוח לי להגיד "אי אפשר לצפות יותר מנהג אוטובוס, נכון?", במיוחד כי כשהיינו נערים, הייתה תקופה מסויימת עם תומר הג'ינג'י, שעכשיו מנהל עסקים.

האמת היא, שאני לא נהג אוטובוס בגלל שאין מה לעשות וזה מה יש, אלא להפך. בבצפר, היו לי ציונים מעולים. כל המורים אמרו שאני גאון, ולא היה דבר בחומר של כל התיכון שלא ידעתי בשליפה. היה רק דבר אחד מוזר בכל הסיפור - ששנאתי ללמוד. אני לא בטוח למה למדתי בכל זאת, אולי כי ככה ההורים שלי חינכו אותי מגיל אפס, שצריך ללמוד קשה, בשביל לעבוד קשה, בשביל להרוויח טוב, אבל לא אהבתי את כל הסיפור. לא ראיתי את עצמי יושב במשרד כל היום ומתחנף לאנשים, עושה את עצמי נחמד, מתעניין בשלום הבוס שלי, ומבצע את עבודתי המשעממת, רק בשביל להרוויח קצת יותר לאיזה מחשב קצת יותר משופר, או טלוויזיה יותר גדולה. אחרי הצבא, ההורים שלחו אותי לאוניברסיטה, ללמוד רפואה. "לא יזיק איזה רופא במשפחה", אמרה לי אמא, "חוץ מזה שאם הם טובים, הם מרוויחים הרבה, ואתה הרי טוב מכולם". האמת היא שרציתי משהו שונה, משהו שלא דורש הרבה אימוץ מתמטי, או התחנפות לבוס, ונהג אוטובוס נשמע לי מושלם.

בגלל שהשקעתי הרבה זמן בלימודים, לא היו לי המון קשרים עם בנות. זה לא שהייתי בתול שפתיים עד י'ב, אבל מצד שני, לא יכולתי להתגאות במה שעשיתי. הייתי ממוצא, עם יכולות ממוצאים. תומר הג'ינג'י מהשכבה לעומתי, היה תלמיד טוב, לא כמוני אמנם, אבל הצליח כל בת שעלתה במוחו. הוא לא נראה כלכך טוב, והוא לא התנשק כלכך טוב, הוא פשוט ידע את החוקים. הוא היה קצת מאניאק, קצת רגיש, קצת חמוד, וקצת פוגע. הוא קצת סינן וקצת אהב וקצת מהכל, והבנות היו נופלות לו לידיים, אולי אפילו בלי שידע שכלכך מצליח במה שעושה. אשתי, מור, הייתה ביסודי איתי. לא ממש הכרתי אותה, רק ידעתי מי זו, עד י'ב. בי'ב התחלתי להתעניין בה קצת, וניהיהנו ידידים די טובים. לא לקח הרבה זמן, והתאהבתי בה. אך כמובן, בגלל שרציתי אותה, שום דבר לא הלך כמו שצריך. רציתי ליהיות מאוד זהיר עד שהייתי פרנואיד, רציתי ליהיות מאוד מתחשב עד שהייתי הומו, ניסיתי ליהיות טיפה קול, אז יצאתי בן זונה, ושום דבר לא הלך כראוי. דיברתי עם חבר שלי על הנושא, "אם באמת באמת רוצים בת, לא משיגים אותה, ככה זה", אמר לי. אני חשבתי שהוא סתם פסימי, אבל בשלב מסויים, כבר התחלתי להאמין.

יום אחד בא תומר הזה, והתחיל איתה. האמת היא, שחשבתי כבר שהיא שלי, כי הייתי עיוור, ככה זה כשבאמת רוצים מישהי, אך אחרי כמה זמן, הבנתי שעמדתי בסכנה. "בן של זונה", חשבתי לעצמי, "כוס אמא שלו, הוא לא יכול ללכת על אחרת מה100 שרוצות אותו? בן של זונה". דיברתי איתה עליו, וניסיתי לשכנע אותה שהוא לא בשבילה, אבל בסוף, הם יצאו. הם היו ביחד, כמעט חצי שנה, דבר שהרס אותי כל יום מחדש, ולראות את הפנים שלה, להגיד לה שלום, ולדבר איתה תוך כדי שהבן זונה הזה מנשק אותה מולי, בכלל לא עזר. אחרי כמה זמן, כשישבתי לבד באיזה מקום, הסתכלתי על הנוף, ולקחתי סיגרית מחשבה על החיים, היא באה, ודיברנו קצת. בניגוד למה שחשבתי, היא לא הטיפה לי על העישון. באיזה שלב, היא אמרה "תומר ואני נפרדנו", ואני שמחתי כלכך, אבל לא יכולתי להראות את זה. "אני מצטער.." אמרתי, תוך כדי לקיחת עוד שאכטה, גדולה כזאת, של סיפוק. "זה בסדר, אמרה, לא באמת רציתי אותו, וצריך ללכת רק על מי שבאמת רוצים, ובשביל זה, צריך לתת את הכל". הסתכלתי עליה, ונישקתי אותה. מאז אנחנו ביחד, כבר הרבה מאוד שנים.

היא אמרה שהנשיקה הזאת שינתה לה את כל נקודות המחשבה, ואם סתם הייתי מדבר איתה, על היה אחרת. חשבתי על זה כמה פעמים, "איזה מזל שפשוט נישקתי אותה ולא יצאתי איזה פאג בלי אומץ, שמחפחד, גם בשבילה, שזה יבהיל אותה או משהו, פשוט לזרום. איזה מזל".

אני אוהב את העבודה שלי. ליהיות נהג אוטובוס נותן לחשוב על כל הדברים בעולם בלי הפרעות, אלא אם כן היא מתקשרת. כאשר דוחסים כיתה בתיכון לאוטובוס, יש רעש מטורף, שאי אפשר להתעלם ממנו. אך משום מה, אנשים שלא מכירים זה את זה, לא מוציאים מילה, ובאוטובוס שקט לגמרי. יש איזה נורמה חברתית, שבאוטובוס, אסור לדבר. גם אם שואלים מישהו איפה כדאי לרדת, שואלים בשקט ובמהירות, כאילו יש פה איזו תפילה של לקויי שמיעה שכל קול שמוציאים נשמע כמו רעש פיצוץ מטורף. יש בזה טוב, אך יש בזה רע. טוב ורע, זה תמיד מצחיק אותי מחדש. באוטובוס, ישנם אנשים מכל המינים. פה יש סקייטר אחד, יושב ונשען על החלון, מקשיב לאייפוד, ובטח חושב על משהו. פה יש איש עסקים, עם מזוודה וחליפה, מקווה שלא תתלכלך, ומציץ כל 10 שניות בשעות, לראות שלא מאחר. פה יש זקנה, שעוד שניה מקבלת התקף לב באוטובוס, ושם יש כמה ילדות קטנות בכיתה ח', מדברות על בנים חתיכים מהכיתה שלהן.

יום אחד, נסעתי לי נסיעה ליילית, בערך ב8 בערב, כשכבר היה חשוך לגמרי. עלה איזה נער, וביקש שאנקב לו בכרטיסיה, ניקבתי, והנער חייך ואמר "תודה, אדוני.", וחייך. אני, קצת מופתע הייתי מאיש ששובר את כל חוקי המוסר באוטובוס וכך מתפרץ אל השקט כשעוד כולם מאזינים. "בכיף..", אמרתי בקול מוזר, אך שמח. "אז, איך הנסיעות היום? פקקים?", שאל. פה כבר הייתי ממש מופתע. "הנסיעות מעולות היום, דווקא היום לא עלו הרבה אנשים עם כסף מזומן אלא עם כרטיסיה, זה פחות העסיק אותי, נתן קצת זמן לחשוב", אמרתי. "טוב מאוד, טוב מאוד", אמר הנער והתיישב. נסענו כמה תחנות ובתחנה האחרונה שבה נסע, הגיע לתלת האחורית וצעק, "יום טוב לכולכם!", ירד, והתחיל ללכת, כאילו זה דבר רגיל בשבילו.

חשבתי קצת על הילד הזה,

ובפעם הבאה שאשתי התקשרה,

אמרתי לה שגם אני אוהב אותה.

~הולדר.