הוא חייך.

הנער היה מרוצה, פשוט ככה. האמת היא שהוא לא זכר כלכך למה, ולא ידע כלכך מה היה לפניכן, אבל הכל טוב עכשיו, אז מה זה משנה בכלל? הפלאפון שלו רטט, היא שלחה לו הודעה. "מחר בוא איתי אחרי בצפר לגג. לילה טוב, אני אוהבת אותך". "איזה יופי", חשב לעצמו הנער, והמשיך לחייך. "אבל זה לא לעכשיו," אמר הנער לעצמו, "עכשיו הולכים למסיבה".

הנער הלך לו, חצי דילג, והיה מאושר. הוא הולך ליום הולדת של חברו הטוב ביותר, וציפה לכיף לא נורמאלי. הוא חשב על איזה יופי זה יום הולדת. הרי סך הכל, אם היה פה מישהו פסימי מאוד, הוא היה אומר שיום הולדת מסמל את זה שנשאר לך פחות זמן לחיות, ודווקא אז, עושים מסיבה, כאילו בשביל להעלים את העצב. אך עם השנים, יום ההולדת נתפס כדבר שצריך לשמוח ממנו, את האמת, בלי סיבה מיוחדת. איזה יופי זה יום הולדת, יום של שמחה, למרות שלא קרה שום דבר שמח. איזה יופי. ירד אז גשם, לא חזק, טיפטוף כזה. הוא אהב גשם. "איזה יום מושלם", חשב לעצמו הנער, "יום מושלם".

הוא הגיע למסיבה. המסיבה הייתה במין בר-מסעדה שילד היומולדת שכר. ילד היומולדת הזה קיבל ציונים טובים, אז ההורים שלו הסכימו לעשות לו יומולדת מפוארת. הנער נכנס למסיבה והופתע ממראה עיניו. הוא ראה בניין ענקי הרבה יותר ממה שתיאר לעצמו, שבאמצע המקום יש חלון ענקי שמשקיף לנוף יפהפה. היה אוכל מכל סוג, ושתיה רבה, וחברים. היו גם בנות, אבל זה לא עניין אותו עכשיו, כשהיא איתו. הוא טעם מהאוכל, היה זה האוכל הכי טעים שטעם בחיו, והוא שמח. אחרי שנשנש קצת בזמן ההמתנה עד שחבריו יגיעו, הלך לפגוש אותם, והם שוחחו קצת. הם הסכימו לפתוח את הלילה עם ראש טוב, והלכו לבר. בבר הייתה ברמנית יפה ונחמדה כזאת, מחייכת כל הזמן, ששאלה מה הם רוצים להזמין. הם הזמינו, כל אחד את מה שאהב, והכל היה בחינם, וכל דבר ששתה או אכל היה הכי טעים ונפלא שאכל בחיו. הוא דיבר עם חבריו, וצחק איתם, וכולם נהנו כלכך, והנער המשיך לחייך, לשמוח, לצחוק, ולחשוב לעצמו, "איזה יום מושלם, איזה חיים מושלמים".

ביציאה משם, אחרי שהיו חצי שתויים, הלכו לכביש הראשי לתפוס מונית. נהג מונית עצר את המכונית לידם, ויצא מהמכונית במבט מוזר. "כוסעמק!", צעק הנהג. "מה קרה?" שאל הנער תוך כדי שמחייך וחושב שהנהג מונית לא צריך להתעצבן, כי הכל בסדר. "אני לא מצליח לפתוח את הפלאפון שלי, נעלתי אותו בקוד שאני לא זוכר". הנער בא לנהג וביקש לעזור לו. הנער הבין בבעיות כאלה, ופתר לו את הבעיה במהירות. הנהג חייך והודה לנער מאוד, ואמר שיסיע את כולנו לאן שנרצה בחינם. כולם שמחו. בדרך, דיברו עם הנהג על נושאים מסויימים, והנהג סיפר להם על איך כשהיה נער יכל לשתות בקבוק וודקה בשלוק אחד וזה היה כלום בשבילו. כולם צחקו, והייתה אווירה נהדרת, והנער רק המשיך לחייך.

כשהגיע הביתה היא התקשרה. "שלום לך", אמר הנער בקול נעים, והם דיברו זמן מה. היא רצתה לוודא שראה את ההודעה שלה ושבאמת יגיע, והוא אמר שאין בעיה. "בשביל זה התקשרת או שיש משהו שרצית להגיד?", שאל הנער. "רק רציתי לשמוע אותך לפני שאני הולכת לישון", אמרה. הנער חייך ואמר שאוהב אותה, והם סיימו את השיחה. הוא נשכב על הגב, הסתכל למעלה, וחשב לעצמו "איזה עולם נפלא". הוא נרדם בחיוך.

יום למחורת הגיע ביתספר, והסתיים. הנער עלה לגג והיא לקחה אותו יד ביד כשעיניו עצומות לאנשהו, הוא לא ידע לאן. הם הלכו ככה בערך 10 דקות, ואז הוא הוריד את הבד מעיניו, וראה נוף, את הנוף הכי יפה שראה אי פעם. הם היו על מין הר כזה, עם אוויר צלול. הם טיילו שם. ירד גשם, טיפטוף קל, בדיוק כמו שאהב. בגלל הגשם היה את הריח הצלול, את הריח המיוחד והרטוב של הגשם. השמיים היו אפורים, אבל עם גוון וורוד. את השמש חצי ראו, אז לא היה חם, אלא קצת קריר, כמו שאהב. "זה הנוף הכי יפה שראיתי", אמר הנער וחייך. הכל היה נפלא.

הם התיישבו, הוא והיא, על איזה ספסל רטוב שהיה שם. "אתה לא תעזוב אותי לעולם, נכון?", היא שאלה, והוא ענה שברור שלא יעזוב אותה, והרגיש משהו מטלטל אותו. פתאום הוא קם במסיבה אחת. הוא ראה ילדה מולו שמנערת אותו ונותנת לו סטירות ושופכת עליו מים. "הוא מחוק לגמרי!", היא צעקה לאיזה ילד שהיה לידה. "מה קורה פה?", שאל הנער. בשלב הזה חיוכו נעלם. "אתה בסדר!", אמרה הילדה וחיבקה אותו. "בוא", אמר לו הילד, "נקח אותך החוצה". הם לקחו אותו החוצה מהמסיבה. הוא ראה שאריות דם על הקירות, וילדים פצועים שוכבים על הרצפה. "מה קרה פה?", שאל הילד. הילדה הסתכלה עליו במבט מוזר, "זה דוד, שוב הלך מכות עם כל החברים הערסים שלו", אמרה הילדה.

הם הגיעו החוצה. "תראה," אמר לו הילד, "אי אפשר להמשיך ככה יותר". הוא הסתכל בעיניים של הנער במין צורה מפחידה כזאת. "אמרנו ליועצת על כל הסיפור. לא יכולנו יותר לסבול את המצב שלך. אני יודע שתכעס, אבל זה הכל לטובתך". הנער לא הבין על מה מדובר ומי אלה האנשים שעומדים מולו, אך הסיטואציה הפחידה אותו. "יש לך משהו להגיד?" אמר הילד. הנער הסתכל על שניהם, "מי אתם?", שאל. הוא הרגיש שבקושי יכול לזוז, הוא שכב על הרצפה כשהילד אמר לידה "זהו, הוא כבר מחוק לגמרי".

הם הסיעו את הנער הזה למקום כלשהו. "ללוות אותך הביתה?", הציע הילד. "זה לא הבית שלי פה.." אמר הילד, הוא רצה לברוח, אבל גופו היה חלש ובקושי יכל לזוז. "חכי פה", אמר הילד, ויצא. הוא סחב את הנער לבית אחד. הוא דפק על הדלת ונכנס הבייתה, "באת לישון אצלינו?" שאלה האמא, "לא, גברתי. שחכתי משהו היום בצהרים בביתכם, אני אקח אותו ואלך לביתי.", היא הסכימה והוא לקח את הילד לחדר. "זה היה קרוב," אמר הילד. "תגיד, למה הבאת אותי לפה?", אמר הנער שעדיין לא הבין מה קורה. "תשמע," אמר לו הילד. "אני חבר טוב שלך, הילדה שהייתה איתי היא ידידה שלנו. זה הבית שלך והאישה ממקודם היא אמא שלך. מחר בבוקר היא תעיר אותך כמו כל בוקר ואתה תלך לבצפר שנמצא בערך חצי קילומטר לכיוון הים. לך לשם, ותראה כאילו הכל בסדר. עד אז אולי תזכר בהכל.." הוא אמר ונאנח. "לילה טוב," אמר לבסוף, ויצא מהחדר.

הילד הלך לישון, בלי להבין מה קורה. המיטה שלו הייתה מסריחה עם חומר דביק ומוזר עליה, והשמיכה הייתה גרועה ודקה. הוא לא הבין מה קרה ואיך הכל הפך ממושלם לנורא כלכך. בחדר החלון היה שבור, רוח קרה נכנסה והקפיאה אותו. הוא הרגיש שהולך להקיא כל שניה. בחדר הקירות התקלפו, ומבעד לדלת חדרו שמע את האישה קודם רבה עם מישהו בצעקות, כנראה אביו, כך חשב, ושמע אותו מכה אותה. כשהציץ מהדלת ראה טיפות דם על הרצפה. "אתה מציץ לשיחות שלנו?" אמר פתאום האיש הגבוהה, ופתח את הדלת על הפרצוף של הנער. דם יצא לו מהפרצוף לכל עבר והוא השתרע על הרצפה מחוסר כוחות. "אם זה ייקרה שוב אני אהרוג אותך!", אמר האיש ובעט בנער בצלעות. האמא צרחה שיפסיק, והנער שכב, מדמם, כאוב, לא יכול לזוז, ולא מבין מה קורה.

אחרי שעות של כאב, הפציע הבוקר. הילד לבסוף עזר מספיק כוחות בשביל ללכת בעצמו. הוא קם, ויצא דרך החלון. הוא ברח לכיוון הים, לשם הילד אמר לו ללכת. בדרך הוא מצא ברזיה, ושתפף את עצמו מכל הדם שיש עליו, למרות שעדיין כאב לו בכל הגוף. אחרי כמה זמן של הליכה הגיע לבית הספר. הוא נכנס לאן שכולם נכנסו. היה זה בית ספר קטן. הילדים הסתכלו עליו במבט כעוס כשהתהלך לו במסדרונות. אחרי כמה זמן עצר אותו איזה ילד. "שלום שלום," אמר הילד הזה, שהיה גבוה ומפחיד, ולידו הרבה חברים דומים לו. "יש לך טיפת דם קטנה על הפרצוף", אמר האיש. "איפה?", שאל הנער בפליאה, הוא חשב שניקה את כל הדם. "פה!", אמר הערס ונתן לו אגרוף בפרצוף שפתח את הפצע ממקודם, והוא דימם אפילו יותר ממקודם. "מה קורה פה!?", שאלה אישה אחת שבאה, וכל הילדים ברחו. היא עזרה לו לקום והובילה אותו לחדר שלה, שבפתחו היה כתוב "חדר היועצת".

"תקשיב, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה", אמרה האישה, "אתה צריך להפסיק עם כל זה כבר ולהתחיל להשקיע בעצמך!". "להפסיק עם מה?", שאל הנער, שעדיין לא הבין בדיוק מה קרה מאז שישב מול נוף יפה עם אישה יפה שאהב. "עם מה...", מילמלה לעצמה האישה, "עם הסמים, עם הסמים!". הנער הסתכל עליה במבט מוזר. "בחיי לא לקחתי סמים," אמר הנער ליועצת, "אני לא מבין על מה את מדברת". היא גילגלה את עיניה. "חשבתי שעברנו את השלב הזה," אמרה. פתאום בה לנער דחף מטורף שאמר לו לברוח. הוא פתח את הדלת, ורץ משם. הוא רץ כלכך הרבה, הוא יצא מבית הספר, ופשוט רץ, לא משנה לאן. אחרי כמה זמן, עצר אותו איש שחור וגבוה. הנער כבר חשב שגם הוא ירביץ לו כמו כל אחד אחר. "אל תפגע בי! בבקשה!", צרח לו הנער. השחור הסתכל עליו, "אתה כבר ממש גמור,הא?", אמר, "בוא, תרים לי כמה עצים ואני אתן לך עוד מנה. "ואם לא," אמר השחור, "אני אפרק לה את העצמות".

הנער עזק לו בלי ברירה, כי פחד לקבל מכות שוב. אחרי ששכב את העצים, שפצעו אותו גם הם, בא השחור. "יפה מאוד," אמר, "הנה, קח את זה". ונתן לו שקית ניילון קטנה עם אבקה לבנה. "מה לעשות עם זה?", שעל הנער. השחור צחק, "תריח את זה, אבל ממש חזק, תשאף את זה לתוכך. הנער לא ידע במה זה יעזור, אבל לא רצה לקבל מכות. הוא הריח חזק חזק את האבקה עד שנשאבה לו לתוך הגוף, ואז, פתאום, הוא מצא את עצמו יושב בחזרה עם ההיא, מול הנוף.

"איפה היית?", שאלה אותו.

הוא לא היה בטוח מה לענות לה,

"אל תדאגי, אני פה עכשיו, איתך", אמר.

הם ישבו, התחבקו, מול הנוף היפה והאוויר הנעים,

והנער חזר לחייך.

~הולדר.