קמתי בבוקר.

השעון המעורר צילצל בעדינות, ואני הורדתי את השמיכה מעלי למזג האוויר הנפלא שיש פה. השמים היו בהירים, אך לא היה חם, ולא קר, היה נעים. התקדמתי לעבר הארון והוצאתי את המדים. הם היו יפים כלכך. הוצאתי אותם, התלבשתי, והסתכלתי במראה. איזה גאון מי שהמציא את המדים האלה, חשבתי. מדים מכובדים, נאורים, עליונים, המבטאים בדיוק את ארצינו. כמה כיף זה להרגיש שעם המדים האלה, אנחנו, עושים את ארצינו ואת העולם טוב יותר. כל שניה אנשים ניהים מאושרים יותר, העולם ניהיה נקי יותר, ואני גאה ליהיות חלק בכך.

יצאתי מהבית, ונכנסתי לאוטו. נסעתי לבסיס שלנו, שהיה קרוב מאוד לבית. המדינה סיפקה לנו בתים יפים ומכובדים וגם מכוניות, ועם הכל הבסיס קרוב לפה. הכל בשביל שנעשה את העבודה כמו שצריך. הגעתי לבסיס ואכלנו ארוחת בוקר ביחד. אחרי האוכל היה את מסדר הבוקר הרגיל שלנו, בו המפקד נעם. אבל היום, כולנו ידענו שיש משהו מיוחד, שהולך לבשר לנו בשורה, את המשימה הבאה. המפקד עלה לבמה עם מבט מרוצה למדי, הסתכל לרגע על הקהל, והתחיל לדבר. "אתם יודעים כמה אני מעריך אתכם", אמר המפקד, "לא רק מעריך, גאה. גאה בכל אחד ואחד מכם על כך שעוזרים אתם לטהר את הארץ שלנו ואת כל העולם!". הוא המשיך לעודד אותנו כך כמה זמן עד שאמר שכל אחד שולחים למקום אחר. אותי שלחו לגטו אחד, כמה קילומטרים צפונה, גטו של יהודים. "יחי גרמניה!", כולם צעקו לבסוף ונסעו ליעדם.

נסעתי באוטו. האוויר היה נקי, ריח הפרחים היה בכל מקום, ורוח נעימה נשבה עלי דרך המכונית. האמת היא, שאף פעם לא ראיתי יהודי. אולי ראיתי, אבל לא ממש הכרתי. בלי להכיר אותם, ידעתי בדיוק מי הם ומה מנסים לעשות. "אתה יודע בני," אמר לי אבא שלי בארוחה משפחתית אחת כשהייתי בכיתה ד', "היהודים האלה, הם כמו אכברושים. הם בלי לדבר יודעים שיש להם מטרה משותפת, והיא להתחפר למעלה, לראש הכסף, הקהילה, התרבות, הכוח, ולהשטלת קודם כל על גרמניה, ואז על העולם כולו". אבא שלי היה מפקד בצבא, כמוני, ולימד אותי על דברים צבא חשובים כמו זה, כדי שבעתיד אהיה כמוהו. "יש להם יכולת להראות כמו בני אדם רגילים, אז כשמנסים להפטר מהם הם נראים מסכנים, אבל הכל תחפושת, ארורים אלה!". הוא סיפר לי הרבה פעמים על יהודים שניהלו חברות ופיטרו אותו, ניהלו בתי ספר ודווקא בבית הספר הזה קיבל ציונים נמוכים. אני מאמין לאבי, אדם משכיל וחכם, וחוץ מזה, למה שישקר לי?

נכנסתי לגטו. השומרים קיבלו אותי בהצדעה מכובדת. התפקיד שלי היה בעצם להכין את הגטו לפתרון הסופי, כלומר, להפטר מהאכברושים האלה סופית. נכנסתי לגטו וראיתי אותם. ראיתי את היהודים שוכבים על הרצפה, רזים, מלוכלכים, עם בגדים קרועים, אוכלים קליפות תפוחי אדמה מלוכלכות, עם מבט מסכן ומתחנן. אז כבר הייתי בטוח שאבי צודק. הם היו כלכך נוראיים, רק במבט הזה הייתי יכול להסיק שהם מפלצות. הסתובבתי לי בגטו ובחנתי אותו. היו שם בתים לאכסון העכברושים עד שנפטר מהם, והם התקבצו שם כמו נמלים בקן. אחד השומרים שהראה לי את המקום אמר שאומרים להם שלוקחים אותם להתקלח, מביאים אותם לתאי הגאזים, ומשם למשרפות. "בניגוד לעכברושים, הם פחות דליקים", אמר השומר וצחקק לעצמו.

כמה ימים עבדתי בגטו, שלחתי אנשים לתאים, והכל הסתדר מצויין. עוד כשבועיים, אסיים את עבודתי. חלק מתפקידי היה לקחת יהודי כל כמה זמן, ולראיין אותו, ולשלוח דו"ח למפקד שהיה בבסיס הקבוע. הלכתי לי בגטו, וחיפשתי מישהו מתאים, שנראה לי סביר. הלכתי והסתובבתי, ואחרי כמה דקות, ראיתי משהו שלא האמנתי עליו. יהודייה יפהפה יושבת בצד, מלוכלכת מאוד אמנם, אבל היה בה משהו.. משהו שלא ראיתי בחיי. "שלום", אמרתי. היא הסתכלה עלי במבט מסכן, אבל מתוק. "כן?", אמרה האישה עם פרצוף כמעט בוכה, מתחנן שלא אפגע בה. "בואי איתי בבקשה, אמרתי לה", היא קמה אך עדיין פחדה, "לא אפגע בך".

הלכנו למשרד שלי. "ספרי לי קצת על עצמך", אמרתי לאישה. היא הסתכלה עלי במבט מוזר, והתחילה לבכות. קמתי עליה וחיבקתי אותה. "אני אוציא אותך מכאן", לחשתי לה באוזן, "הכל יהיה בסדר". כשנסעתי הביתה, הברחתי אותה למכונית, ונסענו. היא הסתכלה מהחלון במבט הזה שלה, כמה מתוקה. פתאום היא הפנתה את המבט אלי, "למה עשית את זה?", שאלה. "אני חושב שאני אוהב אותך", אמרתי לה. היא הסתכלה חזרה אל החלון, ולא ענתה.

בבית נתתי להתקלח, לאכול, ולנוח. היא הייתה יפהפיה, אפילו יותר ממקודם. היא הסתכלה מהחלון על הנוף. התקרבתי עליה וחיבקתי אותה מאחורה. "אתה לא נאצי רגיל," אמרה, "אתה נאצי טוב". היא הסתובבה אלי, הסתכלתי בעיניים הירוקות והגדולות שלה, והתנשקנו. הלכנו לישון, וקצת לפני שנרדמתי, היא לחשה לי שנדמה לה שגם אוהבת אותי.

כך כל בוקר קמתי, הלכתי לעבודה, וחזרתי הביתה, שם היא חיכתה לי. היה איתה מושלם ברמות שבחיים לא הכרתי. היא דאגה לי, היא הקשיבה לי, היא במבט אחד יכלה לפטור לי את הבעיות, ואני, כל היום רק חשבתי לראות את המבט הזה שלה כבר. יום אחד, חזרתי הביתה, וראיתי אותה בוכה. היא אמרה שהיא לא יכולה ליהיות עם רוצח, אחד שרוצח את כל עמה. פתאום נזכרתי במה שאבא היה אומר, "יש להם יכולת להראות כמו בני אדם רגילים, אז כשמנסים להפטר מהם הם נראים מסכנים, אבל הכל תחפושת". "אם את לא רוצה", אמרתי לה, "את מוזמנת ללכת בחזרה לגטו שלך". היא בכתה עוד יותר ורצה לכיוון הגטו.

הלילה, הגטו היה אמור ליהיות מחוסל, וחשבתי כל הלילה עליה. לא יכלתי לישון, ופתאום קלטתי מה עשיתי - שלחתי את אהובתי למוות. רצתי אל האוטו, ונסעתי הכי מהר שיכולתי לגטו. בגטו חיכו לי השומרים, ושאלו מה אני עושה שם בשעה כזאת, אבל לא היה לי זמן לענות להם, רציתי למצוא אותה, לראות את הפנים שלה, להוציא אותה מהמקום הנורא הזה. היה גשם נוראי, ובדרך, החלקטי בבוץ. הייתי עוד בפיג'מה שלי והייתי מלוכלך לגמרי, אפילו הרבה קרעים כבר היו לי בבגדים. ראיתי שיירה של הולכים, והיא ביניהם. התחלתי לרוץ לכיוונה עד שחייל אחד ראה אותי. "יהודי, איך אתה מעז לצאת מהשיירה?!", הוא בעט לי בפרצוף. הוא גרר אותי לתוך השיירה שצעדה קדימה, ואני רציתי ללכת יותר מהר, להגיע עליה, ולברוח מכאן. כולנו נכנסנו לחדר, "זאת ההזדמנות שלי!", חשבתי, וכשכולם עמדו, רצתיה מהר אליה.

חיבקתי אותה כלכך חזק.

"בואי מהר, בואי, בואי נברח מפה!".

אבל היא רק הסתכלה עלי במבט המתוק שלה ואמרה בשקט, שזה כבר מאוחר מדי.

לא הבנתי על מה היא מדברת, ואמרתי לה שהכל יהיה בסדר.

הסתכלתי לה בעיניים תוך כדי שמישהו פתח פתח קטן בתקרת החדר, וזרק משהו פנימה.

אנשים התחילו להשתעל וליפול על הרצפה. נישקתי אותה ולחשתי,

"את העכברוש הכי נחמד שפגשתי מיימי".

~הולדר.

מזמן לא אמרתי את זה, אבל בפוסט כזה אני מרגיש שאני חייב.

אף פוסט שלי, זה בפרט, הם לא עלי ולא על אף אחד שאני מכיר ונשארים בגדר סיפור בלבד!

יום טוב לכולם.