"צ'רלי!", אמא צעקה.

הוא קם מהחלום, עוד פעם, אותו חלום. הוא קם מהמיטה. "אעאעאע!!" צעק, הוא הסתכל למטה ודרך על חתיכת זכוכית קטנה. "נו באמת," חשבת לעצמו צ'רלי. הוא ניסה להוציא אותה, אבל היא הייתה כלכך קטנה שלא יכל אפילו לראות איפה נתקעה. הוא לבש את הנעליים והלך חצי צולע, אולי היא תצא לבד. בדרך לבצפר הוא היה עוד חצי רדום, אז אהב לדמיין את החלום מתממש. הוא חשב על איך בחלום היו הוא והיא, הלכו ביחד בלילה, צעדו באמצע יער ענקי, שבו יש רק ירוק וירוק וירוק. יער בלילה עלול להשמע מפחיד, אבל איתה לא עניין אותו שום דבר. הם הלכו ביחד, עד שראו מגדל גבוה גבוה, כמו בקליפ של פיל גוד של גורילאז, ונכנסו לשם בדיוק כשהתחיל גשם. הוא רצה להמשיך לחשוב, אבל הגיע לבית הספר.

הוא הלך במסדרון, חושב על איך הוא רוצה שתראה אותו. ליהיות שמח בשביל שתחשוב שלא איכפת לי ולהשאר קול? ליהיות עצוב ואז שתבוא לשאול מה קרה? לדבר עם אנשים ואז שתראה שאני עסוק? וכך כל היום חשב על מה תחשוב, ואיך יירצה אותה. בשיעורים הוא בהה בה, הסתכל לה על השיער שלה, על כמה שהוא חלק, ורצה לגעת בו, רק להרגיש. כשדיברה אל המורה, הסתכל עליה בהערצה, כי כל מה שאמרה היה כלכך חכם. הייתה לה אידאולוגיה כזאת, שכל מילה בה הייתה זהב, כך חשב צ'רלי, וגם כשקנה בייצים במקולת, חשב על באיזה גודל ובאיזה צבע היא הייתה אוהבת אותם.

יום אחד נשבר לו - לצ'רלי. הוא דיבר איתה מדי פעם, ובילה איתה, אבל היה חייב לקחת צעד, כי הרגיש שאהבתו עליה פוגעת בו. הוא חלם עליה, היה מדוכא בגללה, היה מתוסבל, והתאמץ מדי על דברים שלא ידע עם רלוונטיים. "מחר, בבצפר", אמר לעצמו צ'רלי, "אני אראה לה מה אני חושב". הגיע היום למחרת, והזכוכית עדיין לא יצאה. הוא צלע לבית ספר נרגש ומתוח אחרי שהתלבש יפה, התקלח בבוקר, צחצח שיניים 7 פעמים, והרגיש שזהו, אחרי כל המאמץ וההתחלות - היא שלו. הוא נכנס לכיתה וראה אותה. הוא ראה ופתאום הרגיש שעולמו חרב עליו. היא התנשקה עם בן, באמצע הכיתה, נשיקה חושנית, שמסבבם אנשים אומרים לה "תתחדשי", מכל כיוון.

הוא ישב במקום, מדוכא, עצוב, כועס, והכי חשוב, מרגיש אידיוט. הוא היה במצברוח שבוז כל היום ואנשים מסביבו הבחינו בכך. "זה מאנה", אמרה הילדה שלידו והעבירה לו פתק. הוא פתח אותו, שם היה כתוב, "בוא לסיגריה עלי אחרי ביתספר, נדבר קצת". צ'רלי לא ידע אם רוצה עכשיו לדבר איתה, כי בטח תשאל מה קרה, אבל סימן לה עם הראש תנועה של "בסדר". לפחות ידע שמעשנת משהו איכותי, ווינסטון.

הם ירדו למטה מבית הספר, והיא שלפה את הווינסטון האדום והסקסי. הוא שלף אותו, והיא הדליקה. הכל עבר בלי מילים או שאלות מיותרות, והם רק ישבו ככה, ועישנו. היא לא דיברה איתו בכלל, וגם הוא לא הרגיש צורך להסביר כלום. שניהם ישבו בשקט, בערך רבע שעה. למרבה הפלא, ראה צ'רלי שנהנה ב"שיחה" הזאת יותר מבהרבה דברים שעשה בזמן האחרון. הוא חייך, וגם היא חייכה. אחרי רבע שעה היא קמה, "אני מקווה שעזרתי לך", אמרה, והלכה משם.

בלילה ההוא, חשב צ'רלי. "זין על הזונה הזאת", אמר לעצמו, "שתזדיין עם בן הבן זונה מצדי". הוא הרגיש שכל השיפור במצב הרוח שלו נבע בגלל אנה, וחשב שעם ילדה כמו אנה, מי צריך אחרות? בלילה ההוא, הוא חלם על אנה. על איך שהוא והיא יושבים, באותו שדה, יושבים ומעשנים באמצע, וכל מה שצריך זה לראות את המקסימה הזו, והכל כבר בסדר.

ביום הבא, ישב בכיתה, ולא הזיז לו שבן המאנייאק תפס לו את היעד, הוא הסתכל על אנה. הוא בהה בעור הלבן והיפה שלה, בעיניים הירוקות שלה, הנה, אפילו בשיעור יכול ליהיות מאושר, רק כי מסתכל עליה. הם ניהיו חברים, בילו ביחד, אבל אף פעם לא דיברו ממש, והוא הרגיש את אהבה באוויר. ביום אחד, לא התקלח ולא התייפה, כי הרגיש שלא צריך את כל זה עם האהבה הטהורה שלו ושל אנה, המקסימה והחמודה שלו, שאפילו כשהיא לא כאן, מרגיש טוב יותר.

הוא הגיע לבית הספר ביום למחרת והחליט, בלי לדבר, לנשק אותה. הם הלכו לעשן כהרגלם, והיא ניסה לנשק אותה. היא הלכה אחורה, עם מבט של "אני מצטערת". הוא לא שאל אותה למה לא הסכימה, אבל היה עצוב, כעוס, והרגיש שנאה. "בת של זונה", אמר לעצמו, "למה בכלל הסתובבה דווקא איתי תמיד אם זה לא היה רמז? קיבינימאט".

יום למחרת הוא היה במצברוח שבוז, והיועצת קראה לו לשיחה. היא דיברה איתו על הילדות שלו, ועל הסביבה שלו. על המשפחה שלו ועל החברים שלו, וניסתה לתת לו עצות. הוא הרגיש הרבה יותר טוב שמישהו מנסה לעזור לו. "מי צריך את אנה הבת זונה, כשיש פה מישהו שמנסה לעזור לי?", חשב לעצמו. לאט לאט, חלם על היועצת, שהייתה מבוגרת, אבל סקסית למדי, עם רוח צעירה. הפעם, לא טעה שוב, הוא יידע שזה לא ייקרה. הפתרון היחיד שמצא היה לברוח, כי היה נתלה מהר מדי. הוא לא דיבר עם אף אחד, לא תקשר עם העולם, ונסגר בעולם הקטן שלו.

יום אחד ראה באינטרנט שאלון, ובו הייתה שאלה. "מה הכי חשוב לך באישה?". הוא לא ידע מה להגיד, במיוחד אחרי שהתאהב כלכך הרבה פעמים. הוא חשב על אנה, וחשב על היועצת, חשב על חברה של בן הבן זונה מאנייאק, וניסה למצוא מחנה משותף. הוא חשב וחשב, וזה מה שהעסיק אותו, כי לא היה לו עולם חברתי. יום התעורר הילד בבית חולים. אמא אמרה שזה בגלל הזכוכית, היא חדרה לו עמוק עמוק לגוף, ועכשיו צריך לנתח אותו.

הילד ישב במיטה וחשב על אותה שאלה.

הוא חשב בכלל, מהי אהבה?

וקצת לפני שהזריקו לו את חומר ההרדמה, חשב לעצמו,

"בסך הכל רציתי מישהו שיקשיב לי,

שיעזר לי להוציא את הזכוכית".

~הולדר,

שכבר מזמן לא ידע מה הוא רוצה.

עריכה:

כהן, תודה על הכל.

אתה חבר אמיתי,

ואני מעריך אותך לאללה.