לפעמים כשאני הולך בעיר, אני פוגש אותו, את דודו מחוצה.

דודו מחוצה תמיד מסתובב לו בחוץ, שותה בירה פה, בירה שם, ותמיד עם סיגריה ביד. מצד אחד הוא נראה מסכן, בודד כזה, שאף אחד לא אוהב, אבל מצד שני, נראה שהוא שמח. דודו תמיד יסתובב עם מבט חושב, ובחיים לא ישן או נח, הוא תמיד שותה, מעשן, וחושב. כשאומרים שלום לדודו מחוצה, הוא עונה בנעימות חלקית, כי נראה כאילו הפרעת לו במחשבתו, אבל רואים על הפנים שלו שהוא שמח שמישהו מתעניין בו. לפעמים אפילו מזמין אותך לסיגריה איתו, אדם נדיב, והוא מדבר איתך, על כל מני דברים, שבטח חשב עליהם כבר מזמן.

כשדודו מדבר איתך, אתה בקושי יכול להגיב. יש לו ברק בעיניים וניצוץ כזה, מראה באמת מאמין במה שאומר ולא סתם מרצה על דבר שאבא שלו אמר לו. הוא אומר את מה שהוא באמת חושב, מתוך רגש, עם כוח, עם עיניים בוהקות, עם אמת. אתה שומע את מה שהוא אומר, ובקושי יכול לדבר. אולי אחרי שחושבים על זה, שכבר הולכים משם, פתאום אפשר להבין מה הוא בעצם אמר.

לדודו אין חברה, והוא גם לא משתמש בבנות בשביל סטוץ. האמת היא, שלא ברור אם יש לו בית בכלל, או שהבית האמיתי שלו הוא שם, ברחוב, ברחבי העיר, מסתובב לו עם הבירה והסיגריה, וחושב. תמיד חושב. לאף אחד אין אומץ לשאול את דודו איפה הוא גר, אם יש לו חברה, בן כמה הוא, או מה יש לו בכלל. האמת היא, שלאף אחד אין אומץ לדבר איתו באמת, רק להקשיב, אולי רק להגיד דברים בסיסיים שאפשר להגיד לדודו, "שלום", "יש לך אש?", "טובורג אתה שותה? זה מגניב, עם הפקק שנפתח בקלות".

פעם הלכתי לדודו נכוש בדעתי לדבר גם אני, לשאול אותו קצת עליו, גם אם ירגיש לא בנוח קצת, אני חייב לדעת, כולם חייבים לדעת. הלכתי בעיר, הסתובבתי לי במקומות עם נוף יפה ודראגסטור, שם הוא בדרך כלל יושב, ולבסוף, מצאתי אותו יושב בטיילת בים, כרגיל, עם ביירה וסיגריה. אמרתי לו שלום והתיישבתי. הוא הציע לי סיגריה, אבל בשביל לא ליהיות גם חוצפן וגם נצלן הוצאתי את הווינסטון שלי, ואמרתי שתודה, כבר יש לי. הוא הציע לי שלוק מהבירה, אך אמרתי שאני לא אוהב, והוא אמר שגבר חייב לאהוב בירה, ושזה יבוא לי יום אחד.

ישבנו לנו ליד הים, הוא חושב, ואני מחכה שהוא יתחיל לנאום. "ידעת," התחיל דודו, "הים הוא כוח אדיר, כוח אלוהי. אין הרבה דברים כאלה בעולם, אנשים ממעיטים בערכו של הים, אך הוא חזק ועוצמתי, ואפילו יכול לגרום לניסים נפלאים". לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר, אז שתקתי. "פעם ראיתי ילד שרץ לים, ונעלם. כשמים נגעו לו ברגלים, הרגליים שלו הפכו למלח ומים, וכך כל גופו, עד שנעלם ולא חזר יותר. אך דבר כזה, ילד, יכול לקרות רק למי שבאמת רוצה להתאחד עם הים, רק למי שבאמת חושב שזה הייעוד שלו, שזאת השאיפה שלו". אני הודהמתי מהנאום המשונה, אך נשבעתי לדבר. "ואתה, אתה רוצה להשתלב עם הים?", שאלתי אותו בפחד חלקי. "עם הים?", הוא ציחקק קצת, "זה לא ממש משנה לי עם מה, אני רוצה ליהיות חלק ממשהו גדול, משהו אלוהי".

"יודע מה?", אמרתי וקמתי, "בוא נרוץ לים". היה אז חושך חורפי וידעתי שהמים קפואים, ושאם אכנס כנראה אהיה חולה, אבל רציתי פעם אחת לזרום עם דודו, פעם אחת לתת לו להרגיש שמישהו עוד איתו. הוא קם באדישות עם חיוך קטן. הוא הסתכל עלי לכמה שניות, ודפק ריצה. רצתי אחריו בכל הכוח. למרות כל הסיגריות והבירות, הוא רץ מהר מאוד. רצנו ורצנו, עד שהגענו למים. הרגליים שלי נגעו במים, והם באמת היו קפואים. הרגשתי את העצמות ברגל הולכות להתפוצץ, ורעדתי כמו מטורף, אבל המשכתי לרוץ. רצתי ושחיתי עד שהמים כיסו את כולי. הייתי חלם מהים, אבל ראיתי שאני עדיין אני, ולא מלח. חזרתי מהר לחוף רועד מקור. שכבתי על הרצפה מחבק את עצמי בשביל לשמור על חום, ואחרי כמה דקות, קמתי והסתכלתי לאופק. דודו לא היה שם, בשום מקום, ואני, חזרתי הביתה.

היום אני הולך ברחובות של העיר, ליד מקומות עם נופים ודראגסטורים, שם הוא בדרך כלל ישב, אבל אני לא רואה אותו.

האמת היא, שאני מתגעגע לדודו, לשיחות האלה באמצע הרחוב, לנאומים, לרגש שהיה לו בדיבור,

וזה קצת חבל שאני לא מוצא אותו, רק להגיד לו איזה שלום, איזה בייביי, ולשאול אותו איזו שאלה קטנה על משהו שמציק לי.

אז אם אתם רואים ליד איזה נוף יפה,

אדם בודד אך מאושר יושב וחושב לו,

תמסרו לו ד"ש ממני, ותגידו שאני מתגעגע.

ותגידו שבאמת ניסיתי בירה עם סיגריה,

וזה באמת טוב. במיוחד אם טובורג,

כי יש לה פקק כזה, שקל לפתוח.

~הולדר.

קרגע קראתי פוסט נהדר של ידידתי דל"ז, כולם מוזמנים להסתכל:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=561461&blogcode=10613248