האזעקה נשמעה - זהו, זה סופי.

אחרי שאירופה התמוטתה כלכלית וארצות הברית נכנסה למשבר - רוסיה דווקא נהנתה ותרמה הרבה נשק לאיראנים, שתרמו לסיום בניית הכור האטומי, ואיתו שלל פצצות חדשות. כל העולם פחד שזה יקרה, אבל כרגיל, לא עשה כלום. כולם דיברו על איך תשמע האזעקה ומתי היא תשמע, אבל לא אמרו מה לעשות כשהיא תשמע, וזה הפך את העניין להרבה יותר מצחיק.

כולם שמעו את האזעקה וידעו שמטר פצצות אטום, או דברים דומים, יפלו פה בעוד כמה דקות. חלק מהאנשים רצו עם הילדים שלהם, תפסו להם את החולצה תוך כדי שהם רצים, החולצה נקרעת והם חצי רצים חצי נגררים על הרצפה. חלק מהאנשים שרועים על הרצפה, מנשקים את האדמה, וממלמלים משהו. חלקם מוציאים תנ"ך ומתפללים לאלוהים, שיעזור להם לחיות. חלק פורצים למסעדות בשביל לאכול בפעם האחרונה משהו טעים, וחלק אונסים בחורות כדי לא למות בתולים, ואני רק יושב לי על ספסל, מסתכל על כולם מתרוצצים, ומחייך.

אני מוציא סיגריה. האמת היא, שאני לא מוציא אותה בשביל שתיהיה הפעם האחרונה שלי, אלא סתם, כי במילא הייתי מוציא. האמת היא שבכלל לא היה לי חבל כלכך למות, כי זה לא ממש היה משנה. "מה עדיף, ליהיות חכם או טיפש?", שאל פעם חבר שלי חבר אחר. הנשאל ענה ישר "החכם, כמובן. לא הייתי רוצה ליהיות טיפש!". השואל אמר, שכשאתה טיפש, אתה לא מבין שמישהו אחר הוא חכם, כי אתה טיפש. כשאתה חכם, אתה מודע לזה שאתה חכם, אבל רוב האנשים לא יעריכו את החוכמה שלך. כשאתה חכם, גם יש לך בעיות של חכמים, בעיות פילוסופיות וקיומיות כאלה, וכשתנסה להסביר אותם לטיפש, הוא יחשוב שאתה עוד יותר טיפש. הנשאל חשב על זה רגע. "יודע מה? הייתי מעדיף ליהיות טיפש". השואל צחק, ושאל, "אם כך, מה עדיף? לחיות או למות?".

האמת היא, שזה ממש לא רלוונטי, זה לא משנה בכלל. ליהיות חכם, או טיפש. לחיות או למות. המשל הזה מראה לי, שבעצם, זה ממש לא משנה. אז לא צעקתי, לא בכיתי, ולא אנסתי מישהי. ישבתי שם, מעשן לי את הווינסטון שלי בשקט, וצופה באחרים, כמו שאני עושה בכל יום.

הסתכלתי לשמיים. אם יש משהו באמת יפה, אבל 100 אחוז יפה בעולם, הוא השמיים. כלכך נקיים וכחולים, במיוחד בארץ הזאת שלנו. השמש בוהקת, עננים זזים מפה לשם, ולא רואים את הסוף של השמיים, לא משנה כמה מנסים להסתכל. בדברים בלי סוף תמיד יש סקרנות, יש משיכה. למה טבע האדם הוא לא להמשך הכי הרבה ללנשום? ככה כולם היו מרוצים. למה הדבר הכי מעניין הוא לא לגרד בתחת? למה הדבר הכי כיף הוא לא לירוק לעצמך על הרגל? העולם ככה היה יכול ליהיות מלא באנשים מאושרים יותר.

נשמע קול של פיצוץ, בטח כמה קילומטרים מפה. אנשים התחילו לבכות, גם האלה שאנסו שכבו ארומים על הרצפה ובכו. ברגע הזה כבר ממש לא יכולתי להתאפק, אז התפקעתי מצחוק. אחרי כמה דקות של מבטים מוזרים עלי, היה פיצוץ ענק גם פה, וכולם הופרדו מהנשמות שלהם בדרך לשמיים. בשמיים היה משהו גדול שהאלים את כולנו.

מסתבר שאחרי המוות הנשמות מתחלקות לשלושה מקומות. המקום הראשון הוא מין גן-עדן. מקום כזה שהכל בו טוב וטהור, לאנשים שבאמת סבלו בעולם הקודם, לאנשים שהרגישו שכל החיים שלהם מתבזבזים להם מול הידיים, שם רוב האנשים נמצאים. יש את הגיהנום, ששם נמצאים האנשים שנהנו מכל שניה, כי אלוהים אמר שמי ששם היה כלכך שמח שהיה מסומם, וכבר לא היה פנוי לראות אם הסובבים אותו שמחים.

אני נמצא במקום הכי ריק. במקום מוזר כזה, שבו אין הרבה מכלום. אין הרבה צמחים, ואין הרבה בתים. אין הרבה ים ואין הרבה אוכל, וגם אין הרבה אנשים. יש פה הרבה כלום, איןסוף כזה, כי לזה כולם פה נמשכים. פה נמצאים אנשים שלא במאת היה איכפת להם מלחיות או למות, כי זה לא משנה כלכך. במקום הזה, כשבאים אנשים מהגיהנום או גן-עדן לביקור, הם אומרים שאין מה לעשות, אבל המעט אנשים שפה לא חושבים ככה, כי זה מה שאוהבים לעשות, לשבת ולחשוב. אבל כשאנשים מפה באים למקומות האחרים, הם גם נהנים, כי הם יושבים וצופים באנשים אחרים, בדברים אחרים.

אבל בגן עדן, אני הכי אוהב לצפות,

כי שם אנשים נהנים מדברים פשוטים כלכך,

כמו לגרד בתחת, או לירוק לעצמם על הרגל,

זה אולי נראה קצת מוזר,

אבל שם יש עולם מלא באנשים מאושרים.

~הולדר.

מחר בן 16 

סוויט סיקסטין וזה,

הגיע הזמן לחגוג D:

שבת שלום!