היא הסתכלה עליו. בוהה בו כמו ניצוץ, כמו אור האלוהים.

היא בהתה בו וחייכה חיוך עצוב כזה, שבתוכו יש בכי. היא חיבקה אותו כלכך חזק, הרגישה שהיא והוא אחד, הרגישה שהוא האחרון שנשאר שעוד בצד שלה איכשהו, וידעה שבסופו של דבר, גם אותו ייקחו לה. היא הזילה דמעה, וחשבה על העולם, העולם שמלא בדברים טובים ומשובחים, אבל שום דבר, שום דבר לא משתווה למה שהחזיקה בידה.

אז יום אחד, זה פשוט קרה, ככה פתאום. האמריקאים כמובן גילו את הכל והשתמשו בו בשביל לחזק אותם. הכל התחיל מכפרי אמריקאי שגידל תירס. האדם לא היה עשיר במיוחד והיה אפילו דל מבחינה כספית. הוא מכר את התירס שגידל וקנה עם הכסף חלב, לחם, ועוד גרעיני תירס. כל יום אחרי העבודה הוא בא הביתה לאשתו, שהייתה תמיד לבושה בערב בשמחה לבנה כזאת של חלבנית אמריקאית. כולם חשבו שמכוערת, והשמלה מלוכלכת וישנה, אבל הכפרי חשב שהיא הכי יפה בעולם.

יום גשום אחד, יצא הכפרי לטייל בשדות התירס שלו. הוא התהלך בין התירסים ובדק שהכל עובד כראוי, עד שראה תירס שונה מהאחרים. הוא התקרב וראה תירס סגול בצבע כסוף בוהק. הוא קטף את התירס ורץ לבייתו לראות מהו. אשתו חיכתה לו שם, אך לא יכל לקבל את פניה, כי היה סקרן מדי בתירס החדש שמצא. הוא פירק את גרגירי התירס וראה שהם חזקים אך נעימים ביחד, וחשב איזה ייחודיות יש לו ביד, ואיזה יופי, שאולי הגיע למשהו. הוא החליט לשמור חצי מהגרעינים ומהם לגדל עוד תירסים, וחלק למכור. הכפרי הלך לשוק וראה אנשים מתלהבים מאוד מהגרגרים הסגולים היפים. כולם הקיפו אותו והוא עמד באמצע, מחייך שמשהו יקר ערך בידיו. אנשים התחילו לזרוק מספרים של כסף שישלמו בשביל גרגיר אחד, והוא רק עמד, והמשיך לחייך, עד שאנשים הציעו לו את כל הדוכן שלהם רק בשביל הגרגיר. לפסוף הכפרי הסכים וחזר עם שלל דברים לביתו. אשתו שוב חיכתה לו, אבל היה נרגש מדי בשביל לחבק אותה, והראה לה את כל החפצים שיש לו ביד.

הוא גידל עוד המון תירסים סגולים ויפים וקיבל עליהם שלל דברים, עד שראה שבכל העולם מתחילים לייצר את התירסים. אך לו היה הכי הרבה, אז לאט לאט עבר לגור בעיר ורק שדות היו לו בכפר. כשחלה, הרופאים טיפלו בו ישר בשביל שיחלק להם את הגרגירים. כשרעב, השפים הכי גדולים הכינו לו אוכל בשביל הגרגרים. כשרצה לטייל בעולם, הטיסו אותו, כשהיה לו קר, אנשים היו מתפשטים בשבילו, בשביל עוד גרגר קטן של תירס.

בכל רחבי העולם התירס הסגול התחיל להתפשט אפילו מהר יותר. אנשים שילמו לרופאים קבוע עם גרגרי התירס והרופאים אכלו איתו, והשפים קנו איתו בית, וכך הלאה. אנשים שהיו עשירים פעם, הפכו לעניים כי חשבו שהתירס לא יהיה שווה כלום, ועניים מהשוק הפכו לעשירים. בנות הפכו לזונות כדי להשיג תירס, ואפילו בהופעות גדולות של להקות מחו"ל, הכניסה הייתה בגרגירים סגולים של תירס. כל העולם השתמש בו, חיי בשבילו, ואהב אותו - את התירס.

המצב החל להדרדר ודולרים כבר צנחו לאפס. כשאנשים ברחוב היו חולים, אם לא היו להם גרגירים, לא היו מסתכלים עליהם. אנשים שפעם כתבו ספרים, הקימו חברות, כבר לא היו שווים כלום, בעוד אנשים עם הרבה גרגרים קיבלו מעל ומעבר לכבודם הראוי, והסתובבו ברחוב כמו מלכים. אנשים חיו בשביל התירס, אנשים סבלו בשביל התירס, ואנשים לא יכלו לשרוד בלעדיו. התירס היה הסם החדש, ההתמכרות, הטרנד, האופנה, האוצר בחברה. כבר לא שינה מי אתה, אלא כמה תירס יש לך.

אשתו של הכפרי, שאז כבר ממש לא היה כפרי, עזבה אותו. הוא כבר לה התעניין בה ובמקום שמלתה הלבנה והיפה קנה לה שמלת משי לבנה עם יהלומים. לילה אחד, שבנה להם מיטה זוגים עשוייה מתירס סגול וקשיח, היא אמרה שכל מה שמעניין אותו הוא התירס, והיא כבר לא שווה כלום בעיניו. הוא אמר לה שהיא כפויית טובה, שנתן לה כלכך הרבה כבוד, כוח, שליטה, על ידי זה שגידל תירס, והיא רק מתלוננת. היא בכתה כמה זמן ועזבה את הבית.

לה לא היה תירס, הכל היה אצל בעלה, אז היא ישבה ברחובות. היא ביקשה עזרה אבל אף אחד לא הציץ לבדוק מה שלומה, אפילו לא חברותיה, אפילו לא משפחתה. היא הלכה ברחוב ולקחה אוכל מפחים, הסתכלה על אנשים שגרים בבנינים ענקיים עושים מסיבת תירס, כשלה אין מה לאכול. לפתע היא מצאה גרגר תירס אחד על הרצפה.

היא ישבה והסתכלה עליו. היא נזכרה בבעלה ומה היא קורה עם כל מהפכת התירס לא הייתה קיימת.

היא בההתה בו כמו ניצוץ, כמו אור האלוהים, וחייכה. חיוך עם בכי, וחיבקה אותו חזק, הרגישה שהיא והוא אחד וידעה שבסופו של דבר גם אותו ייקחו לה. היא חשבה על העולם ועל מה שעברה, היא חשבה שיש דברים טובים בעולם, אבל אין טוב כמו התירס.

היא הסתכלה לשמיים וחשבה לעצמה, שהנה, הסיגה גרגר בעצמה!

היא נשכבה על הספסל עם חיוך והזילה דמעה,

"אולי עכשיו אני באמת שווה משהו".

~הולדר.