פרק א':

"אתה מבין? זה מטורף לגמרי!! הוא בעצם...", מייק המשיך לדבר, ואני לא ממש הקשבתי לו.

זה קורה לנו הרבה, לי ולמייק, לפעמים אני לא מבין איך אנשים ממשיכים לסבול אותי. הסתכלתי סביב, על הקירות המוזרים האלה, מקושטים בצבע סגול מוזר כזה, משהו שאין בהרבה בתים, מין בית שכולו עבודת אומנות מודרנית. הבית של היועצת הזאת, הפסיכולוגית, איך שלא תקראו לה, באמת היה נראה כמו בית של משוגעים. אולי מרוב האנשים שבאים ומתבכיינים לה על כמה שהחיים שלהם חרא בגלל שחברה שלהם זרקה אותם או שאבא שלהם מת או שכבר אין שום דבר שייעסיק אותם.

הפסיכולוגית, מיכל, בטח יושבת לה בחדר, בזמן שאיזה אדם ממורמר נכנס ויושב מולה. הם מתחילים לפתח שיחה כללית על החיים, ואז המטופל מראה עד כמה שהוא מסכן, שלא תחשוב שהוא בא סתם. "אז מה אתה עושה בחיים?", שואלת מיכל. "אני? אהה, עובד בבית קפה, חרא של בית קפה, הבעלים מתייחס אלי חרא, הייתי עובר אבל אין לי בגרות, וגם לא חברים או תחומי עניין, וואו, באלי למות". כשאתה פסיכולוג, אתה בעצם מין קיר, שצריך לספוג את כל החרא שאנשים שופכים עליך, כי מה, הם לא פראיירים, ולא יבואו לפסיכולוג סתם בשביל לשאול מה נשמע.

שנה לפני שהכרתי את מייק הייתי ילד מאושר, שזה ייתרון וחיסרון. מצד אחד, הייתי ילד, באמת ילד, לא העליתי על דעתי לחשוב על דברים שעכשיו ברורים לי. מצד שני, ליהיות ילד זה ליהיות פתוח. כמו ההבדל בין מאוהב טיפש לבין בודד חכם. אז עבדתי במשלוחי פיצה, דבר שנתן לי הזדמנות להביע את עצמי בדרכים שונות, שמאוד אהבתי. בכל פיצה שמתי עוגיית מזל עם פתק קטן שאני כתבתי, ושם יש משהו כמו: "החיים שלך יהיו מעולים אם תתקשרי למספר הזה *מספר* ותציעי לו מין ארוך-טווח וללא התחייבות". האמת היא שהתקשרו כמה פעמים, ולפעמים גם רצו להפגש, ואמרתי להן שבפעם הבאה שהן מזמינות פיצה ובא שליח שקוראים לו אורן, שייתנו לו טיפ גדול. ומין כמובן, אם הן רוצות חיים מעולים.

ליסוע בתור שליח פיצה נשמע רע מאוד, אבל דווקא היה לי נחמד. ליסוע בחופשיות ברחבי העיר, כשכל האנשים שרואים אותך מסתכלים במבט של "פאק, כלכך באלי שהוא פשוט יעצור לידי ויגיד 'אוי, בדיוק יש לנו פיצה אחת יותר מדי, יאללה, יש פה מישהו שמוכן לאכול?", ואני רק מחייך וממשים ליסוע. כשנוסעים מהר מהר באופנוע, יש רוח על הפנים, כזאת שאמורה להציק, אבל היא נעימה, ואז כשיורדים מהאופנוע, מרגישים כאילו הפנים שלך הפכו לגיחל. היה לי אז חבר, טוב מאוד, שקראו לו מוגלי. לא באמת קראו לו ככה, אבל זה היה שם חיבה עתיק מאוד שהמצאנו בכיתה ב'. מוגלי היה מסודר. הוא הלך וניסה את מזלו בלוטו בהגרלה של 60 מיליון שקל, ואחרי איזה חודש, מילא עוד לוטו וזכה בעוד 20. אבל מוגלי לא אידיוט, הוא לא ביזבז את כל הכסף כלכך מהר כמו ההומלסים שזוכים וחוזרים ליהיות הומלסים, הוא גר בדירה יפה, ואכל אוכל טוב, לפעמים אפילו את הפיצות שלי, אבל שמר על ההון.

למוגי לא הייתה חברה מעולם. "לא בשבילי החרא הזה," אמר לי כשהייתי אצלו יום אחד, והוא מתנדנד על הערסל שלו עם איזה זונה יוקרתית. "יש לי פה את... איך קוראים לך שוב?". היא אמרה איזה שם ארוך ולא מובן והוא חייך והפליק לה בתחת. "תאמין לי," אמר, "אישה שאתה מסיג מחתונה גם מוצצת לך יותר כסף, גם פחות יפה, גם פחות נותנת, ואתה גם צריך לזכור את השם שלה". האמת היא שכן קינאתי בו, איך אפשר שלא? אבל מצד שני, קצת ריחמתי עליו.

יום אחד עליתי במעלית בבניין לקומה 30, בנין רב קומות ענקי. זאת הייתה הזמנה של פיצה עם פטריות וקולה, בדיוק הטעם שלי. פתחה לי את הדלת אישה, בערך בגילי, עם חיוך של בת שנתיים כשהיא רואה במבה. "פיצה!", היא אמרה, ואני צחקקתי, "כמה זמן לא אכלתי פיצה טובה, אתה לא מאמין. פשוט עכשיו חזרתי ממצרים, ושם הפיצה הכי טעימה שתאכל זה פיתה דרוזית עם עגבניה". אני חייכתי, למרות שהיה לי מוזר שהיא ככה מדברת איתי, ועוד בלהט כזה, כאילו אני מכיר אותה כבר שנים. "שמח לעזור", אמרתי לה וחייכתי, תוך כדי שאני מגיש לה את הפיצה. היא שילמה, ואני אמרתי שבת שלום, והתחלתי ללכת במסדרון תוך כדי שאני שומע את הדלת נסגרת. פתאום הרגשתי משהו מתפוצץ לי בכיס. "עוגיית המזל!!". עמדתי ליד המעלית וחשבתי, מה כדאי לעשות. עד שיש מישהי כלכך כיפית ומגניבה העוגיית מזל בכיס המזדיין שלי.

אחרי הרבה זמן של מחשבה, הלכתי בחזרה לדלת ודפקתי. היא פתחה, ראתה אותה, וחייכה. "תראי, יש לי איזה מסורת ש... ושחכתי לעשות אותה... אבל.. לא חייבים..". היא הסתכלה עלי והתחילה לצחוק. עצרתי את עצמי מלגמגם שטויות לרגע. "תגידי, יש מצב שאני מזמין אותך לפיצה עם פטריות וקולה בבית שלך?", שאלתי. "כן, בטח, תכנס" אמרה, ואפילו אמרה שאני לא צריך לשלם. היה לה בית מוזר. לא היו בו חיות או ילדים או בעל, אבל הייתה בבית אווירה כזאת של המולה, של משפחה, ועם זאת, של התבודדות.

ישבנו ליד השולחן שלה, ופתחנו את הפיצה. כבר הרבה זמן שלא אכלתי את הפיצה שאני מביא. היא הסתכלה עלי וחייכה חיוך מוזר כזה, כאילו ממש נהנתה לבהות בי ולחייך. אחרי כמה זמן שבההתה בי ככה, עם חיוך, נישקתי אותה, ושכבנו. ישנתי אצלה, ולפני שיצאתי למחרת מהבית, היא נתנה חיבוק ואמרה שהיא חוזרת למצרים לטיול שלה עוד שבוע, ולא יודעת מתי תחזור, אז אמרתי לה שיש לה עוגייל מזל על השולחן כמזכרת, ובתוכה פתק שצריכה לקרוא.

פרק ב':

אחרי שנה, הכרתי את מייק. הוא היה לקוח קבוע של הפיצה, ובטעות השארתי לו עוגיית מזל. הוא התקשר אלי תוך כדי שצחק ואמר שאהב את הרעיון מאוד, ואחרי כמה פעמים שעשיתי אליו משלוחים, התחלנו להכיר, וליהיות חברים טובים. מייק היה בחור עם המון המון רעיונות מטורפים כאלה. הוא רצה להמציא עוד ועוד דברים מטורפים שיכניסו לעולם משמעות. אף פעם לא ממש הבנתי אם יש מניע מאחורי זה, כמו כסף או תהילה, או שפשוט רוצה לטובת העולם. בהתחלה באמת הקשבתי לו ולרעיונות שלו, אבל לאט לאט התחלתי להשתעמם ולהתרגל שיש שם איזה משהו לא בסדר, אז באופן בלתי מודע, הפסקתי לקלוט.

אם חושבים על זה, הייתי בעצם כמו פסיכולוג שלו, של מייק. הייתי שם בזמן שהוא שופך עלי את כל מה שחושב עליו, ואני בינתיים, הפסיכולוג גם של עצמי. חושבלעצמי על כל מני דברים, שלא באמת מקדמים אותי, והכל מעגל של פסיכולוגים אחד לשני. אבל מייק לא הסתפק בי, והלך לפסיכולוגית חדשה בעסק בשם מיכל. הוא סיפר לי המון על מיכל, ותמיד רצה שאבוא, אבל הרעיון הזה של פסיכולוג נראה לי מטופש למדי, במיוחד שגם עץ יכול ליהיות פסיכולוג שלי. אבל הוא התעקש ואמר שעליו, ומה איכפת לי, אז הסכמנו שאני אבוא מתישהו.

מוגלי בינתיים, בשנה הזאת, אמר שנשבר לו מהזונות בארץ ויוצא לחפש סקס טרופי בברזיל. הרעיון די הצחיק אותי, אבל שמחתי בשבילו, כי אולי בחו"ל ייגלה דברים חדשים ויחזור לפה כמבוגר, כמו שלי קרה בשנה הזאת. הוא באמת אמר שהוא רוצה להרחיב אופקים, אבל אני חושב שהוא התכוון לדברים אחרים ממה שאני חשבתי עליהם. "ללמוד זה תמיד טוב, לא?", אמר לי, "במיוחד שיש לי את הכסף, למה לא לנצל אותו?". הוא נסע לו, ומכר את הווילה בארץ. למרות כל האינפנטיליות שלו, התגעגעתי אליו מאוד, ולמרות שהיה לו הרבה יותר כסף ממני, הרגשתי כאילו אני המדריך שלו, והיה לי חבל שהתלמיד שלי עוזב אותי.

באנו למיכל הזאת. "אתה מבין? זה מטורף לגמרי!! הוא בעצם...", מייק המשיך לספר לי איזה רעיון חדש שלו, שכבר לא נקלט לי במוח אפילו לא טיפה. אני חושב שאני מבין למה מייק ממשיך לדבר איתי, כי אני הפסיכולוג שלו, הפסיכולוג האמיתי שלו. אני לא צריך להגיד כלום או להקשיב ולקלוט, אני צריך ליהיות שם בשביל ליהיות שם, כדי שיהיה מישהו שאליו יהיה לו תירוץ לדבר. הקירות בבית היו מקושטים בצבע סגול מוזר, כאילו כל הבית הוא עבודה של אומנות מודרנית כזאת. ופתאום באה מיכל.

הסתכלתי עליה ולא האמנתי. זאת היא! ההיא מהפיצה, מלפני שנה. "חזרת!", אמרתי בשקט ורצתי אליה. הפנים שלה כבר לא היו שמחות כמו פעם, אלא דכאוניות וחסרות תקווה, אחרי שספגה את כל החרא של האנשים עם החיים בזבל. היא החזיקה כוס קפה ביד במין עצבות כזאת, במין מבט שמראה כמה נמאס לה, וכמה היא לה הייתה מתנגדת לאיזה כדור בראש עכשיו. התקרבתי אליה בכוונה לנשק אותה, אבל היא הזיזה את הראש, ובדיוק אז, ראיתי את מוגלי יוצא מאיזה חדר. "יאללה מיכל אני יוצא, משעמם לי", הוא אמר ואז ראה שאני שם. "אורן!", אמר לי ורץ לתת לי איזה חיבוק. "מה קורה? מה נשמע? מה שלומך?", הוא שאל. בקטע הזה כבר הייתי די מבולבל. "פגשתי את אישתי, מיכל? אמרתי לך שאני אמצא שם משהו חדש", אמר וצחק, "והכל קרה בפוקס בכלל, שנסעתי למצרים במקום לברזיל".

עמדתי שם מול כולם. מיכל דכאונית עם מבט של אי נעימות, מוגלי שמח שרואה אותי, מייק לא מבין על מה לעזאזל אנחנו מדברים, ואני עומד באמצע, ומחייך. בלי להגיד כלום, יצאתי החוצה, עליתי על האופנוע, ונסעתי. שמעתי את Resigned של בלור, והמשכתי לי ליסוע לכיוון האופק, עד שהגעתי לים. הורדתי את כל הבגדים ונכנסתי לשחות כשמאחורי שמיים כתומים כאלה של סוף שבוע. הים היה רגוע ואני שוכב עליו, צף, מסתכל לשמיים, וחושב, עד כמה אני עוד ילד.

היום אני ממשיך לעבוד בפיצה, נוסע מבית לבית. אולי אני אמשיך ליהיות ילד לעולם ועד, מי יודע, ולמי איכפת. עד היום אני לא יודע ממש מה קרה שמוגלי פתאום רצה אישה, ואם היא כלכך דכאונית בגללו או בגלל המטופלים. מייק הצליח מאוד עם איזה רעיון שלו, שבעצם היה סרט אחד, על איזה מישהו שלא מקשיב לו, ותמיד שקוע במחשבות שלו על החיים, על דברים שלעולם לא ייפתור, ולעולם לא ייעזרו לו, שבעצם פסיכולוג של עצמו, בזמן שבלי להרגיש הוא גם פסיכולוג של אחרים. אני קורא של מייק בעיתון, והוא אומר בכל רעיון, ש"בלי הפסיכולוג שלי, לא הייתי מצליח. אבל הפסיכולוגית שלי, לא הייתה משהו. היה בה משהו דכאוני, כאילו גם לה יש בעיות משלה, וכשראתה את בעלה, היה לה פרצוף מוזר, שאי אפשר להסביר.

יום אחד עליתי לאיזה מגדל גבוהה, מישהי הזמינה פיצה עם בולגרית וספרייט, שזה בדיוק הטעם שלי. כשפתחתי את הדלת היא חייכה. נכנסתי אליה ושכבנו, ובבוקר למחרת, אמרה שהיא אוהבת אותי.

חיבקתי אותה חזק, ואמרתי שלא משנה מה,

שתשאר פה, ושלא תיסע ממני, שלא תעלם ממני, כמו שקרה לכולם לאט לאט.

שלא תסע בלי להגיד, ושאם נוסעים, אז נוסעים ביחד,

ולא משנה מה,

רק לא למצריים.

כשהיא שאלה למה,

אמרתי לה שאי אפשר, כי יש שם דברים נוראיים,

כמו למשל שהפיצה הכי טובה שהיא תמצא שם, תיהיה איזה פיתה דרוזית עם עגבניה.

~הולדר.