לרגע, אפשר לשכוח מהכל.

לרגע אחד, לא בקשה גדולה, רק להפסיק עם זה. בבקשה, בבקשה. בבקשה, תפסיקו. תפסיק. תפסיקי. די.

לחיצת כפטור קטנה שמשנה הכל, לחיצת כפטור אחת שהורסת. לחיצה כפטור אחת שמשלימה. לחיצת כפטור.

מילות חוכמה. מילות טפשות. מילות רוע. מילות טוב לב. מילים. מילים של סיפור, מילים של שיר, וסתם מילים שאני רואה שיוצאות מהפה שלך.

לרגע, אפשר לשכוח מהכל.

למילים אין מסר, לסיפורים אין משמעות. אף אחד לא יודע מהו טוב ומהו רע. אף אחד לא שם לב. והכי חשוב, לאף אחד לא איכפת.

לא איכפת. בבקשה ממך, בבקשה. בבקשה שלא יהיה איכפת. בבקשה!

בבקשה ממך, שלא יהיה טוב. שלא יהיה גם רע. שלא יהיה כלום. שיהיה עולם בלי. בלי משמעות, בלי איכפתיות, בלי מסר.

עולם בלי. עולם ריק. עולם חסר כלום. הרגעים הכי כיפיים בטיול, הם לשבת על הנהר ולעצום עיניים.

החלק הכי כיף עם חברים, הוא לשבת בחוסר מעש על איזה פיצה ובירה ולבהות בשמיים.

הזמן הכי כיף עם אישה, הוא שהיא משעינה את הראש על החזה, ואתה מלטף אותה, עוצם עיניים.

ברגעים שאין כלום.

הזמן נעצר.

ואין מסר, אין משמעות. אין סיבה.

אתה לא יודע למה דווקא לבהות בכוכבים, לשבת בנהר, או כמעט להרדם עם האישה זה הרגע של החופש שלך,

אבל ככה זה.

החופש. החופש כשעושים דברים בלי לחשוב. זה החופש שלי.

באמצע היום, לנסוע עם אופניים לאתלית.

ביום עמוס, ללכת לאישה שלי.

ביום עצוב, ללכת עם החברים לשתות ולבהות בכוכבים.

ואל תשאלו למה,

אל תנסו לנתח,

אל תחקרו,

אל תחשבו על זה בכלל.

זה ככה, בלי סיבה. הסיבה היא לא ליהיות טיפש, ולא ליהיות פריק. לא למשוך צומת לב, ולא לנסות להראות משהו.

הסיבה היא החופש.

החופש שלי, החופשה שלה חיכיתי. ליהיות מושלם יכול להמשך רק כמה דקות. רק כמה דקות ספורות.

רק כמה דקות, שבהן רואים עולם לבן. לבן. לא רואים את האופק ולא רואים דברים מעניינים.

רואים אנשים. אנשים הולכים להם, בלי נשמה, בלי עניין. בלי איכפתיות, בלי רגש.

זה החופש שלי. הכלום.

תמיד כשאני ער, תמיד הכל נראה לי מהר מדי. Fast forward, רק כל הזמן. הכל לא יאומן שעובר ככה, עשר שעות עוברות במאית שניה.

תמיד כשאני ער, הכל קורה כלכך מהר שאני מנסה לחפש את הקאץ' בדברים הקטנים, שיעברו לאט יותר. ואף פעם לא מצליח.

תמיד כשאני ער, אני חיי במהירות האור. לא נח לשניה, לא עוצם עין. אני חיי ומנסה להספיק הכל, תוך כדי שאני מנסה להאיט את הכל.

תמיד כשאני ער. כמו בלונה פארק. רכבת הרים ענקית. רוצים שהיא תיסע הכי הכי מהר, וביחד, שהנסיעה תמשך הכי הרבה זמן.

תמיד כשאני ער. לא מבחינת מוות דווקא, לא מבחינת לא למות, למשוך את החיים. אלא למשוך את הרגע. למשוך את השניה, לשעה.

ותמיד כשאני חצי ער, שוכב לי שיכור על המדרכה ובוהה במשהו, הכל פתאום לא משנה. שום דבר לא נפטר, אבל שום דבר כבר לא עניין אותי.

תמיד כשאני חצי ער. שום דבר כבר לא בעיה, כי אין דבר כזה בעיה, כי אין דבר כזה רע. ואין דבר כזה טוב. אין כלום. זה אני. אני וכלום.

תמיד כשאני חצי ער. מסתכל על הכלום. ואין צורך לדבר עם הכלום, כי זה לא משנה, כלום לא משנה.

תמיד כאני חצי ער. אם הכלום היה יכול לחשוב, כמו שאני עושה כשאני ער, הוא היה חושב כמוני. אבל הוא לא חושב. זאת לא המטרה. זה לא נחוץ.

היה אפשר להתפלסף פה. אפשר להתווכח מה עדיף, ער או רדום.

אבל זה קורבן. זה ליהיות קורבן. ליהיות קורבן לזמן, לרדיפה.

זה לא משנה אם עדיף ליהיות ער. או רדום. או לחשוב. או ליהיות מפגר.

כלום לא משנה.

אין בעיות, אין צרות. אין מחילה, אין רגע של טוב.

אין רגש, אין שמחה. אין עצב.

אין כלום.

לרגע, אפשר לשכוח מהכל, ולשכב על הרצפה ברחוב. כששום דבר לא משנה, כששום דבר לא רלוונטי, כשאין עוד כלום.

לרגע,

אפשר לשכוח מהכל.

~הולדר.

אני יודע, סיפור מהתחת.

הסיבה שאני לא כותב בבלוג יותר היא שאני עובד על ספר גדול וארוך, שלא מחולק לסיפורים קצרים.

הפוסט הזה נכתב רק כי הוא חייב להכתב, כי אני חייב אותו לעצמי.

לילה טוב. חיים בצים.