אני הולך ברחוב. רחוב כלום. רחוב בלי שום דבר, מסתכל הצידה, מסתכל למעלה, וכלום.

בהתחלה היה לי קצת קשה להאמין, חשבתי לעצמי, שאולי מת באיזה תיאונת דרכים. אני תמיד נוהג מהר מדי. ואני תמיד חושב לעצמי. אנשים מדמיינים את המוות או את הכלום בתור בתים נטושים, או בתור מסך לבן. אבל הכלום שם לא היה שום דבר שמוכר לנו. גם לבן זה צבע, זה משהו. גם שחור. גם בית. אבל שם, שם לא היה כלום. שם לא היה דבר שהכרתי, דבר שעליו חשבתי. שם לא היה שום דבר. אפילו לא צבע, אפילו לא חור, אפילו לא חלל ריק. גם את זה לא היה שם. לא היה כלום. זה נשמע קצת מוזר, אני יודע, אבל מרוב הכלום אפילו לא ממש חושבים על איך זה פה, או איך זה נוצר.

כשיש רחוב כלום, אי אפשר לדמיין, כי אין השראה. גם אין זכרונות. אין רצון. כשיש רחוב כלום הולכים בתוכו כמו נמלה בקן שלא נגמר לעולם. רק שאין קן.

אם היה שם רק כמעט כלום, אם היה שם לפחות קצת, אולי הייתי יכול להעלות איזה מחשבה, כמו שתמיד יש. אם הייתה טיפת מחשבה אולי הייתי מפסיק ללכת, כי אין סוף ואין התחלה. אולי הייתי רק יושב ובוהה בכמעט כלום, עוצם עיניים, ומנסה להרגע קצת במקום הזה, מנסה להזכר איך הגעתי לפה. אבל לא היה שום כמעט. לא היה שום כלום. היה רק שום דבר אחד ענקי.

אם הייתי חוזר לשם, הייתי מנסה לקחת קצת מהכלום למזכרת. הייתי רואה אם אולי אפשר לגעת בו.

הייתי מנסה להביא אותו הבייתה, ולראות אם כלום כזה בכלל יכול להתקיים בעולם כלכך עמוס כמו שלנו. עולם שבו לכל אחד יש מחשבה משלו, ששונה משל האחר. לכל אחד יש רעיון, יש סיפור, יש תחומי התעניינות. וכל זה רק בכדור הארץ הקטן שלנו.

ואם הפוך, אם היו שמים בנאדם מפה בעולם של הכלום. אבל שמים בכלום משהו קטן, שיהיה אפשר ליהיות אנושי. מעניין מה הוא היה חושב.

מעניין מה אני הייתי חושב. אם רק היה שם משהו. כל דבר. חוץ מכלום, כמובן.

בניגוד לעצמי במציאות, שם פשוט המשכתי ללכת. בלי שום מחשבה ובלי שום הגיון. בלי לתהות, בלי לנסות למצוא, בלי לדמיין. בלי להתגעגע, בלי לנסות.

בלי כלום. בלי לחשוב.

רק להמשיך ללכת, להמשיך ללכת אל הכלום.

אם הייתי חוזר לשם, והיה שם משהו שהופך את המקום לקמעט כלום, בטח הייתי חושב אם בסוף אני אפול.

אם הייתי חוזר לשם, והיה שם משהו שהופך את המקום לקמעט כלום, בטח הייתי תוהה אם היה שם עוד מישהו אי פעם.

אם הייתי חוזר לשם, והיה שם משהו שהופך את המקום לקמעט כלום, בטח הייתי סופר את הצעדים שלי, לראות כמה זה ארוך אם זה ייגמר.

אם הייתי חוזר לשם, הייתי רץ הכי מהר שאני יכול ורואה אם גם בכלום אפשר להזיע.

אבל לא חזרתי לשם.

מעניין אם ביקור בכלום יכול להבריא מישהו מעומס יתר על החיים שלו.

מעניין אם ביקור בכלום יכול לגרום למישהו ליהיות חולה נפש.

מעניין אם גם בכלום חיים אנשים. אנשי כלום. למרות שזה לא נשמע לי הגיוני במיוחד.

עכשיו זה מעניין, אבל אז, בכלום, זה לא.

אז, פשוט המשכתי ללכת. לא הסתכלתי יותר מדי לצדדים, לראות את הנוף הכלומי. לא חפרתי באדמה לראות אם מתחתה גם יש כלום. לא קפצתי מהרחוב בשביל לראות מה קורה אם נופלים לכלום. לא הוצאתי סיגריה, בשביל לבדוק אם סיגריה בכלום מספקת יותר. כמו ילד שיכור ששתה יותר מדי, וצריך ללכת הביתה לבד. הוא חושב שהוא כבר בסדר, הוא חושב שהוא הולך כמו אדם נורמאלי. אבל הוא ממצמץ, הוא מתנדנד, והוא מסתכל רק ישר. רק ישר. חושב על כל מני דברים מעורבבים כאלה, שבעצם גורמים לו לא ממש לחשוב. רק לדבר עם הלב אולי, אבל לא יותר מזה.

אחרי הרבה הליכה בכלום, מצאתי את עצמי באיזשהי כיתה. האמת היא ששמחתי, כי כבר חשבתי שאנשי הכלום באים לקבל אותי, אבל זה לא בדיוק מה שקרה. "קום מיד!", צרחה המורה וכל הילדים צחקקו. זאת הייתה הכיתה שלי. לא בכלום, הכיתה האמיתית. "אתה חושב שזה מכובד מה שאתה עושה? לא נותנים לך מיטה בבית?". מורה מזדיינת, אבל חסר כל טעם לענות לה. קוראים לזה תסמונת המורים, כשמורה מחליט משהו, אומר משהו, לא משנה מה תגיד, גם אם תוכיח לו שהוא טועה ואידיוט, הוא בשלו, הוא ייצדק, תמיד. "אני הולך לשתוף פנים, המורה", אמרתי ויצאתי. לא חיכיתי לתשובה, כי אם היא הייתה אומרת לא, היא לא הייתה משנה את דעתה לא משנה מה. מורים.

הלכתי לחצר בצפר, ושלפתי קאמל אחד. ישבתי באוויר הקריר של תחילת הסתיו, עם טל בכל מקום, והרבה עשן יוצא מהסיגריה. רכזת השכבה עברה לידי וראתה אותה מעשן. אז כבר המשכתי בלי לזרוק ולהגיד סליחה. "קרה משהו?", היא שאלה. זה דיי הפתיע אותי, בדרך כלל למורים לא איכפת אם מרביצים לי בבית. אלא אם כן זה מפריע לי להתכונן למבחן או משהו, כמובן. בכל זאת, יש דברים חשובים. כמו ממוצא.

"לא משהו", אמרתי ונתתי שאכטה. "נרדמתי בשיעור". היא הסתכלה עלי במבט מוזר כזה, מין מבט שמרוצה שאני מדבר איתה, אבל שונא אותי כי אני לא משקיע וזה. לקחתי עוד שאכטה.

"זה היה החלום הכי טוב שהיה לי בחיים".

סורי שאין הרבה פוסטים בתקופה הזאת.. זה ייגמר, פשוט יש כמה סיבות שבגללן אני לא יכול לעדכן כמו פעם.

עוד מעט יום האמצעות,

אז חג שמח לכולם,

תהנו רצח, ותחגגו כמו שצריך. מגיע למדינה הסוסה שלנו לא? P:

יום טוב ילדודס.