היא שוב התקשרה, אולי בפעם ה20 היום.

לא עניתי. נו, כשהולכים עם חבר ועוד שניה נכנסים למסיבה זאת לא בדיוק סיטואציה לענות לסבתא. בטח תרצה להגיד לי שהספה שקנתה יפה ממש, או שהיא יודעת כבר ללחוץ על "סטארט" במחשב שלה. יונה, הוא תמיד הציק לי. בעקרון קוראים לו יוני, אבל אנחנו קוראים לו יונה, סתם בשביל לעצבן אותו. "תענה, זה לא יפה לסנן. תחשוב איזה מעצבן זה אם היו עושים את זה לך". אם היו עושים את זה לי, אני אומר, לא הייתי יודע. יונה מגלגל את העיניים וממשיך לזיין לי את השכל, וכשרואה שאני לא מקשיב לו, אומר שלא משנה, שאני לא מבין כלום.

אם היו שואלים אותי מה המצב החברתי-משפחתי שלי, הייתי אומר שהוא בתחת. יועצת בצפר דווקא אומרת שדברים אחרים הם הבעיות שלי, כמו זה שאני לא מקשיב מספיק, אבל היועצת דיי מטומטמת. אני מקשיב לה, אבל לא מסכים איתה, והיא לא מקשיבה לזה שאני לא מסכים איתה, אז היא אומרת שאני לא מקשיב. חוץ מזה, כשההורים שלי לידה הם לא מתנהגים כמו שהם מתנהגים איתי בבית. פתאום כשהם רואים מורה הם מלטפים אותי וממלמלים אחד לשני על איזה יופי של ילד יצא להם. אני יודע שהם סתם אומרים, כי אחרי שהמורה הולכת הכל שונה. והיועצת, היא מצפה שאני אקשיב להם.

יום אחד בא אליי יונה, ואכלנו צהריים. היא שוב התקשרה. לא עניתי. נו, כשאוכלים עם חבר זה לא בדיוק זמן מתאים לדבר על ספות או להזיז תיקיה במחשב. יונה שוב זיין את השכל, אז אמרתי לו שייסתום את הפה. כל פעם הוא אומר את אותו דבר, ולא מבין שאני לא מסכים. אנשים חושבים שכשהם מדברים ואני לא מסכים, זה בגלל שלא שמעתי טוב את מה שהם אמרו, ואם הם רק יגידו את זה עוד פעם, אני אקלוט. יועצת מפגרת. בכל מקרה, אבא שלי נכנס הביתה, וראה את יונה אוכל מהצלחת לאורחים. אבא שונא כשאוכלים בהם. אף פעם לא השתמשנו בהם, כי אבא אומר שזה לעט חירום, שיבוא מישהו ממש חשוב, כי הרי כל הצלחות בבית שלנו נראות כמו חרא. אבא כמובן התחיל להתרחפן. הוא הוציא את המגרה של הצלחות לאורחים מהמקום, והתחיל לזרוק את הצלחות על הלחונות. זה ניפץ גם את החלונות וגם את הצלחות, ומלא זכוכיות עפו עלי, על יונה, ועל אבא, והכל היה מלא בדם ורסיסים. אבא המשיך לצעוק ולהשתגע תוך כדי שהוא לוקח את יונה בידיים וזורק אותו אל החדר מדרגות. אחרכך, הוא בא אליי, נתן לי סטירה, והפיל אותי על כל הזכוכיות שמילו את הריצפה בדם. הוא צעק וצעק. מלא שידבר, אבא שלי, אבל הוא צועק למרות שאני קרוב אליו. חוץ מזה, הוא צרח את אותו דבר איזה שעה ברצף. מילא שיביא טיעונים משכנעים, לא פלא שאני לא מקשיב לו.

ויונה, הוא גם כן. כל דבר שאני אומר, הוא אומר שזה חרא, ועושה דווקא את ההפך. לפעמים זה דווקא די מצחיק, כי אני אומר את מה שאני לא רוצה שייקרה והוא עושה בסוף את מה שציפיתי. אבל לפעמים אין לי כוח לזיוני שכל האלה, ואני מתחיל לצעוק עליו שיסתום את הפה שלו כבר ושהוא לא מבין כלום בכלל. היא שוב התקשרה, אבל באמצע וויכוח זה לא זמן מתאים לענות ולדבר על ספות. אז, יונה המפגר צועק עליי שאני בדיוק כמו האבא המפגר שלי. כשזה קורה, יש שתי אפשרויות. או שאני לוקח איזה אבן או חתיכת משהו מהריצפה ומרביץ לו עד שהוא כמעט מת, או שאני מסתובב והולך. אולי הוא צודק, יונה, אבל מה שבאמת מעצבן, זה שהוא תמיד אומר את זה.

היועצת מספרת לי שאני צריך לחשוב שאולי אני טועה, ואני צריך להקשיב. אני אומר לה, שאני מקשיב בפעם הראשונה, אבל אנשים אומרים את אותו דבר שוב ושוב. מורים אומרים לי לא להפריע, ההורים אומרים לי לסדר את החדר, והכל צפוי. כשמורה מסתכל עליי ומתחיל לדבר, אני יודע מילה במילה שהוא יגיד לי "די! כמה פעמים אפשר להגיד לך? אתה רוצה ששוב נעשה שיחה עם ההורים שלך?". כמובן שאני אמשיך להפריע, כי זה מה שאני רוצה, אבל הוא ממשיך להגיד את זה שוב ושוב. היועצת מסתכלת עליי ואומרת בדיוק את מה שאני חושב שתגיד. "אבל אולי באמת לא הקשבת וחשבת על מה שהוא אמר?", היא לוגמת עוד שלוק מהתה שלא תוך כדי שהיא מסתכלת עליי במבט שמחכה לתשובה. אם היא לא הייתה יועצת, כבר הייתי אומר לה שהיא אולי אמרה לי את המשפט הזה מיליון פעם, ושאני אפילו זוכר באיזה טונים היא אומרת אותו. אבל היא יועצת, היא הרי בחיים לא תסכים איתי אלא אם כן אני מסכים איתה. באמצע השיחה ההיא, סבתא התקשרה שוב. זה לא היה מתאים.

באיזהשהו שלב, סבתא קיבלה סרטן ריאות. היא תמיד עישנה המון. האמת היא שידעתי מזה רק שבועיים אחרכך, כי לא עניתי לה בגלל שהיה איזה משהו חשוב, אבל כששמעתי על זה הגעתי מייד. היא הייתה מסכנה. שכבה במיטת חולים, עם פרצוף מדוכא כזה. התחילה למלמל לעצמה שהחיים נגמרו. היא לא יכלה ללכת, ולא יכלה לעמוד ולא לשבת. היא הייתה חייבת לשכב עם הרגל למעלה, ולא לזוז. היא טיפלה בעצמה בבית שלה, היא הייתה רופאה פעם. כשהגעתי, היא דיברה איתי על סטארת ועל אימיילים שלה, ועל ספות שהיא קנתה. הקשבתי לכל מילה שאמרה, ושוחחתי איתה על זה, רק שלא תרגיש מסכנה. כמעט בכיתי מלהסתכל עליה. אחרי כמה שעות יצאתי מהחדר, והבטחתי שאני אענה לה כל פעם מעכשיו.

בגלל שהגעתי הבייתה מאוחר, אבא התחרפן. כשאבא מתחרפן, מרביץ, וצועק את אותו דבר מאה פעם, אמא רק עומדת לידו ומהנהנת. היא לוחשת כאילו לעצמה "בושה וחרפה, בזיון, לא יאומן". זה מצחיק שכל פעם שאבא מתחרפן, עוד כמה רהיטים נהרסים. הפעם הוא חבט בי עם איזה כיסא אחד עד שהוא נשבר. האמת היא שזה כבר בקושי כואב לי, וכל הסיטואציה הזאת מצחיקה אותי. אפילו לטעם של הדם כבר התרגלתי. אם רק היה לי צ'יפס לטבול בו זה היה כמו סרט בחינם.

היינו בדרך למסיבה, אני ויונה, והיא התקשרה. עניתי, ודיברתי איתה דיי הרבה. שמחתי שהיא שמחה, והיא שמחה כי עניתי. ואפילו יונה לא צריך לזיין בשכל. הלכתי אל סבתא כל יום, והייתי אצלה שעות. אפילו מפתח לבית היא נתנה לי, וכבר הכרתי את הבית שלה יותר טוב משלי. יום אחד, כשבאתי אליה, ראיתי אותה מטיילת בין המטבח לסלון ומחפשת את השלט. "סבתא?", שאלתי בפלאה. היא לא יצאה מהמיטה כבר חצי שנה. היא ראתה אותי, ולא ידעה מה לעשות. אחרי כמה שניות של חשיבה, היא נאנחה ובכתה. "אני לא באמת חולה", היא אומרת לי ולוקחת עוד טישו לנגב את הדמעות והנזלת. "עשיתי את עצמי ככה כדי שתבוא יותר. כדי שתענה לי מדי פעם. כדי שההורים שלך יבואו לבקר. אתה לא מבין אותי?". ישבתי ליד סבתא. העניין נראה לי דיי הזוי, אבל אני חושב שהבנתי אותה. "אתה סולח לי נכון?", היא שאלה. אמרתי שכן, היא בכל זאת סבתא. אבל אמרתי שאני חייב ללכת, והלכתי הביתה בתחושה מוזרה. בבית, לקחתי את האיפור של אמא וביסודיות מוחלטת הפכתי כמה מקומות בעור לצהובות.

אמא נכנסה לחדר וראתה אותי. "מה קרה לך!?", היא שאלה. הייתי בבית חולים, אמרתי, זכוכית חדרה לי לגוף, ועכשיו אני צריך לשכב במיטה, בדיוק בתנוחה הזאת, עד שאני ארגיש טוב יותר, גם אם הצהוב נעלם. היא חיבקה אותי חזק, וקראה לאבא. אבא חיבק אותי גם כן, וישב לדבר איתה על כמה שאני ילד טוב.

אפילו יונה בא אלי הביתה ועשה בדיוק מה שאמרתי לו. אמרתי לו ללכת ליועצת ולהגיד לה שהקשבתי למישהי קרובה, וזה באמת עזר לי. סתם, שתיהיה מרוצה.

ביום שבת אחד, ביקשתי מאבא לאכול בצלחות לאוחרים. הוא נתן לי את הצלחת, עם אוכל מלכים שהוא הכין בעצמו.

הוא אף פעם לא מכין בעצמו, ובדרך כשמבקשים ממנו את הצלחות, הוא יכול לשבור לך אותם על הראש.

אכלתי תוך כדי שאבא שלי יושב לידי, ואני מחייך.

פתאום הטלפון צילצל. זאת היא, מתקשרת.

לא עניתי.

נו, כשאוכלים מצלחות של אורחים,

זה לא זמן לדבר על ספות.

~הולדר.