כבר הרבה זמן ניסיתי לחשוב איך הפוסט הזה ייראה.. אבל ידעתי שהוא יבוא מתישהו.

לשקר למישהו אחר יכול ליהיות דבר שלא ייתגלה לעולם, אבל כשמשקרים לעצמך, מתישהו, אתה תגלה את זה. זה מוזר, כי בדרך כלל כשאומרים "מתישהו", הרגע הזה אף פעם לא מגיע. כדי שאנשים יהיו מאושרים הם תמיד אומרים לעצמך ש"יהיה טוב" או "בסוף הכל יהיה בסדר", ולפעמים הם אפילו יכולים להגיד את זה לעצמם כל החיים. אבל פתאום, בסוף, במתישהו שכן מתקיים, הם מבינים שהם משקרים לעצמם. ואז? אז יכול לקרות דבר מאוד מסוכן. אני לא יודע אם מסוכן בשבילו, אולי גם, אבל במיוחד מסוכן בשבילכם.

כשאדם "מגלה" פתאום דבר כזה, הוא מתבאס, אפשר להגיד. המגלה במרכאות כי הוא שקרן, שקרן כלכך טוב שהוא האמין לשקר של עצמו. אבל כשתופסים שקרן כזה, לא באמת חושבים מה לעשות. כמו שאמרו בבורר, "לא מורידים אדם כשכועסים עליו". אבל בדרך כלל, אדם שקרן ומלוכלך הוא גם חמום מוח. במצב כזה, הוא יכול להסתגר בבית לחודשיים, לקחת שם סמים, לכתוב לעצמו סיפורים מפגרים, וללכת ולקפוץ מהגג של מלון פנורמה מהקומה ה20. דבר דיי מבטיח למוות. במיוחד לאדם שאוהב נוף, כמוני.

"כן איזה כיף יהיה בסוף יימי, כשכל החבר'ה ידברו עלי". זה משפט ממש יפה ואופטימי. שוטי הנבואה האלה. בכל מקרה, אני מניח שעל מקרה כזה בהחלט ידברו כל החבר'ה, כי מוות זה דבר שאוהבים לדבר עליו. בכלל, דברים מטורפים כאלה, אנשים מתים שזה ייקרה. גם כששני אנשים עומדים ללכת מכות, כל אחד בקהל מת שאחד מהם ייתפוס את הלסת של השני וייסדוק אותה ככה שכל הוורות החלקלק ישפריץ החוצה. אחרי זה, הם ירוצו להפריד, כדי שגם להם יהיה קצת מהאקשן. ובסוף, כשהם יישבו עם סיגריה ליד חברים, הם יעשו מבט רציני כזה ויגידו ש"אני, אני הייתי שם". חלק יהיו עצובים מהמוות הזה, וחלק גם יהיו שמחים. אבל כולם, אפילו אנשים ששונאים אותי, יילכו עם מבט עצוב, כי הם נורא מתחשבים. ובכלל, מוות, זה לא דבר לצחוק עליו. ואם תשאלו אותו אם הוא שנא אותי, הוא יגיד שזה בכלל לא קשור, שמתתי, וכל מי שמת זה עצוב.

עלק.

עבל עצבות זה דבר חולף, אני מניח. בשיר של מגאדת' גם יש מכתב התאבדות כזה, רק בשיר. הם אומרים שם "Smile when you think about me". אבל דייב יודע שאנשים לא באמת יחייכו, הוא רוצה לצאת בנאדם נחמד. ותכלס, זה כלכך חבל. אדם מת, וכל מה שהוא מבקש ממך זה לחייך קצת בשבילו, אבל אני מניח שאנשים אגואיסטים מדי בשביל זה, והם בכל זאת ייבכו. גם אם שונאים אותו.

בכלל, מאז שאני זוכר את עצמי, הייתה לי בעיה רצינית להבין את העולם. אתם יכולים להגיד שאף אחד לא באמת מבין את העולם, אבל אתם יודעים שזאת טעות. יש לי חברים, שחיים בלי לשאול הרבה שאלות, או אפילו ששאלות פילוסופיות כאלה מעצבנות אותם. האנשים האלה, יש שייראו אותם כטפשים, לא משכילים, או לאדע מה, אבל הם בערך האנשים הכי חכמים שאני מכיר. בכלל, אני לא יודע איך הגעתי למצב כזה, שאני מוקף חכמים מכל מקום, ורק אני מפגר כלכך. זה לא שאני לא מבין מה שאומרים לי, ולא שאני לא יכול לדבר איתך שעות על פוליטיקה או חרא כזה, אבל אני פשוט לא קולט.

אני זוכר שכשהייתי קטן קטן, אולי בן 5, שאלתי את אבא שלי מי זה אלוהים. אבא שלי סיפר לי שאלוהים ברא את העולם, ייצר את האנשים, והוא בכל מקום. הוא שאל אותי אם אני מאמין באלוהים. אמרתי לו שברור שלא, בהתחלה חשבתי שהוא עובד עליי בכלל. שנים התווכחתי איתו על השאלה של קיום אלוהים, כשהטיעון שלי הוא שלא רואים אותו, וטיעונים מדעיים כאלה. אבא שלי הסביר לי כל השנים שאלוהים הוא בעצם מופשט, מחשבה, דעה, מוסר, הוא לא באמת אישיות כזאת. בכיתה י', אני מוצא את עצמי מבין אותו, ומגיע למסקנה שאין כזה דבר "מאמין באלוהים", כי אלוהים הוא פשוט שם למשהו, שם נרדף לעולם או משהו כזה. אני מדבר עם חברים שלי, ומסביר להם את התיאוריה, והם מסתכלים עליי בפרצוף מוזר ואומרים "כה, אני יודע". לפעמים כשאני לא יודע מה לעשות בקשר לדברים, ואני מספר אותם לאחד החברים, הם אומרים לי איזה משפט שמבהיר לי הכל, כשאני לבד לא יכולתי לחשוב על זה במשך חודש.

חלק אומרים לי שהחיים זה משחק. זה נכון, הוא משחק הרבה יותר מסובך ממה שיש בכל העולם. אבל מכל משחק יוצאים בסוף, לאדע, עוברים למשחק אחר. המניפסטור עבר על הכלל הכי חשוב. בכל מקרה, לפחות עכשיו, יש לי את הבלוג, שייבטא את הסוג פיגור שלי. הוא סוג מיוחד אולי, לא יודע, אבל אני מניח שכמו שכיף לקרוא סיפורים על איך בנאדם עם פיגור חושב, זה נחמד לקרוא את אלו.

הייתי בוכה עם מטפחת מזדיינת ומחלק תודות לחברים הכי טובים, אבל זה הרי כלכך צבוע. ואני בטוח יישכח מישהו, ואז הוא ייתחיל להתבכיין. אני מניח שמי שחבר באמת, יודע את זה, ומי שלא, כנראה שלא. לא נורא, באמת שלא נורא.

אז בחיאט אנשים, תחייכו כשתחשבו עליי,

לפחות תיהיו שמחים.

הרבה זמן ניסיתי לחשוב איך הפוסט ייראה, וכנראה שזה מה שייצא.

אולי יהיה לכם קצת עצוב בהתחלה,

אבל אל דאגה!

בסוף,

בסוף הכל יהיה בסדר.

~הולדר.

אוקי, אני מבין שהייתה אי הבנה בקרב הקוראים:

זה רק סיפור!

מעכשיו לדעת: כל דבר ודבר שכתוב בבלוג (אלא אם כן מצויין אחרת) הוא סיפור.

אף סיפור הוא לא בדיוק עלי, כמו שבסיפור "אתם עדיין כאן" לא התכוונתי שהייתי דקטטור, או ב"פצצת אטום" לא התכוונתי שבאמת עמדתי למות מפצצת אטום...

זה בלוג סיפורים, ואלא אם אני כותב בפירוש שזה לא סיפור או משהו כזה, זה בדיוני לגמרי....

סליחה על האי הבנה בכל מקרה,

שבת שלום.