אייל שתק כבר כמה דקות, וניהיה משעמם.

"אז מה," הוא שואל, "איך זה קרה בכלל?".

האמת היא שהכל התחיל בשדה התיעופה. עבדתי כטייס, ונסעתי בכל העולם. ליהיות טייס, זה הרבה יותר טוב ממה שאנשים חושבים. לפחות ככה אני מרגיש. להסיע מטוס זה לא כמו להסיע מכונית, זה משהו אחר לגמרי. זה לא נטל, אלא צורך. כמו שמוזיקאי צריך לנגן, אני צריך לטוס. לשבת בשמיים, על כסא מחורבן, לראות את העננים מתחתיי, ולחשוב שאני יותר מהיר מכל דבר שיש. והדיילות, הן היו חמודות כאלה. כשלא היה מה לעשות במטוס, צחקנו על כל מני דברים. במיוחד שדיילות זה סקסי למדי, ולמרות שרוב הגברים מכחישים את זה, יותר כיף לדבר עם סקסיות. הדיילת האהובה עליי הייתה שירי. האמת היא שהיא הייתה הרבה יותר מהדיילת האהובה עליי, היא הייתה כמו בת בשבילי. אפילו מחוץ לתחומי העבודה נפגשנו הרבה. אבל אני בכוונה אומר בת, כי לא אהבתי אותה בדרך מינית או משהו. וגם, היא הייתה קטנה ממני באיזה 10 שנים. אני תפוס, בכל מקרה. יש לי את רותי.

רותי הייתה חברה שלי, כבר כמה שנים טובות. אני, אולי זה פאק אצלי, נמאס לי מבנות מהר מדי. כשאני מתאהב עד הגג במישהי והולך לי, אחרי חודש כבר נמאס לי לגמרי. אני חושב שמה שעושה את זה ביני ובין רותי זה העובדה שאני טייס. אני טס המון, ובבית רק מדי פעם. בגלל שאני לא רואה אותה יותר מדיי, לא נמאס לי אף פעם. למרות שכשאני טס, אני חושב לעצמי על כל הקטע הזה עם רותי, ובנות בכלל, ולפעמים נדמה לי שזוגיות זה סתם איזה פאק בתרבות, ושאולי זה רק הורס לך. בטבע אין זוגיות, בטבע אין אהבה. בטבע רק מזדיינים כל היום בשביל לצאת מלכים עם הרבה ילדים. אבל בני האדם עוד יותר מפגרים, אם היו נותנים לנו סקס כל היום, גם מזה היה נמאס לנו. אם הייתי צריך להגדיר בני-אדם במילה אחת, היא הייתה מוזר.

יום אחד נסעתי ללונדון. בלונדון אני לא מכיר יותר מדי אנשים, והייתי צריך להשאר שם יומיים, אז הסכמתי עם שירי שנחלוק חדר במלון, ונכייף והכל. הגענו ללונדון, ובאמת היה נחמד ליהיות איתה בחדר. יותר זול, יותר כיף. שירי סיפרה לה שיש לה איזו בעייה כלכלית, ואני ניסיתי לעזור. אני אומר לך, כמו אבא ובת היינו. לשניה, נכנסה דיילת אחרת, שגם הייתה באותו מלון, ושאלה אם יש לנו עוד מגבות. רצינו לענות לה, אבל אז באמת הכל התחיל. גבר גבוהה דחף אותה חזק מאוד על הרצפה, נכנס, וסגר את הדלת. הוא הוציא אקדח, ואמר לכולם לשים ידיים על הראש. אף פעם לא הבנתי איך כשאומרים לך לשים ידיים על הראש אתה לא מתפקע מצחוק. זה נשמע כמו איזה ליצן שלקח סמים. אבל אז, אפילו אני לא התפקעתי מצחוק. האדם אמר שהוא בא לסגור חשבונות, ושהכל נעשה מטוב-לב, ושאולי לא נאמין לו, אבל זה ככה. באמת. ואז הוא אמר לי להגיד "קאבום" או שהוא יורה לי בראש ושופך לי את המוח על הרצפה. אמרתי קאבום. כשאמרתי, הוא ירה לשירי ברגל. שירי נפלה על הרצפה לתוך שלולית הדם שלה וצרחה מכאבים. הדיילת השניה התחילה לבכות, ואני רק עמדתי והסתכלתי. עם ידיים על הראש. הוא אמר לי להגיד קאבום שוב. הוא לא היה רחוק, אז קפצתי עליו בזמן שאני אומר לו שזיין אני אומר קאבום. הוא ניסה לירות בי, אבל פיספס. הכדור עבר ליד הראש שלי, ופגע בצוואר של שירי. האדם רץ משם, כשאני עומד ליד שירי, לא יודע מה לעשות.

יש את הרגעים האלה, שעצוב. ואז, בוכים. אבל זה היה רגע שיש יותר מדי עצוב, אז בוכים, ובוכים על זה שבוכים. בכיתי הרבה אז. הצוואר שלה השפריץ המון דם, עד שגם אני הייתי מלא. הדיילת כבר מזמן רצה לקרוא למישהו, אבל אני כבר ידעתי שזה לא יעזור. איבוד יותר מדי דם, וכדור בגרגרת. קמתי, וניגבתי את הדמעות. יצאתי מהחדר, ולאט לאט הלכתי למכונית. נסעתי לשדה תיעופה, אבל אמרו שלא יכולים לקבל אותי עם דם על כל הבגדים והגוף. יש לי מזל שאני טייס, אז נכנסתי איכשהו, ותוך כמה שעות הייתי בבית. רותי ראתה אותי מלא בדם ושאלה מה קרה. אני רק חיבקתי אותה חזק חזק, ושוב בכיתי. שירי מתה, אני אומר לה, שירי מתה.

מאז, החלטתי להעריך דברים יותר. אמא שלי, שלא באתי אליה כמעט, עכשיו באתי כמעט כל יום. אמרתי לה שלא תזוז, שתתפנק. אני סידרתי את הבית שלה, הכנתי לה קפה כשהיא רוצה, כיבסתי, ועשיתי כל דבר שאני יכול. גם את רותי, אשתי, התחלתי לאהוב כמו שלא אהבתי בחיים. עשיתי הכל בבית, הבאתי לה פרחים כל יום, ונסעתי פחות. אבל יום אחד, ראיתי את עצמי קם בחדר חקירות כזה, כשאמא שלי ורותי בחוץ. השוטר אמר לי שהגישו תלונה שאני מסומם. יצאתי לדבר עם רותי ואמא, והן אמרו שזה רק לטובתי. אמרתי שלא לקחתי סמים בחיים, אבל הן אמרו שאין צורך להכחיש, שהן רק מנסות לעזור. חזרתי לחדר חקירות ואמרתי שאני רוצה לצאת לשירותים. הוא אמר שבסדר. לאט לאט עליתי לגג. בגג היה באמת יפה, וגם מזג אוויר נעים. הלכתי לקצה, וחשבתי ששירי מתה, ושרותי ואמא הפלילו אותי. אני חושב שזה סימן מאלוהים או משהו. הסתובבתי, צרחתי "בהבייי עולםםםם", ואז הרגשתי קוץ בצוואר. זה היה חץ עם חומר הרדמה חזק רצח.

אז, הגעתי לפה. התעוררתי עם ידיים קשורות, כשאני יושב קשור לקיר, לבד. ואחרי בערך שנתיים של כלום, יצרתי אותך, כדי שלא יהיה לי משעמם. אייל ישב ליידי. "אני שמח לעזור.." הוא אמר עם פרצוף עקום, "מה עשית פה שנתיים בלעדי? וגם ב8 הנוספים לא הייתי פה חלק מהזמן". בזמן הזה, הסתכלתי על החדר הלבן, עם הקירות שמלאות בקוביות, כשעל חלק ציור של בית המשוגעים, ועל חלק מגן דוד. ניסיתי למצוא חוקיות, איך מחליטים מה לצייר על הקוביה, ועד היום לא מצאתי. חישבתי את הנפח שלה, את המסה שלה, את העומק שלה. אחרי שחישבתי את כל זה, חשבתי קצת. חשבתי מה עם רותי, ועם אמא. ומה היה אם שירי הייתה יושבת ליידי. שירי. היא הייתה משהו. "אלוהים לוקח את הטובים", אייל אמר. אחי, אני אומר, אם הייתי יכול לקום, הייתי מרביץ לך.

פתאום מישהו נכנס לחדר ואמר שרותי, רוצה לראות אותי. עד עכשיו אף אחד לא ביקר אותי. אמרתי שזה מעולה, והם נתנו לה להכנס. היא רצה אליי ונתנה לי חיבוק. זה באסה כשאי אפשר לחבק בחזרה. שאלתי אותה מה נשמע, והיא אמרה שאחלה, ושאלה מה איתי. אפילו לא עניתי לה. תראה, היא אומרת לי, אני ואמא שלך באמת רצינו לעזור לך, עם הקטע של הסמים והכל. לא ידענו שזה יידרדר לזה. הבחורה באה למרר לי את היום. "ואללה", אני אומר ומסתכל הצידה. "משהו חדש אצלך?". היא מחייכת. אתה יודע, היא אומרת, התחתנתי. לפני שבועיים. זה הקטע שעצובים, ממש עצובים, אבל מעדיפים לא לבכות. בעיקר בשביל שהבת שארמוטה לא תגיד שאני עדיין על סמים. "עם מי?", אני שואל. עם יואל, היא אומרת ומסמיקה. יואל היה החבר הכי טוב שלי. אם הייתה לי את האפשרות, הייתי מקווה שבחדר הזה היא תעמוד במקום שירי. אתה לא כועס עלי, נכון?, היא שואלת לה. ואני אפילו לא עונה לה.

בסוף, כשהיא החליטה להפסיק למרר לי את החיים, היא אמרה שהיא חייבת ללכת ונתנה לי חיבוק. כשהפה שלה היה קרוב לאוזן שלי היא לחשה שיש פה מצלמות, וכדאי שאני אפסיק לדבר עם עצמי, אחרת אני אשב פה כל החיים. כשהיא קמה, והלכה, רציתי שתמות. אייל, שתמיד נעלם כשמישהו רואה אותו, חזק ליהיות ליידי. פעם בחיים לא חשבתי שחבר דמיוני יכול ליהיות אמיתי כלכך. אייל ישב ליידי ושאל איך הלך.

זימזמתי לעצמי כאילו שיר, "אם רק אני אשתוק, יהיה יותר בסדר". אייל לא הבין את הרמז והמשיך לדבר איתי. אני רק ישבתי שם, שמעתי אותו מדבר, ואומר לי "תענה! תענה!! אל תייבש אותי סתם ככה לבד..". הוא המשיך ככה, שנים, להגיד לי לענות. גם כשיצאתי משם, הוא המשיך.

יום אחד, כשבאתי לבקר את אמא שלי, הוא הרים אגרטל וניסה לזרוק לי על הפרצוף.

אני לקחתי את רובה החירום של אמא, וייריתי בו. הוא נעלם, אבל הכדור עבר אותו ופגע גם באמא. בדיוק בגרגרת.

אני עמדתי שם, מסתכל עליה שוכבת בשלולית הדם שלה, כשבדיוק רותי נכנסה.

רותי רצה לאמא שלי, חיבקה אותה, ובכתה.

בכי כזה שכלכך עצובים שבוכים על זה שבוכים.

אני כבר לא בכיתי, ואפילו חייכתי.

סופסוף רותי מרגישה כמוני.

~הולדר.