כל יום, בערב, הלכתי למרפסת.

שלפתי סיגריה, נובלס בדרך כלל, והדלקתי. נשענתי על המעקה, ועישנתי לי. הסתכלתי לאופק על השקיעה, וגם אחריה נשארתי שם איזה שעה. האמת היא שתמיד רציתי להפסיק לעשן, אבל זה לא הצליח כלכך. מה שכן, בדירה שלי אסור היה לעשן, כי גרתי עם חיים, השותף המזדיין שלי, אז לפעמים בימי חורף כבדים יצא שלא עישנתי ימים שלמים. אני נשאר לגור עם חיים הזה רק כי הוא משלם יותר ממני בשכר דירה. המצב הכלכלי שלי לא בשמיים. "אם לא היית מעשן", אומר לי חיים, "היית חוסך אולי כסף לדירה משלך, אחרי כל השנים". טוב, אמרתי לו בדרך כלל, אז טוב שאתה לא מעשן. ידעתי שחיים צודק, אבל בכל זאת, זה עיצבן אותי.

בדרך כלל, בכל מקרה, לא ירד גשם. עזבו את עניין הסיגריות, אני סתם אוהב גשם. כשיש גשם יש אווירה חמה כזאת, אווירה של בכי של התרגשות, אווירה של חוסר עונים נעים. גשם זה כמו מסג'. תכלס, זה עושה שיהיה לך כואב בשרירים, אבל זה כואב רק קצת. כואב ככה שזה כיאב תענוג, כמו שבמיטה היא נושכת לך את הצוואר בעדינות. גשם זה אחד הדברים האהובים עליי, אני חייב להודות. וגם, אין סיגריות, אז זה בריא, אחרי הכל.

יום אחד, באה איזה אישה לגור ברחוב מתחתיי. ראיתי מהמרפסת. לקחו לה כמה ימים להעביר את הכל, אבל בסוף נראה שהייתה לה אחלה של דירה. יום אחד, אני רואה שהיא הולכת אל הרחוב, ומעשנת. הסתכלתי עליה, והיא הסתכלה עליי, אבל לא אמרנו מילה. ככה חלפו להם ימים ושבועות, שכל לילה ולילה ישבנו אחד מול השני, 10 מטר הבדל, ובחיים לא שמעתי את הקול שלה. היה לי משחק, של לנחש עליה דברים. ניחשתי שקוראים לה נוגה, ושהיא עברה לכאן מתל-אביב. ניחשתי שהיא בחורה חמודה, עם קול גבוהה מאוד. ניחשתי גם שהיא אוהבת גשם, כמוני, וכשנתחיל לדבר יום אחד, נוכל אולי להסתובב לנו ביחד, ולנסות לעשן מתחת לאיזה עץ בלי שהסיגריה תהרס. נסתכל אחד על השני בעיניים, ונצחק. סתם, בלי סיבה. אולי בכלל לא נצתרך לדבר כלכך הרבה אף פעם.

לי ולה, היה לנו גם משחקים כאלה. כל פעם כשנגמרה סיגריה, חיכינו לשני ורק אז הדלקנו בייחד, וכל פעם שעפה ציפור, היינו חייבים להסתכל עליה, עד שהיא נעלמת. היה לי כיף איתה, למרות שבחיים לא דיברתי איתה. יום אחד, כשחיים ראה איזה משחק כדורגל, שאלתי אותו אם אפשר להתאהב באישה שלא יודעים איך קוראים לה, אבל רק מנחשים, כי כבר מכירים אותה דיי הרבה זמן. חיים המשיך לפצח גרעינים ולהסתכל במשחק. "אתה יודע מזה להתאהב?", אמר לי חיים, "להתאהב זה לחפש ריגוש. משעמם לך בחיים, אז אתה מחפש ריגוש", הוא קם והסתכל עליי. "אני רוצה לעזור לך. לך, מצא עבודה, מצא עיסוק. זה הרבה יותר מעניין וחשוב מאשר אישה". ידעתי שהוא צודק, חיים. אבל זה בכל זאת עצבן אותי.

יום אחד, החלטתי לנסות למצוא עבודה, ולהקשיב לחיים. לבשתי בגדים יפים, והתכוננתי ללכת לרעיון עבודה בחברה אחת, לא רחוק מהבית. כשירדתי במדרגות, ראיתי אותה, את נוגה. עמדנו אחד ליד השני ושתקנו, רק הסתכלנו אחד לשני בעיניים. פתאום היא נישקה אותי, וככה התנשקנו לנו בחדר מדרגות. התנשקנו אולי חמש שעות, וזה נראה כמו דקה וחצי. בסוף היא לחשה לי באוזן שהיא עוזבת את העיר מחר, והיא הייתה חייבת לעשות את זה, ושיום אחד, היא תחזור להגיד לי שלום. אחרי שהיא אמרה את זה, היא פשוט הסתובבה והלכה, ואני המשכתי לרעיון עבודה, למרות שאיחרתי ב5 שעות.

בסוף, בחברה קיבלו אותי, במזל, כי בדיוק פיטרו אחד. התחלתי לעבוד דיי קשה, ולשלם בדיוק כמו חיים, וזה גם היה מעניין. בנוסף לכל, הישיבה במרפסת הייתה פתאום הרבה יותר מהנה. הסיגריה הייתה יותר איכותית, והרצון לגשם גדל. ישבתי וחשבתי על נוגה, על כמה הייתי רוצה שתחזור לפה. אפילו סתם בשביל שתשב מולי ונקווה לגשם בייחד. יום אחד, כשעישנתי, שמעתי כזה "תססס", והסיגריה נכבתה. מהר מאוד התחיל לרדת גשם מטורף. פתאום, ראיתי מישהי יוצאת ממונית, ברחוב מלמטה. זאת הייתה נוגה. "נוגה!", צרחתי אליה, אבל היא הלכה לבית אחר ברחוב, ובכלל לא הסתובבה, כי כנראה לא באמת קוראים לה נוגה. ישבתי עוד קצת זמן בחוץ.

אחרי שכבר הייתי ספוג מים ומקורר, נכנסתי הבייתה. ראיתי את חיים ונתתי לו חיבוק.

אני שמח שראיתי את נוגה, אבל פאק, היא לא ראתה אותי.

אני שמח שיש גשם, אבל פאק, נכבתה לי הסיגריה.

חיים שמח שאני מחבק אותו, אבל פאק, עכשיו הוא רטוב.

כל זה כמו הגשם, שהוא כאב, אבל יש בו משהו מתוק. הוא עושה אותך חולה, אבל גורם לך לחייך.

כמו שעכשיו, למרות שנגה הלכה בכלל, הייתי שמח כמו שלא הייתי בחיים.

אני שמח כלכך שיש גשם.

אבל פאק,

כנראה נוגה לא מתה עליו.

~הולדר.