 כינוי:
מין: זכר MSN:
פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
מכתב בשבילך
אתה זוכר שקצת אחריי הנסיעה? איך שהתרגשת, יא אללה. אני חושב שאז קרה עוד משהו, שדווקא אותו כן הבנת, את הדבר שאתה קורא לו "חיוך חצי", שעליו אתה חושב הרבה, כותה הרבה. הוא דבר שאותו רק אתה מבין, הרבה יותר ממני. אף פעם לא הבנתי מה באמת אתה מתכוון בחיוך חצי הזה, אבל אני מאמין לך שהוא באמת דבר משמעותי. בשבילך לפחות. אחרי הנסיעה גם ניסית משהו חדש, ובגלל מילה בודדה, מילה אחת בודדה, גילית שזה בעצם אתה, מצאת משהו אמיתי בך. מילה. מילה אחת. כמה שאתה מודה על המילה הזאת, ואין לך באמת אתה המילים להגיד מה אתה חושב. אף פעם אין לך את המילים. אולי לא באמת הבנת, מה אתה חושב. מה אתה רוצה. אתה אף פעם לא מבין מה אתה רוצה. אני חייב להגיד לך שבמחשבה שלך יש משהו דפוק. באמת. אבל נו, לכל אחד יש מוגבלויות.
אתה זוכר את הרגע שבו התחילו החיים החדשים רשמית? חשבת שזה עוד צעד, לא ביג דיל. אתה לא הבנת מה יהיה בו. אייאייאיי... הדברים האלה, שמשנים אותך לחלוטין. חיים חדשים, מקום חדש. פתאום ראית דברים אחרים, פתאום המעמד שלך השתנה. פתאום מצאת את עצמך זרוק במקום אחר לגמרי. מקום שחשבת שיהיה משהו אחד וניהיה... משהו אחר כלכך.
אתה זוכר את הרגע שבו הדחקת? הרגעים שבהם כבר עזבת הכל, ושטפת את המוח שהכל שטויות. אתה בטוח זוכר. אתה בטוח זוכר כי זה נמשך עד היום. ועד היום כשאתה נזכר בזה, כואב לך הלב. אבל אתה, אני מכיר אותך, מה שאתה עושה זה מדחיק גם את הכאב בלב, עד שיום אחד כלכך כואב לך שאתה מתפלל שיירו בך, או שתדקור את הלב שלך. אבל זה לא קורה, והלב אותו דבר. ואתה מדחיק גם את זה. אתה יכול למות בשביל לא לטפל במחלה שלך.
אתה זוכר את הרגע שבו, בלב ההדחקה, ניסית למצוא תחליף? ידעת שזה לא יעזור. עמוק בתוחכך, אתה יודע הכל. אבל אתה מדחיק טוב, באמת, אתה יודע לשקר לעצמך. ניסית למצוא דברים אחרים, שיחליפו את הכאב, אבל זה לא עזר. זה אפילו דיי החמיר. כמעט איבדת כמה דברים חשובים לך, אבל פרשת בזמן. תודה לאל.
בכלל, אתה זוכר את הרגע שבו הבנת במה אתה מחזיק? ביום הזה עשית מעשה, לא קיצוני כלכך, אבל הרגשת שהוא חשוב לך. צחקו עליך קצת, כרגיל, אבל זה לא באמת נורא. באמת התכוונת למה שאמרת, באמת באמת, אבל לא לקחו את זה ברצינות כלכך. קשה להביע כל מני דברים, בשבילך. אתה דפוק קצת בקטע הזה, "אינטיליגנציה רגשית", אבל לפחות אתה מנסה. לרוב אנשים לא באמת לוקחים אותך ברצינות. גם אתה עצמך. אבל בקטע הזה, אתה בטוח. אתה באמת יודע, בלי הדחקה. מגיע לך איזה כל הכבוד על זה.
זוכר את הרגע שבו התחלת להזיק לעצמך? אני חושב שבאמת היית צריך את זה לעצמך. קצת הרס עצמי, בכוונה, לא כמו פחדן. זה גם גרם לך להבין כמה דברים. באמת. ואולי ימשיך לגרום לך, לך תדע. אתה אוהב את זה, להחדיר את ההרס לעצמך, לגרום לך למות קצת, והכל בכוונה. אולי אחרים יזדעזעו מכל זה, אבל לי זה גורם לרצות לחייך. לחייך ולבכות. זוכר את החיוך חצי? אני חושב שקלעת בול.
אתה זוכר את כל זה? או שגם את זה אתה מדחיק?
יושב פה מאוחר מאוחר בלילה, עם האנשים היקרים לך מכל, ובא לך לבכות. כאילו יורד גשם. הרגשה של גשם. אתה יושב פה, שמח, ומאושר, ובכל זאת אתה בוכה כמו תינוק. אם אני אגיד לך שאתה צריך לקום ולעשות את מה שאתה צריך, אני אצתרך לשקר לך. אם אני אגיד לך שאתה באמת הבנת, זה סתם יהיה בשביל להעלות מצברוח. אם אני אגיד לך שאתה בכלל יודע אם אתה מדחיק או יודע, אני אתן לך תקווה מוטעית.
אתה זוכר הכל. אתה זוכר את כל מה שקרה. אתה אולי אידיוט גמור, אבל יש גבול, אחי.
אחי, אני לא יודע מה יעזור לך, אבל הבקשה הכי גדולה שלי היא שתבין, שנבין, מה אתה בכלל רוצה.
יושב פה, נהרס, בוכה, ומחייך. עם דמעות כאלה של אושר, אבל בתוך תוכך, אתה יודע שהם לא. אתה מדחיק.
אני לא אעריך במילים, כי אני באמת לא טוב בלהביע את מה שאני באמת באמת חושך עליך. בדיוק כמוך.
אבל אתה זוכר הכל. את הטיול וההדחקות והמקום החדר ומחלות הלב שלך. אתה זוכר את כל מה שקרה.
אתה לא מאושר, ולא עצבני. אתה לא עצוב, ולא חייכני. אתה לא מבין, וגם לא דכאוני.
אני יודע,
כי אתה זה אני.
~הולדר.
זה נראה לי הפוסט הראשון שכתוב באמת על עצמי.
לילה טוב
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
