התחיל לצאת האור בחוץ. זה לא באמת שינה לי משהו, את האמת, אבל סתם, זה ביאס אותי. לא איכפת לי לקום מאוחר, או לא לישון בכלל, אבל אני לא יודע למה, ראיתי קצת אור. לא היה המון אור, רק קצת. ככה שרואים שהבוקר יעלה בקרוב. הפסקתי ללכת, ישבתי על ספסל אחד, וסתם חשבתי. זה באמת מדכא אותי כשיש אור ככה, פתאום הכל ניהיה לי כבד, ולא רציתי להמשיך ללכת. הבעיה היא, שכמה שיותר מחכים, יש יותר אור, עד הלילה הבא כמובן. בלילה הבא הזה אפשר ללכת לישון שוב, אבל אני יודע שאני לא אישן, ועם ככה זה יימשך, אני אמות עוד שבוע. ואז חשבתי מה אפשר לעשות.

בדרך כלל, אנשים מדוכאים הם אנשים בודדים. כשהולכים לדבר עם אנשים, בעיקר חברים, אי אפשר באמת ליהיות מדוכא. אז החלטתי לדבר עם מישהו, למרות שהשעה הייתה באמת מאוחרת. או מוקדמת, תלוי איך מסתכלים על זה. אז לקחתי את הפלאפון החוצה, וראיתי שאין המון בטריה, אבל מספיק בשביל שיחה. דיפדפתי ככה ברשימת קשר. הבעיה הגדולה במצב הזה שהייתי בו, הוא שאני זכר. בדרך כלל, בנות טובות בלדבר, באמת, אבל בנים לא אוהבים תמיד. למשל, אם אני אתקשר לחבר בשעה כזאת, ואעיר אותו, רוב הסיכויים שהוא יענה לי בקול מאוד עייף וישאל מה אני רוצה ושאני אדבר מהר, אבל אני לא באמת יודע מה אני רוצה, ואז הוא יגיד שאני אלך לישון כבר ויינתק. אז החלטתי להתקשר לאישה, כי הן באמת טובות בזה.

אז דיפדפתי הרבה, והיה גם מאוחר בלילה אז לא קראתי טוב חלק גדול מהרשימה, אבל בסוף הגעתי לאחת. תמר. תמר היא ידידה טובה שלי והכל, ובחורה שלא מתעצבנת בקלות, אז אני מניח שיהיה אפשר לדבר איתה בשעה כזאת. התקשרתי, וזה צילצל כמה פעמים. תמיד הלב שלי ככה רועד כשזה מצלצל, אני לא יודע אפילו למה. היא ענתה לי בסוף, אחרי בערך שעה של צילצול. בהתחלה היא רק נשמה בכבדות כזאת לטפלון, ואני רק הקשבתי. אחרי חצי דקה בערך, כשהיא קלטה ככה מה קורה, היא התחילה לדבר. "איתי?", היא אמרה ופיהקה. ככה זה נשמע לפחות. "מה קורה איתך? מה אתה עושה ער בשעה כזאת?". "סתם. בחוץ", אני אומר. אני יכול ליהיות דיי מעצבן אם זה בסיטואציה מתאימה. "מה יש? קרה משהו?". אישה. יודעת שצריך לדבר. "אהמ.. כן...  לא... לא משהו מיוחד". לא הייתי בטוח שהיה לי כוח לספר לה הכל עכשיו. אני, אולי בגלל שאני לא אישה, שונא כשעושים לי את זה. אומרים שקרה משהו, אבל לא אומרים מה. ואז, איך אפשר לעזור בכלל? "תקשיב," היא אמרה, "אולי נדבר על זה מחר אם לא קרה כלום? פשוט ממש מאוחר עכשיו". אישה, אבל גם לה יש גבולות. "אין בעיה. לילה טוב. סליחה.". אמרתי וניתקתי.

המשכתי לשבת שם והאור רק התחזק. זה היה עוד יותר מדכא. בכלל, תמיד בערב, במצברוח רגשני ככה, אני הכי אוהב לדבר עם בנות. אבל איכשהו, תמיד כשמסיימים שיחה עם אישה, זה תמיד נגמר בהרגשה רעה. הרגשה רעה שלי לפחות. בכל מקרה, המשכתי לדפדף. עברתי על ניצן, האחת שהכי רציתי לדבר איתה, אבל כשמסיימים איתה שיחה, המצברוח הוא רע פי עשרה. היא הייתה הידידה, אולי הכי טובה שלי, או אחת הכי טובות, ובאמת שהיא אדירה. אני לא יודע אם אני אוהב אותה או משהו, אבל תמיד הכל איכשהו נגמר רע. זה הגורל כנראה. או שזה סתם אני והשגעונות שלי.

אז בסוף התקשרתי לסוניה. היא דווקא ענתה תוך שניה. היה המון רעש כשהיא ענתה והיא צעקה וצחקה כמו משוגעת. לזה לא יכולתי להקשיב בלי להגיב. אני שונא רעש. "סוניה? את שם?", שלאתי. "כן!", היא צרחה כמו מטורפת. "מה יש לך תגידי? איפה את בכלל?". היא המשיכה להתפקע מצחוק. "שתית?", המשכתי. "קצת", היא אמרה וצחקה עוד המון זמן. בסוף ניתקתי לה בפרצוף. אם יש משהו שאני שונא, זה שמתייחסים אלי כמו חרא. שיכורה שיכורה, גם אני השתכרתי כמה פעמים, ואף פעם לא צחקתי למישהו בטלפון ונתתי לו לשבת ולחכות עד שאני יועיל בטובי לדבר כמו בנאדם. זה שיגע אותי.

אז שכבתי קצת על הספסל, וראיתי שעוד שנייה האור עולה. הייתי חיייב לדבר עם מישהי ולא ידעתי עם מי. פתחתי את הפלאפון שלי, ואמרתי לעצמי שאני מתקשר בוחר ראנדומאלי מרשימת הקשר, ומי שיוצא, אליו אני מתקשר. חוץ אם זאת אמא שלי או משהו. לחצתי על החיצים כמו משוגע, והסתכלתי. ניצן. אולי זה בגורל שלי שהיום הזה יסתיים רע, אבל אם זה כתוב, אז שיהיה. התקשרתי. היא ענתה אחרי כמה צילצולים. "ניצן." אמרתי מיד. הלב שלי רעד הרבה יותר מהשיחות הקודמות. אני אפילו לא יודע למה. "שלום לך", היא אמרה בקול כזה ממש עייף, והתמתחה. ככה נשמע לפחות. "עשית לי הפתעה הא?". מתתי עליה. באמת. צחקתי קצת. "טוב לדבר איתך", אמרתי, "באמת שתודה. אני יודע שזה יישמע מוזר ככה, אבל באמת תודה". היא לא ענתה. לפעמים אני באמת באמת מודה למישהו, וכשאני אומר את זה, זה נשמע כלכך גרוע. והאמת, שלפעמים אני סתם מודה לו, בלי אפילו שאף אחד לא יודע למה.

אחרי כמה זמן הסתכלתי על הפלאפון וראיתי שהוא כבוי. הסוללה נגמרה.

הכנסתי את הפלאפון לכיס, והמשכתי ללכת לי בדרך.

ניצן הזאת. אני באמת מת עלה.

אני לא יודע אם אני אוהב אותה, אבל אני באמת מת עליה.

ותמיד אחרי שאני מדבר איתה,

יש לי את ההרגשה הכי רעה.

~הולדר.

יאללה נגמרו כל הבגרויות! לילה טוב וחופש נעים! (: