יש את האנשים האלה, שבשבלי להוכיח לעצמם שהם טובים, הם עושים דברים טובים קטנים כאלה.

נגיד, אומרים תודה, ויום טוב. אנשים מחייכים אליהם, והם מרגישים טוב עם עצמם. יש שטוענים שכל דבר נחמד שעושים, זה בעצם רק בשביל שהאדם שעושה ירגיש טוב עם עצמו, ויש אנשים ששאונאים את התיאוריה הזאת, אולי כי פוחדים שזה נכון. גילי תמיד אמרה לי שהכל עושים מאהבה. שכולם נחמדים כי אוהבים את האדם השני, ורוצים שיהיה לו טוב. אולי אנשים אוהבים שאוהבים אותם יותר מאשר את הבנאדם עצמו. בכל מקרה, לדב עזרתי. לפחות, ניסיתי לעזור. אם תשאלו אותי למה, אני לא באמת אדע לענות לכם. אבל עזרתי. ניסיתי לעזור.

דב היה תיפוס דיי שקט. היו לו חברים, אבל לא מבצפר. הוא לא היה אדם המוני כזה, שמדבר עם כולם, ודיבר לפעמים על החברים שלו, לא מהבצפר. לי, לעומת זאת, הוא תמיד נראה בודד, ולא רק לבד. ניהינו מהר החברים הכי טובים, והכרתי אותו לעומק. בבצפר, הוא היה דיי שמח, דב. אבל לבד, בעיקר בלילה, הוא היה מדוכא ברמות כאלה שלא ראיתי דכאון בחיים שלי. היו לו הרבה בעיות בחיים.

דב גר בבית קטן ועלוב בשכונת עוני. היה שם קר, לא היה אוכל במקרר, הקירות התפוררו. לא שאני הייתי עשיר, אבל דב היה באמת עני. הוא עבד הרבה בכל מני מקומות. לפעמים באתי איתו, סתם שלא ישעמם לו. הוא עבד הרבה שעות, עד שהיה סחוט מזיעה, ואז, היה הולך לגג של בניין שהיה פעם קולנוע, והיום הוא נטוש. הוא קנה לעצמו איזה סיגריה, או במבה, וישב שם זמן מסויים. הוא הסתכל ככה לאופק, וחשב על דברים. לפעמים באתי לשם איתו, למרות שעל הגג, הוא אמר, חייבים לשתוק. לשתוק ולהסתכל. לפעמים כשישבתי שם לידו, השתעממתי נורא. "נזוז?", שאלתי, "ניהיה כבר מאוחר". הוא לא ענה לכמה דקות, ורק אז אמר בשקט ש"על הגג מותר רק לשתוק". לפעמים הוא שיגע אותי, דב הזה, כאילו זה שאני מנסה לעזור לו זה מובן מעליו. אבל בכל זאת, ניסיתי לעזור, ואת הכסף שהרווחתי בעבודות שמתי לו בכיס בלי שהוא הרגיש, שלא יגיד לי שהוא לא רוצה את הכסף.

בבצפר, דב לא היה מצטיין במיוחד. החוק הוא שמעיפים לצמיתות את מי שיש לו יותר מארבעה נכשלים, ולדב היו כבר ארבעה. זאת אומרת שאם היה לו עוד אחד הוא היה עף, ובכימיה, הוא נכשל בכל המבחנים כמעט. בשתיים בלילה, אני והוא פרצנו לחדר של המנהל, נכנסנו למחשב של כל הציונים, והעלינו את הציונים של כל בית הספר ל100. בגלל שלא ידעו כמה היה לכל אחד, נתנו לכל הילדים בשכבה 80, והוא לא עף מבצפר. דב חייך, ונתן כזה חיבוק עם דפיקה על הגב. הוא אפילו לא אמר תודה, אבל ידעתי שהוא מודה לי. נראה לי שידעתי.

גילי הזאת, אנחנו התחלנו להכיר יותר טוב. אחרי כמה זמן, שהיא ואני היינו באמת קרובים, התחלתי להתאהב בה כמו מטורף. יום אחד, כשהיינו לבד, נישקתי אותה, ומאז אנחנו בייחד. היא שונה מאוד מדב. כשאני מדוכא קצת, אני בא אליה, ואנחנו שוכבים ככה כמו ברקוויום לחלום, שוכבים כמו קו ישר שמה שמחבר אותנו זה הראשים. רק מלראות אותה יכולתי להרגיש אחרת, באמת.

יום אחד, הלכתי לגג עם דב, אחרי העבודה. אחרי כמה דקות של שקט, הוא הוציא שקית עם אבקה לבנה מהכיס, שם אותה על הציפורן, סגר נחיר אחד, ונשם חזק חזק. הוא אמר לי שזה הדבר האמיתי, ששם יש את האנשים הכי מעניינים והכי נחמדים. איפה זה שם, שאלתי, והוא רק התפקע מצחוק. בחיים לא ראיתי אותו ככה. הוא צחק כמו משוגע, ובהה בדברים בעיניים גדולות. הוא פתאום בכה, ופתאום צרח. הוא השתגע.

באחד הימים הוא קרא לי לבוא דחוף. הגעתי והוא התכסה בשמיכה, רועד מפחד, וצועק שהם באים. הוא הסתכל עלי בפנים של חתול רחוב שמתחנן לאוכל. "דב, מי בא? על מה אתה מדבר?". "אף אחד לא מבין אותי!", הוא צרח, והכניס אותי מתחת לשמיכה, שם היה לו פנס. "פה אנחנו נגור בינתיים", אמר, "תראה מה הם עשו לי, הבני זונות". הוא הראה לי חתך עצום ומדמם מהבטן שלו. אני זזתי החוצה מהשמיכה והוא צרח עליי שהם יהרגו את שנינו. "שמע, אתה צריך ללכת לבית חולים. בוא נלך, אני אשמור עליך", אמרתי, אבל הוא רק אמר שהדבר היחיד שיכול להציל אותו הוא לברוח מפה לעולם אחר, עם האבקה.

יום אחרכך, כששכבתי ליד הראש של גילי, אפילו לא הסתכלתי עליה. חשבתי מה לעשות עם דב המפגר הזה. בסוף, החלטתי שאם הוא אומר שמישהו רודף אחריי, הוא בטח לא משקר, ושאני חייב לעזור לו לברוח. שאלתי אותו מאיפה להשיג, והוא נתן כתובת ואמר ששם יש, וזה עולה 900 שקל לגרם. כמעט התעלפתי, אבל אני חייב לעזור לו. הבעיה הקטנה היא שלא היו לי 900 שקל. לקחתי את הסכין של דב, ויצאתי להלוות כסף. לא היו נותנים לי בחינם, ולא היו מלווים לי 900 שקל סתם, אז התכוונתי לאיים קצת, אבל להחזיר את הכסף מאוחר יותר, באמת. אז הלכתי למורה לכימיה, כי הוא נראה לי עשיר ודיי לפלף. דחפתי אותו לרצפה, כיוונתי אליו את הסכין, ואמרתי לו שייתן לי אלף שקל עכשיו, ואם הוא ייספר למישהו אני ארצח את הילדים שלו. זה עבד חלק, והלכתי לקנות את האבקה, ונתתי אותה לדב.

יום אחרכך, המנהל קרא לי לשיחה. ידעתי שזה המורה המזדיין בטח סיפר לו משהו, והילד שלו, מיכאל, למד איתנו בבצפר. הבטחה צריך לקיים, לבן זונה הזה, אז לקחתי כיסא ודפקתי למיכאל בראש כמה פעמים, וברחתי מבצפר. רצתי לבית של דב, לא ראיתי אותו בבצפר היום, אבל הוא לא היה. רצתי לגג, וגם שם הוא לא היה, רק שאריות של שקיות ניילון קטנות, בהן נשארה טיפה אבקה. אחרי שנייה הגיעה משטרה, שמה לי עזיקים, והסיעה אותי לתחנה.

ההורים שלי יישבו בחוץ, בוכים, וחברה שלי גם. "עכשיו תשמע, אנחנו יודעים הכל. רק תודה ונוכל להקל עליך בעונש", השוטר המזדיין אמר. "להודות במה?", שאלתי. "הסתממת, נגמר הכסף, איימת על המורה, הוא הלשין, אז רצחת לו את הילד. עבירה דיי יפה לילד בגילך". "לא!", צעקתי. בכלל לא שמתי לב שאני צועק. "זה בגלל דב, הילד מהבצפר שלנו", נתתי לו את הכתובת ועוד פרטים. הוא התקשר למנהל. "תשמע ילד," הוא אמר, "אין לי מושג למה אתה ממשיך לזיין לי את השכל, אבל אין כזה ילד דוב בבצפר שלך, והבית בכתובת שנתת נטוש מלפני 20 שנה. לקחת מנת יתר לפני שבאת לפה?".

אחרכך, המשכתי להגיד לו שזה באמת היה בשביל דב, אבל הוא לא האמין לי. זה הזכיר לי את השיחה עם דוב כשהוא אמר לי שרודפים אחריו.

ההורים שלי ניתקו קשר, ואני נכנסתי לכלא.

גם חברה שלי הלכה ולא ראיתי אותה יותר.

היום, אחרי 30 שנה בכלא, אני משוחרר.

אני יודע שאני חף מפשע, אבל אף אחד לא מאמין לי.

אני לא יודע למה עזרתי לדב, אבל זה לא היה רק בשביל שאני ארגיש טוב. זה בטוח.

למסקנה אחת הגעתי,

אולי, עדיף לא לעזור בכלל.

~הולדר.