לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בלוג שלי, איתמר הולדר, סופר מתחיל שמפרסם סיפורים וגם שירים שהוא כותב באינטרנט. אהבתם שיר או סיפור? תנו לי לדעת מזה

Avatarכינוי: 

מין: זכר

MSN: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2009

טירוף של כולם


פתאום, הכל ניהיה מעווט.

כל הדברים בעולם מתערבבים לדבר אחד כשני עף ביניהם ומנסה לתפוס אותם, שלא יעלמו, שאני לא אשאר לבד. כל מילה שיוצאת מהפה, כל צליל, הוא כמו לרוץ מרתון. כלכך קשה לזוז, כלכך קשה להתאמץ. הכוכבים שעוד נשארו פחות או יותר במקום, התרבו לאט לאט, עד שהיו מיליונים מהם בכל מקום. לרגע זה הצחיק אותי נורא, אז צחקתי, ואחרי רגע פחדתי נורא ממה שיכול לקרות, ועשיתי פרצוף מבוהל נורא. הגג שמעלינו כמעט נפל, הרצפה שמתחתינו כמעט נשברה, האוויר מסביבינו כמעט יצר סערה ענקית שתהרוג את כולם. ואז, פתאום, הרגשתי שאת מלטפת אותי.


לפעמים הכל מאוס מאוד. גם האנשים שהכי אוהבים, אי אפשר ליהיות רק איתם כל הזמן בלי שום מטרה ומסגרת. הכל ניהיה נורא רגיל, גם דברים שפעם נראו מעולים לגמרי. דברים מרגשים, הם ריגוש חוזר, והבדיחות חוזרות על עצמן. הכל צפוי, ושום דבר כבר לא באמת מרגיש נכון. זה דיי חבל, אם חושבים על זה. ככה זה בני אדם - כשהם כל הזמן עם דברים טובים, לא משנה כמה הם טובים, הם לא יהנו מזה. טוב צריך לבוא עם רע. רק טוב, הוא הרע הכי גדול. וכשמגיעים למצב כזה, של רק טוב, זה מסוכן באמת. נגיד, זמר רוק מפורסם שמזיין כל יום 90 מעריצות, בסוף הוא לא יזדיין ויהנה מזה כל החיים שלו. או אדם עשיר, שאוכל את האוכל הכי טעים שיש, בסוף אוכל לא יהיה הנאה בשבילו. הדבר הזה, הוא דיי נורא, אם חושבים על זה.


כשהכל מאוס, מאוס כלכך, יש כמה דברים שאפשר לעשות. דברים חדשים ומטורפים נורא, אבל האופציה הזאת לא התאימה לי במיוחד. דברים חדשים כבר נראה לי דבר שחוזר על עצמו, והטירוף הזה, אני לא יודע אם יש משהו מטורף כלכך שאני יכול לעשות שירגש אותי וזה. יש את האופציה, של לשבת מדוכא, שהאמת, בלי שרציתי זה השטלת עליי לא מעט. ויש, כמו תמיד, את הבריחה. כשאנשים לבד, או הכל מאוס, תמיד אפשר להשתכר למוות או להסתמם שלא רואים בעיניים.


אז ככה זה היה, בערך. ברחתי. כבר לא הייתי באותו עולם כמו שאתם רואים אותו, ואתם בכלל לא מבינים מה אני הרגשתי. מבחינה פילוסופית והכל, קשה מאוד להגדיר מה משמעות ה"לא רגיל" או "מטורף" במצבים כאלה. אולי האדם שלא בורח מטורף. זה לא נכון, את זה כולם יודעים. אבל, אולי. כשהולכים ברחוב מזיעים כמו חמורים, כשכל האנשים מסתכלים ככה בזווית העין, כדי להתעניין, אבל שלא תיעלב חס וחלילה. כשהולכים ברחוב פתאום כל האנשים כלכך מכוערים ובני זונות. האמת היא, שזה לא קשור באמת לבריחה. במצב מאוס כזה, כולם פתאום בני זונות. כל אחד חרא מהלך שבא לפה בשביל להרוס לך את החיים. כולם צבועים, כולם מעצבנים. כולם חארות שהיית רוצה לרצוח. בני זונות.


כשהכל היה כבר נוראי כלכך, שבאמת שאי אפשר היה יותר לעמוד על הרגליים בלי לרצות למות, היה צורך לברוח. לפחות פעם אחת. פעם אחת. והבריחה המזדיינת הזאת, הייתה בריחה מטורפת. במקום לא לראות את הדכאון, אי אפשר היה לראות שום דבר. הכל נכנס בהכל כמו תוהו ובבוהו, כמו אלוהים פעמיים נלחם בעצמו. הדיכאון שהיה קודם, הפך לפחד. והכל היה נוראי, באמת.


שכבתי על הגב לגמרי לבדי, כשהריצפה עומדת להשבר והגג עובד ליפול עליי.

הכוכבים ניהיו למיליון, העצים כמעט רמסו אותי, ואנשים ברחוב חשבו שאני מטורף.

כל זה קרה כבר מזמן, אבל הדכאון נשאר,

ואיתו קצת בהלה. טראומה.

אבל אז,

פתאום.

הרגשתי שאת מלטפת אותי.


~הולדר.

נכתב על ידי , 12/7/2009 04:22  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נתן ב-17/7/2009 00:33



הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , שירה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל~Holder אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ~Holder ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)