לשכב פה באמצע היער בערב.

הבטן כואבת, והראש עוד יותר. אני כמעט בוכה, אני לא יודע למה אפילו. אני מתחנן לאלוהים שעוד מישהו יהיה איתי עכשיו, אבל זה לא קורה. תמיד כשממש מתחננים, זה לא קורה. אבל פתאום, את מגיעה הנה, מהאפלה. אני רוצה לקום, לחבק אותך, אבל אין לי כוח לזה. אני חלש, אני לא יכול לזוז, ואם אני אקום אני אפול. לך זה לא איכפת בכלל. או שאת אפילו לא רואה את זה. את מתקרבת אליי, נותנת לי נשיקה במצח, ומלטפת את הראש. אני רוצה להגיד לך שתשארי איתי, שכלכך בודד לי פה לבד, שאני רוצה רק לראות שיש מישהו לידי, אבל אפילו את זה אני לא מצליח. אני נושם בכבדות ולא מצליח לדבר, רק להרים את היד ולהחזיק את שלך.

את קמה משם, והולכת, לאט. לאט. לאט. ואני נשאר בודד. לא רחוק מפה, במורד היער, יש כפר. בכפר יש הרבה אנשים, את חלקם אני אוהב, ואת חלקם לא. בעצם, את רובם לא. אבל אני לא יכול ללכת לשם, כי.. כי כולם שם צבועים. כולם שם חסרי מוח בני זונות, את האמת. מישהו יכול להקשיב לי שם, ולהנהן עם חיוך, להסכים עם הכל, וכל זה כדי לחכות לתור שלו לדבר ולזיין לי את השכל. אף פעם אף אחד לא מקשיב. כל אחד מדבר, רק מדבר, ולשני הצדדים אין מושג על מה מדבר השני. זה גם לא מעניין אותם. אחר כך, כשישבו עם חברים שלהם בבית קפה מפואר לאכול את הסלט היומי שלהם, הם כבר ירכלו על זה שדיברו עם מישהו. ושוב, אף אחד לא ייקשיב לאף אחד, ובריכול הבא יוכלו לדבר על הסלט. כולם שם אטומים, רובוטים כאלה, אף אחד לא מקשיב באמת. ואם מישהו אומר שהוא באמת צריך מישהו שיקשיב לו, או נכנס לדכאון, זה הרי שקר. פוזה. בכלל, הכל בשביל פוזה, ככה האטומים חושבים.

בגלל שבודד לי נורא פה, אני מנסה לחשוב על משהו שישפר לי את מצב הרוח. הצבועים האלה, אף אחד מהם, אני בחיים לא אוכל לסבול. אבל בגלל שבאמת בודד לי פה, חיפשתי את מי אני כן רוצה שיהיה איתי פה. במצב כזה, אפילו אם אוהבים מישהו טיפונת, זה הופך לאהבה הכי גדולה בייקום. הבת זונה הזאת, שליטפה אותי. היא הייתה המשאלה היחידה שלי. לא הכרתי אותה, לא ידעתי שהיא נחמדה במיוחד, אבל אהבתי אותה הכי הרבה שאהבתי בחיים.

דמיינתי אותה. יושבת ליידי, מסתכלת על השמיים עם חיוך כזה, ואני רק כלכך שמח שהיא מחייכת, שכבר לא איכפת לי. היא מקשיבה לכל מה שאני אומר לה, בלי לדבר, רק מקשיבה. ורק אחרי שסיימתי הכל, וראיתי שהיא מקשיבה, רק אז היא התחילה לדבר. ואני הקשבתי לכל מילה. היא דיברה על דברים יפים כל הזמן, על דברים נפלאים. לפעמים, הרבה יותר כיף להקשיב מאשר לדבר. האטומים לא יודעים את זה. הם רק אוהבים להגיד עם מי הם היו, ומה מי לבש, ומי אוהב את מי, ומי מזיין את מי. קשה להם פשוט לתת לדברים לקרות, בלי כל הדיבורים מסביב. אפילו אם מישהו מעשן, כולם יודעים. כולם תמיד יודעים. אסור לספר שום דבר לאטומים. שום דבר קטן. גם ככה הם לא באמת יקשיבו, אלא רק יוכלו לספר לכולם בערך מה אמרת. זה אפילו לא מעניין אותם. אבל ככה הם. הכל צריך לעבור מפה לאוזן. להמשיך ולהמשיך ולהמשיך. מכונה.

אחרי שכבר התחלתי לדבר איתה, בדמיון שלי כמובן, הלא ייאומן קרה. היא פה. היא באה אליי, אני עדיין על הרצפה, לא יכול לזוז, עם הכל כואב, כמו מת. רציתי לקום ולחבק אותה, אבל לא היה לי כוח לזה, הייתי חלש. היא התקרבה אלי, נתנה לי נשיקה במצח, וליטפה לי את הראש. אני רציתי שתשאר איתי, שלא יהיה לי בודד כלכך, שתיהיה לידי, אבל אני לא מצליח. ואת. את אומרת שאת באמת אוהבת אותי, אבל את לא בקטע של זה שאני מתבודד פה, והכל כואב לי. היא הלכה ממני, לאט. לאט. לאט.

לא היה איכפת לה שזאת לא אשמתי, שאני פה. בטח שלא היה איכפת לאטומים.

ניהיתי עוד יותר בודד ומדוכא ממקודם. בשלב הזה באמת כבר בכיתי, אם אני זוכר נכון.

ואז נזכרתי במישהי אחת, מיכל, שלא באמת הכרתי, אבל במצב כזה, שכלכך בודד, אהבה קטנה תהפוך להכי גדולה שיש.

בפעם הקודמת שזה קרה, הכל נגמר חרא. וגם בפעם שלפני ולפני ולפני.

אני חושב לעצמי, ומבין, שאולי אני צריך פשוט לשכב ולהתבודד, כי לא יעזור לי לרצות שיבואו לפה עוד.

אני מבין שאני לא צריך. אני מבין שזה חור שחור.

אבל בכל זאת, אני מדמיין אותה פה לידי,

מלטפת לי את הראש, מנשקת לי את המצח,

ונשארת איתי. נשארת לתמיד.

התחננתי לאלוהים, הכי בעולם, שכשהיא תבוא,

היא באמת תיהיה כמו בדמיון שלי.

אבל תמיד כשממש מתחננים,

זה אף פעם לא באמת קורה.

~הולדר.