זה דיי מצחיק.

כאילו, לא בדיוק מצחיק. גם לא עצוב. זה.. מעניין. לשבת ולהסתכל. לבחון.

"כשאיקס שואף לאינסוף, זה תלוי אם במונה או במכנה יש את החזרה הכי גדולה של האיקס". מתמטיקה. ככה זה חייב ליהיות, בכל תרגיל. אומנות זה דיי דומה, ככה מלמדים. יש ג'אנרים למוסיקה, ולפי הג'אנר צריך לכתוב. יש הרבה ג'אנרים וטכניקות, ובשביל לעניין, אתה צריך לשמור עליהם. בציור, אתה צריך לעשות תווי פנים ונוף בגוונים ספציפים, כדי שזה ייצא יפה. ובספרות, אתה צריך להקפיד על מספר שורות כדי להדגיש או לשמור על חריזה.

פעם אמרו לי שכל דבר הוא אומנות.

הרי גם אחד שממציא משוואות משוגעות הוא מין אומן, לא? וגם עורך דין טוב, יכול ליהיות סוג של אומן. ואדם בעל זכרון טוב, או אדם שיודע לבנות בניינים. בסופו של דבר, אומן הוא אחד שמתעסק בדבר כלשהו. לכל דבר גם יש חוקים, ככה המורים אומרים. ג'אנר, מספר שורות. אין לך שום זכות לשבור כללים כאלה. אולי ללאה גולדברג כן.

מקריאים לי שירים בשפה גבוהה נורא, ומנתחים כל מילה מילה. לא לפי דמיון, או אסוסיאציות. לפי נוסחה. "מה אתה חושב על השיר?", הם שואלים. "אני חושב שהוא מדבר על בדידות", הילד בכיתה אומר. הוא חשב על השיר, ועל המילים, וזה הזכיר לו את התקופה לפני בערך שנתיים בחורף, כשהיה קר כלכך בבית והוא הרגיש שאין לו אף חבר אמיתי. אבל אז הם אומרים שהוא טועה, והיא דיברה על רצון לתרום לחברים שלה. הוא מסתכל שוב על השיר ורואה הגיון במה שהם אומרים.

מראים לו ציור מופשט מאוד, עם המון צבעים. פה יש עץ, ועליו יש משאית שממנה יוצאים כל מני דברים. הוא חשב שהם גמדים כאלה. הוא נזכר בתקופה, שהיה ילד קטן ורצה ליהיות הכל בייחד, ורצה להשטלת על העולם בכל תחום שהוא. הוא ראה שם אוטובוסים וחיים, ואנשים מדברים בשפות שונות. הוא ראה שם את כל העולם בציור. הם אמרו שהוא טועה, וזה מדבר על חברה של הצייר, שעזבה אותו והוא היה מדוכא נורא. הוא הסתכל טוב וראה הגיון במה שהם אומרים.

הקריאו לו ספר. זה הזכיר לו את מה שהיה לו עם איזו אחת לא מזמן. לא הלך לו משהו, אבל הוא למד מזה הרבה. זה הזכיר לו שמכל דבר לומדים הרבה, ואולי כדי להסתכל על הצד הטוב ולהמשיך הלאה. הם אמרו לו שזה בכלל לא בכיוון, ושזה מדבר על השנאה של הכותב לנשים ועל המהפך שלו להומו.

השמיעו לו שיר. השיר היה בשפה גבוהה. כלכך גבוהה שלא הבין מילה. הוא אמר להם שבכלל לא הבין חוץ מכמה מילים, והם אמרו לו שהוא חייב ללמוד עברית טובה כדי לכתוב שיר ספרותי איכותי. הם סיפרו לו על הסגנון של השיר ועל הבתים והשורות והנקודות והאותיות ומספר השורות. ההפסקות שבין בית לבית ועל מה כל דבר מסמל.

אבל מה הטעם?

פעם היו שירים כאלה, ומישהו שינה אותם לדברים אחרים לגמרי. מהמוסיקה של קו מוסיקאלי אחד, המציאו את האופרה. ואז את המוזיקה הקלאסית. בסוף המציאו גם ג'אז וראפ ומטאל ופאנק ובלוג ורוק ורגיי ופופ. ובתוכם עוד ג'אנרים, בלי סוף. מונטברדי גאון, הוא יצר את האופרה. אבל הכושים שהמציאו את הראפ, אני אפילו לא יודע איך קוראים להם.

איך היו נוצרים הג'אנרים בלי פריצה של ג'אנרים אחרים?

אז הילד הלך וכתב סיפור.

הוא כתב על שטויות שיצאו לו בראש בלי לסמל ולשים זין על כלום. הוא כתב במילי רחוב רדודות עם קללות כמו זין בתחת באמצע. הוא ירד על כולם ובסוף לא הייתה לו שום פואנטה או מסקנה. המורים אמרו שהוא לא למד כלום, וזה לא סיפור, זה זבל. כל אחד יכול לכתוב כזה דבר.

הילד הצליח, וקראו על שמו ג'אנר חדש, שגם אותו לימדו בכיתה.

ואף ילד לא האז לשבור את הג'אנר הזה, ועל החוקים שלו.

זין בתחת הא?

כל דבר הוא אומנות,

ואני מכיר איזה ילד אחד, אומן דגול,

שיודע להפליץ הכי חזק שאני מכיר.

ואם אתם אומרים שזו לא אומנות,

מצצו לי.

~הולדר.