דמיינו לכם שקט.

כמו שמתחילים סרטים מסטוריים כאלה. מסך לבן, ובתוכו צף אדם ומסתכל על הכל. אתה קצת מתעצבן כי המצלמה מצלמת רק אותו ואת הלבן סביבו, אבל לא את מה שהוא רואה, לא את הלבן האינסופי דרך העיניים שלך. דמיין שאתה שוכב שם בנחת, כשסוףסוף יש לך שקט ומנוחה. אתה יכול להרגע במקום בלי זמן, רק אתה והכלום שמסביבך. פתאום הכלום מתחיל להמלא בכל מני דברים. הם שחורים וקטנים ואתה לא בדיוק רואה מה הם, אבל הם מתרבים. הם מתרבים ומשטלתים על הלבן והורסים אותו לגמרי, ואתה מפחד כמו שבחיים שלך לא פחדת. אתה מפחד ליפול לידיים שלהם. אין לך שקט יותר, אין מנוחה, והכל הפך לשחור.

אז אמא נכנסת לחדר וקמתי. "חמודי, הגיע זמן לקום לביתספר", היא אמרה. היה לה חיוך על הפנים. כשהיא אמרה שהזמן לביתספר, קמתי ישר. אמרתי לה בוקר טוב ושאלתי איך עבר עליה הלילה, ואז הלכתי להתקלח. אחרי מקלחת בוקר מהירה, צחצחתי שיניים, הסתרקתי, והתלבשתי. לבשתי את החולצה האלגנטית שאבא שלי קנה לי בחו"ל מזמן. לקחתי את התיק שלי, ויצאתי בית הספר.

זה היה תחילת השבוע האחרון בבית ספר. שנאתי את בית הספר. אבל הכי שנאתי את הילדים בבית הספר. הסתובבתי בבית הספר בקומה העליונה והסתכלתי על כל התלמידים האלה. מדברים על אותם דברים, צוחקים מאותן בדיחות. הפרצופים שלהם ריקים, והראשים שלהם חסרי מחשבה. כולם נפגשים בחבורות שלהם, מתחילים עם בנות באופן חסר טועלת ומטומטם, נותנים ייחוס גדול מדי לבנות, ואז נפגעים מהן. הכל כלכך צפוי אצל האנשים האלה, שנחמדים לכולם כדי ליהיות מקובלים יותר. שנאתי את כולם.

אמא אמרה לי פעם, שכשאף אחד לא בנאדם, תיהיה אתה הבנאדם. לא היו לי המון חברים, אולי אחד או שניים, וגם הם לא באמת חברים שלי. אמא ואבא שלי האנשים הכי חכמים בעולם. הקשבתי לעצה של אמא שלי והחלטתי לא להקלע בתוך כל החברה הנורמאלית שאנשם בה. בגלל זה גם לא הייתה לי חברה אף פעם, והאמת היא שזה באמת לא הפריע. הכל תלוי בגישה שלך, ובייחוס שלך, ככה אמא אמרה. אמא שלי באמת חכמה.

אבל הכי שנאתי, את האנשים המוזנחים האלה. שחכתי כבר איך מכנים אותם, אבל שנאתי אותם הכי הרבה. כאלה אנשים שהיו שונים מכולם, כאלה אנשים שעלו איכשהו לראש המעמד החברתי וניהלו את כולם. הם היו הכי טפשים וניהלו את כולם. כולם סגדו להם, והם נחשבו למלכים בעייני כל החברים. זו הייתה תקופה כזאת. שנאתי את הילדים האלה כלכך.

יום אחד הלכתי לי בבית הספר כשאחד כזה, "מנהיג", הוא בא אליי ושאל אותי אם יש לי חברה במבט מזלזל. הוא חשב לעצמו בלב שאני בטח מבואס כלכך, אבל באמת שזה לא הפריע לי שהאידיוט הזה מתלהב לי שהוא שם על בנות יותר מדי והן משחקות לו בחיים. אמרתי לו שאין לי חברה, כי בנות זה דבר שלא שווה להתלהב ממנו. הוא הסתכל עליי במבט מזלזל כזה. שנאתי אותו כלכך. "מה קרה לך?! אתה יודע איזה כיף זה בנות? במיוחד אם הן שוות כאלה, אתה יודע". התחלתי ללכת ממנו לכיוון הכיתה. אידיוט.

חשבתי שלא מגיע להומו חלול המוח הזה שיחשבו שהוא משהו. רציתי להרוג אותו. רציתי ליהיות מקובל סתם כדי לרדת עליו בחזרה. רציתי, אבל ידעתי שזה לא ייקרה. סוף בצפר התחיל להתקרב. ואני רק שנאתי אותם יותר ויותר. יום אחד כשהסתובבתי ברחובות, מצאתי אנשים באיזה ארגון שהאשימו את הסוג הזה של האנשים בהרבה דברים. הם הסבירו לי למה הם לא רק אחראים לזה שכל החברה תפעל בצורה מסויימת, שאדם בלי בנות הוא "חנון". הם הסבירו לי למה הם הורסים את העולם. למה הם חארות של אנשים ובגללם כל התרבות התפתחה בצורה הזאת.

סיפרתי לאמא שלי את כל הסיפור. התעצבנתי שלא עושים משהו נגד המוזנחים רק בגלל שיש דמוקרטיה ושוויון זכויות. חשבתי לעצמי ששוויון זה לא הוגן. האנשים, האנשים שמתחילים עם בנות כי זה מגניב, שמעשנים, שעושים חיוכים לכולם כדי להתקבל יותר, שיוצאים עם בגדים יוקרתיים כדי שאנשים יאהבו אותם יותר, הם שווים פחות מכולם, כי הם מפגרים. חשבתי שהאנשים האלה בארגון. הלכתי אליהם ביום למחורת ואמרתי שאני רוצה להצטרף. ביום אחר כך הרצתי בבית הספר על הנושא, אבל אף אחד לא הקשיב וכל האלה, המוזנחים, התחילו לעמוד ולצרוח עליי מהקהל, ואחריהם כל הקהל. כלכך התעצבנתי עליהם, שאפילו לדבר הם לא נותנים. איזה אחד מהם עלה לבמה והתחיל להגיד במקרופון שאני הומו בתול שפתיים. לא יכולתי לעמוד בזה, שנאתי אותו כלכך.

הרמתי את הכסא שישבתי עליו ודפקתי לו בראש. כנראה זה היה ממש חזק כי הוא שכב מדמם על הבמה. ניידת לקחה אותי בעזיקים, כשבדרך ראיתי את חברי הארגון שהסתכלו עליי בהערצה. יום אחד כולם ייסתכלו עליי בהערצה. יום אחד אני אהיה המנהיג ולא החארות האלה. במשפט הפסדתי, גרמתי לו נזק דיי רציני. משום מה אפילו לא הרגשתי רע. הרגשתי טוב שאני עוזר להציל את החברה, הרגשתי כמו מושיע.

נכנסתי לכלא וישבתי ליד אסיר. התחלתי לכתוב ספר.

"מה עשית?", שאל האסיר. אמרתי שנתתי מכות לילד מוזנח כזה.

הוא כנראה ידע את השם שלי כי היה כתוב אותו על הדף הראשון של הספר שכתבתי.

"איך קוראים למוזנחים האלו?", שאלתי אותו. עדיין לא זכרתי איך מכנים אותם.

"יהודים." הוא אמר.

הושטתי לו את היד.

"אדולף היטלר".

~הולדר.