יום שבת בבוקר.

לפקוח את העיניים בחדר שמלא בחושך ולקום לאט לאט. לפתוח את התריס ולראות איך בחוץ הכל כלכך שקט. היה מזג אוויר חמים. לשבת במרפסת על הכורסא המאולטרת שמצאנו ולהסתכל לים עם קפה וסיגריה. מן הרגשה כזאת שגם עכשיו כשאני ער ומסתכל לאופק אני עדיין ישן. אין מה לעשות, לא צריך לעשות כלום. רק לשבת. כמעט אפילו נרדמים עם הקפה ביד מרוב ששקט. אבל עדיין נשארים ערים. אשתי עוד לא התעוררה. בדרך כלל היא קמה דיי מוקדם, יושבת ומחכה לי על הכורסא כשהיא אוכלת קורנפלקס ומעשנת. זה תמיד הצחיק אותי איך שהיא אוכלת. אבל דווקא היום אהבתי לשבת שם לבד ולהנות מאווירת השקט והכלום שיש. זה נראה שאפילו העצים נחים, והים. אני יודע שזה הכל פסיכולוגי כי זה יום שבת, אבל אני נהנה, אז לא איכפת לי.

תמיד הייתי ילד קצת מיוחד ושונה מכולם. לפחות ככה אני הרגשתי. בגלל זה כולם כעסו עליי כל הזמן בלי שהבנתי למה. כשגדלתי קצת הבנתי שבשביל שאנשים יאהבו אותי יותר אני חייב להיות בנאדם נורמאלי. האנשים הכי נורמאלים וצייטנים שראיתי היו המורים, ולכן לקחתי מהם דוגמא. המורים היו עסוקים כל הזמן בלחנך אותנו, או במילים אחרות ללמד אותנו להיות נורמאלים. לקחתי את השיעורים ואת המורים ברצינות וכיבדתי את המורים מאוד על כך שעוזרים לנו להשתלב בחברה המסובכת של העולם. בתור ילד קטן הכל נראה כלכך מסובך, והנה בא מורה שנותן לי את הכלים להסתדר. כולם יושבים במקומות שעה שלמה ומקשיבים למורה בשיעור. המחנכת שלי אמרה שלשבת בשקט ולהקשיב זה חשוב מאוד גם בשביל שנוכל ללמוד כמו שצריך וגם בשביל שנתן כבוד למורה שמלמד אותנו. ישבתי בשקט. הסתכלתי למורה בעיניים מנסה בכוח להקשיב למה שאומר.

בהתחלה לא יכולתי להבין את מה שהוא אומר מרוב שניסיתי כל הזמן לשבת כמו בנאדם נורמאלי. לא לזוז, לא להסתכל מהחלון, לא להסתכל לצדדים. להסתכל למורה בעיניים. אבל אחרי כמה זמן הצלחתי. הקשבתי לכל מה שאמר. בהפסקה היה לי זמן סופסוף להסתכל מהחלון החוצה על השמיים כמו להסתכל על הילדים בכיתה ועל המסדרונות. היה לי את החופש מלהקשיב ולשבת כמו בול עץ, אבל עדיין הייתי צריך לשמור על שאר החוקים שהמכנכת נתנה לנו כדי להיות נורמאליים: לא ללכלך, לא להרעיש, לא להשחיט רכוש, לא לקלל, לא להרביץ, וכו'. בשיעור תנ"ך לימדו אותנו את 10 הדברות. המורה הסביר שהחוקים שם רלוונטיים עד היום. גם היום אסור לרצוח, לגנוב, וכו'. בשיעור אזרחות הסביר המורה למה כדאי להיות דמוקרטי, ובשיעור ספורט הסביר המורה למה צריך להתאמן. אפילו בשיעור ספרות לימדה אותנו המורה על סיפורים שבסופם יש מסר איך להתנהג. אני שיננתי הכל. אחרי בית הספר התאמנתי כמו שהמורה לספורט הסביר וחשבתי לעצמי למה אצביע כשאוכל. בשיעור חינוך המחנכת דיברה איתנו כל פעם על נושא אחר שלא קשור למקצוע לימודי שבו גם נתנה לנו חוקים.

המורים אהבו אותי, ההורים אהבו אותי, ואפילו הייתי די מקובל בשכבה. כשאתה בן אדם נורמאלי קל לאהוב אותך. לפעמים רציתי לזרוק שולחן מהחלון ולראות אותו מתנפץ על הרצפה לרסיסים סתם בשביל הכיף, או לתקוע לילד אחד סכין בגרון, אבל ידעתי שזה אסור וזה יהרוס את כל מה שעבדתי בשבילו שנים רבות. אחרי בית הספר הייתי בצבא. בבית הספר חינכו אותנו ללכת לקרבי באופן סמוי, אז כך עשיתי. גם שם לימדו אותנו משמעת וחוקים לאומיים מאוד. מכל דבר למדתי יותר ויותר איך להיות נורמאלי. זיינתי המון כי כולם אהבו אותי בלי שהנתי למה. אף אחד בעולם לא ידע שממש רציתי להפר את החוקים. כולם ראו אותי בתור הבחור הנחמד והמסתורי קצת. שמחתי שהצלחתי במסימה שהצבתי לעצמי.

אחרי כמה שנים התחתנתי אפילו עם בחורה ששמה מרים. היא נראתה טוב והיא הצחיקה אותי מאוד, אך יום אחד כשחזרתי הביתה ראיתי אותי מזדיינת עם הבוס שלה. יצאתי מהר מהבית בלי שידעה שהייתי שם בכלל. היא שברה את החוק. כשמתחתנים מתחייבים להיות נאמנים אחד לשניה, והיא שברה את החוק. תמיד למדו שאסור לבגוד, ולמרות שרציתי לרצוח אותה ידעתי שגם זה אסור. אז יום אחד קדחתי בור במרפסת של הבית וכיסיתי אותי בשכבה קטנה של לבנים כדי שיראה כאילו אין שם חור בכלל.

ביום שבת ישבתי לי על הכורסא והיא עם קפה וסיגריה וראיתי שהחצץ נפל מהמרפסת, זה אומר שמישהו נפל בבור. סיימתי את הסיגריה ולקחתי שלוק אחרון מהקפה. קמתי והתקשרתי למשטרה כשאני אומר שאשתי נפלה מהמרפסת. הם לא יעזו לשאול אם זה אני, ולכן לא אצתרך לשקר להם ולעבור על החוק. 

המשכתי לשבת על הספה. ביום שבת זה נראה כאילו כשאני ער אני עדיין קצת ישן. חייכתי שיש לי אפשרות שניה לשבת ולהסתכל לשמיים בלי לצייט לאף חוק כמו שאני תמיד עושה כל חיי. הייתי מאושר.

בדרך כלל אשתי כמה לפניי ומחכה כשהיא אוכלת ומעשנת. זה תמיד הצחיק אותי.

אבל היום היא עוד לא קמה.

~הולדר.

שיר נשלח למנויים. תהנו!