יש נאדים שכשאתה מביא אותם אתה בטוח שחירבנת במכנסיים.

אתה אשכרה הולך לך ברחוב ותוקע אחד גדול כזה שבהתחלה אתה מחייך לעצמך על ההישג אבל אז אתה אשכרה נכנס לפרנויה. אתה בודק רגע שלא חירבנת, ואז אתה שוב מחייך וממשיך ללכת. או שלפעמים אתה אוכל המבורגר ושותה קולה ואז, אפילו בלי לטעון או להתאמץ, אתה מוציא גרפס כזה שאתה מרגיש כאילו הוציא את כל הרע מהגוף שלך. זה כמו להקיא כשאתה חולה, או כשאתה שיכור. כמו ללכת לישון כשאתה מת מעייפות. כמו להביא ביד כשאתה חרמן. כמו לבכות כשאתה עצוב. תמיד אומרים שזה מגעיל, או הומואי, או מפגר, או פרימיטיבי.

כיום, תמיד כולם מדברים על הכל. על כלכלה ופוליטיקה וגזענות. יעקוב, חבר שלי, הוא טוען שדברים נוראיים ייקרו לנו בקרוב. ארצות ערב מתחמשים, האמריקאים יינטשו אותנו, ובהונגריה ואירופה הנאונאצים חוגגים. הוא תמיד טוען שיש לנו פצצות כאלה וכאלה ולהם יש כאלה וכאלה והם מתחברים איתם ואנחנו רבים איתם. "האינטרס של ישראל הוא..". משפחות מדברות על מניות עולות ויורדות, על המלחמות הקרות, על זה שארצות הברית הגיעו לירח, על זה שאובמה הוא אנטישמי. אנשים גם הולכים לחדר כושר כי זה בריא להם, ומדברים על כמה אוכל בלי חומר משמר טוב לך. או אורגני. או מחיטה מלאה. או ביצי חופש. או צמחוני. אנשים גם תמיד מדברים על מה אלוהים מצפה מאיתנו ועל מה אנחנו עושים פה. הם גם תמיד מדברים שצריך ליהיות בעד המדינה ושדמוקרטיה זה חופש. בכלל, אנשים אוהבים לדבר על דברים.

זה תמיד נראה לי מוזר. כשאתה מספק נושא מספיק טוב לשיחה זה כבר ייתפשט. אנשים גם ישנו את הנושא וידברו עליו וימציאו עליו. וזה לא אף אחד עושה, זה פשוט קורה. אנשים גם יהרגו בגללו, יילחמו בגללו. אולי גם יעשו שואה בגללו. זה כמו טלפון שבור. לפעמים במשחקים של ילדים קטנים יש המון חוכמה. אז פעם ניסיתי. הפצתי לכמה אנשים שהם לא חברים כלכך טובים שלי שדוד שלי מת. הם שאלו איך. אמרתי שהוא רב עם אישתו ואז התעצבן ומרוב עצבים בטעות יצא שהוא חתך לעצמו חלק ביד במקום איזה מלפפון ומת מאיבוד דם.

הדבר הראשוני שרואים, שהוא הכי מצחיק אותי, זה את הפרצוף של האנשים ששומעים על זה. "אוי", הם תמיד אומרים, "……אני מצטער". כל מה שהם בתכלס יודעים על הדוד הדמיוני שלי זה שהוא רב עם אשתו ושהוא מספיק מפגר בשביל לחתוך לעצמו את היד ולמות מזה. אבל הם עצובים. הם אפילו מצטערים למרות שזאת לא אשמתם. איזה יופי של אנשים נחמדים יש בעולם הזה. אבל שבוע אחרי זה כבר כל מי שהכרתי ולא הכרתי הסתכלו עליי במבט של רחמים. אני חייכתי ואפילו צחקתי לפעמים כי לא יכולתי לעמוד בזה שהם מרחמים עליי ככה. באיזו הפסקה אחת באה אליי איזו אחת מהשכבה. "תשמע אני ממש מצטערת", היא אמרה, "אני יכולה לעזור במשהו?". ממש התאפקתי לא לענות "סליחה, אני מכיר אותך?". אז עניתי "כן. אני רוצה שתספרי לי מה שמעת על דוד שלי". אז היא סיפרה שהיא שמעה שהוא הרביץ לאשתו ואז הוא לקח סכין ורצה לדקור אותה ולהרוג אותה, אבל הוא רק חתך לה את היד בטעות. אחרכך הוא הבין מה הוא עשה, אז הוא התאבד. היא אמרה גם שהיא זכרה שאמרו לה משהו על מלפפון בקשר לסיפור הזה, אבל היא לא בדיוק זוכרת מה.

כמה זמן אחרכך התקשרו אליי משירותי הרווחה. הם אמרו שהם דורשים לדבר עם ההורים שלי, וההורים אמרו שכל הסיפור לא אמיתי. אז הם רצו גם לדבר איתי. ישבה מולי פסיכולוגית ודיברה איתי על כל הדוד שלי, ואמרתי לה שהמצאתי הכל בשביל ניסוי. היא לא האמינה. היא חשבה שאני מדמיין אנשים. ובכלל, מי מספיק חולה נפש בשביל להפיץ דבר כזה סתם בשביל ניסוי? ואיפה ההורים שלי היו? אז הם שלחו אותי לפנימיה של חולי נפש. בפנימיה הזאת אנשים גם הסתכלו עליי ברחמים. גם להם עברו שמועות. לא היה לי עם מי לדבר ולמי להסביר, כי גם ככה אף אחד לא מאמין לי, ואף אחד לא שם עליי זין.

היו שמועות שכתבו עליי בעיתון. האמת? לא ידעתי כבר למה להאמין. נשארתי שם בלי ברירה עד גיל 21. אז הם שיחררו אותי ואמרו שאני חייב לקחת כל מני כדורים כי אין פסיכולוגים מסביבי. נשארתי בגיל 21 בלי חברים שהיו לי בתיכון, וכמובן שבלי חולי נפש מהפנימיה. מה שכן, כל מקום שאליו הלכתי, כולם הסתכלו עליי במבט הזה, של הרחמים. אף פעם אף אחד לא אמר לי כלום, אבל כולם רק הסתכלו, וכל מילה שהם הוציאה נשמעה לי כמו רמז למה שקרה לדוד שלי.

את הכדורים שלהם זרקתי לים. לאנשים תמיד כיף לדבר, תמיד כיף לרכל. אנשים אוהבים לדבר על דברים. אני למדתי לא להאמין. אולי בכלל הערבים חברים שלנו והכל קונספירציה בשביל לעשות כסף. אולי אנחנו בדיקטטורה ששותפת לנו את המוח כלכך טוב שאנחנו בטוחים שיש לנו חופש. אולי אורגני זה חארטה ומונוסודיום גלוטמט זה בריא מאוד, וסתם ייצר את זה מישהו ששנאו פעם. הדיבורים הם כמו שדה של קוצים שמציתים עם אש קטנה מאוד שהופכת לשריפה שבחיים לא יכולה להפסק.

אז הלכתי לי ברחוב והבאתי נאד כלכך גדול שחשבתי לעצמי שחירבנתי.

בדקתי לעצמי את המכנסיים וראיתי שהכל בסדר.

אז חייכתי.

גם בגלל ההישג, אבל גם כי זה אולי הדבר הכי טבעי ולא מגעיל שקורה בעולם הזה. אולי גם נאדים נעשו מגעילים בגלל אינטרס.

אולי גם כל הסיפור הזה הוא אינטרס בשביל להוכיח משהו, או בשביל להשיג משהו.

ואולי זה בדיוק כמו הנאדים האלו שאתה מחייך כשאתה מביא אותם,

אבל אז אתה נכנס לפרנויה שחירבנת לעצמך במכנסיים.

~הולדר.