הוא לומד לאט לאט, זה בטוח.

הוא ממש לא בנקודה שהוא יודע הכל, אבל לאט לאט, הוא מתקדם אולי. הוא היה בחור בסדר, אבל הוא לא חיי נכון, זה בטוח. אבל הוא התקדם. הוא היה מלא בכעס וזעם ותסכול וייאוש, והוא תמיד עבר בין תקופה לתקופה, בין אנשים לאנשים, בין דרך חיים לדרך חיים, ומכל דבר למד קצת על עצמו ועל אחרים. הכל התחיל ממחברת אפורה עם סמל שחור לבן שמאחוריה כתוב BULLSHIT. מחברת לכתוב שטויות כשאין מה לעשות בשיעור. ומשם הכל התחיל.

תחשבו על זה שעוד עשר שנים אתם לא תזכרו מה חשבתם בכיתה י' או י'א. לא תוכלו לראות איך התקדמתם לאט לאט בצורת מחשבה שלכם עד שהגעתם לאן שאתם היום. תחשבו שלפעמים בגיל 20, אתם בטח תטעו את אותן טעויות שטעיתם בגיל 16. גם הוא חשב על זה. אז הוא כתב יומנים וצייר ציורים וצילם צילומים ופיתח תיאוריות. אבל שום דבר לא באמת יצא טוב. בשום תחום הוא לא הצליח לבטא באמת את מה שעובר בו, ומכל דבר הוא פרש בסופו של דבר. היומנים ננטשו אחרי זמן קצר, וכך גם התיאוריות התחלפו. לפעמים הוא ישב בבית וחשב שהוא כלכך רוצה להגיד למישהו את מה שהוא מרגיש, את מה שהוא חושב, מה שעובר עליו, אבל אין באמת עם מי לדבר. וגם אם היה, הוא לא באמת היה יכול להגיד במילים את מה שהוא מרגיש.

העניין עם המחברת האפורה היה דפוק. הוא כתב שם כל מני דברים באנגלית, משום מה, אבל זה לא באמת היה ממנו. זה היה מאולץ, ואנשים שקראו את מה שהוא כתב אמרו לו בנימוס שזה בסדר… אבל יש מה לשפר. זה לא היה טוב. לא לו ולא לאחרים. הוא לא התבאס, זה היה ככה עם כל דבר שניסה ליצור. אז הוא עזב את זה.

אבל הוא היה בתקופה קשה בדיוק, בתחילת התיכון. הראש שלו התפוצץ והוא לא יכל יותר לשמור הכל בבטן, כמה שהוא לא ניסה, וכשסיפר לאנשים הוא קיבל רק את מה שלא רצה לשמוע. אז הוא לקח את המחשב של אמא שלו, מאוחר בלילה, באיזה טיול משפחתי לדרום וכתב משהו. סוג של סיפור גרוע עם ניצוצות של כשרון שנראה כמו קיא מחשבות על המחשב. הוא קרא את זה כמה פעמים. הוא התחבר למה שכתב. באמת התחבר. הוא רצה להמשיך לכתוב את הסיפור כדי שזה לא ייגמר, שהוא יימשיך לספר למחשב את מה שעובר עליו בדרך עקיפה בצורה של קיא מחשבות. הוא היה בספק שייצא מזה משהו, כי הוא עבר הרבה דברים שלא יצא מהם כלום, ואז קיבל תגובה מידידה שלו: "וואו".

ומאז הוא כותב. מזיין את השכל אל תוך המחשב. רק ככה הוא באמת יכול להביע את עצמו. לא בדיבור, לא בציור, לא בתיאוריות מוזרות. בכתיבת סיפורים דמיוניים, שירים, או כל דבר. הייתם מאמינים?

מכל התגובות, הביקורות, והזמן, הוא השתפר מאוד מפעם. וכל פעם שטוב לא, שרע לו, או שסתם בסדר לו, הוא כותב. תמיד כותב. חלק מפורסם בבלוג שיש לו, חלק מפורסם רק לאנשים מסויימים, וחלק נשאר במגרה, שיישאר רק לו, אבל הוא תמיד ממשיך לכתוב. אם ייצא מזה מקצוע? אם בכלל משהו שלא ייצא? הוא לא יודע. אולי. מה שבטוח, הוא לא רואה את הסוף קרב.

היום עברה בערך שנה וחצי מהסיפור הראשון שכתב מהמחשב של אמא שלו. את זה הוא לא נטש. גם עכשיו הוא לא יודע הכל, אבל מתקדם לאט לאט, מכל הבחינות. לפחות ככה הוא מקווה. המחברת BULLSHIT עדיין אצלו בבית על המדף. גם בגיל 40 הוא יוכל להסתכל עליה, ועל כל שאר החומר שכתב כל הזמן הזה, ולראות מה הוא הרגיש, חשב, מה הטעויות שעשה, ומה הוא למד מהן. והכי יפה, שגם אחרים נהנים מכל השטות הזאת שלו, הכתיבה שלו.

הבחור הזה הוא אני, הולדר, עדיין ילד בכיתה י'א שמתקדם לו לאט לאט. וכמו שעכשיו הוא אומר "הוא משום מה כתב במחמברת BULLSHIT באנגלית" ולא ממש מבין מה הוא מצא בזה, בטח בגיל 40 הוא ייסתכל על הסיפור הזה ממש ויחשוב לעצמו שזה מוזר שהוא כותב על עצמו בגוף שלישי.

~הולדר.

ושאף אחד לא יציק לי, אני יודע שכותבים ארס פואטי

הודעה קטנה: הורדתי את הזה של פייסבוק שעושים "לייק" על הפוסטים.. גם ככה אני רואה רק אחד שעושה לי לייק וזה מעצבן רצח. אם אתם אוהבים או לא אוהבים או שונאים אותי או רוצים לשכב איתי - הכל בתגובות חח