העולם הזה מגעיל בהמון מובנים.

לא מגעיל במובן של "לא בסדר", או במובן של "לא לטעמי", אלא אשכרה מגעיל. כשאני הולך ברחוב, נכנס לדראגסטור, נוסע באוטובוס, אני נגעל. בא לי להקיא. כל ההתנהגויות של כולם, התלבושות, שפת הדיבור. והאמת? זה לא כי הם עושים משהו לא בסדר, וזה לא שיש לי איזו ביקורת בשבילם, וזה לא שיש לי דרך לשפר את מה שהם עושים. אבל זה לא משנה את העובדה שזה מגעיל. כמו אנשים ששונאים פיצה, והם לא אומרים מה הם שונאים בפיצה. הם בעצמם גם לא יודעים. אבל זה פשוט מגעיל אותם. ככה זה.

לאבא שלי קוראים האנס. הוא חייל. אני מאוד גאה בו ובמה שהוא עושה. אחד הדברים שפחות מגעילים אותי, זה המדינה שלנו. המדינו שלנו היא משהו להתגאות בו. אפשר ללכת ברחוב בגאווה לאומית שכזו, עם אווירה מיוחדת באוויר שאין בשום מקום. אז הוא, אבא שלי, ואנשים כמוהו, שומרים על הייחוד הזה. שומרים על המדינה הזאת קיימת. שתמשיך להתקיים מבלי להתפורר. הוא חוזר הבייתה פעם בכמה זמן, כמה ימים, לפעמים כמה שבועות. הוא מסריח מאוד, ומותש. כשהוא בא הבייתה הוא הולך להתקלח לבערך 3 שעות ברצף, ואז הולך לישון עד הלילה, ובלילה הוא יושב איתנו לארוחת ערב משפחתית נעימה. הוא אף פעם לא מספר על מה שהוא עושה בצבא. הוא אומר שזה לא לגיל שלנו, וזה גם תלוי בבטחון המדינה.

זה לפעמים בא בתקופות, הגועל. אני מדבר עם מישהי ולא יכול להפסיק לחשוב כמה היא דוחה אותי. אחרי שאני חושב על זה אני מגלה שהיא כלכך מגעילה אותי רק בגלל פרט שולי שבחיים אדם נורמאלי לא היה שם אליו, כמו לק שדלף קצת מחוץ לציפורן, עקיצה בגב, סימני עייפות. וזה לא באמת כלכך משנה לי, כל הפרטים השוליים האלו. לפחות ככה אני רוצה להאמין. אבל כשאני מדבר איתה אני פתאום מוצא את עצמי מנסה בכל הכוח לעשות פרצוף נחמד וחושב על כמה שאני מזדעדע מהמראה הנורא. ואז, כשהכל מגעיל אותי, אני הולך לאיזה מקום שמצאתי כשהייתי בן 8 כשטיילתי בשכונה, ולא גיליתי עליו לאף אחד בעולם. זה היה מקום מאוד גבוהה שמשקיף על כל העיר באופן הכי יפה בעולם. שם שום דבר לא מגעיל. לא רואים משם את האנשים הבודדים. ושם אני שוכב, לבד. חושב על כל הגועל שיש בעולם. כאילו, חוץ מבמקום הזה. קראתי לזה "המחסה". שם כבר לא הייתי עצוב או לחוץ, והכי חשוב, לא היה לי מגעיל. אפילו יפה.

יום אחד כשאבא הגיע, נכנסתי לשירותים בלי לדעת שהוא שם, וראיתי אותו יושב על הרצפה ובוכה. הסתלתי עליו במבט חצי חשדני חצי מרחם. "מה קרה אבא?", שאלתי. הוא הסתכל עליי וניסה מהר לנגב את הדמעות. "כלום, כלום". אבא החייל בוכה. מוזר. "אמרת שחיילים לא בוכים". הוא התקרב אליי וחיבק אותי. "בן, חיילים כן בוכים. במיוחד כשלא הולך להם במלחמה. במיוחד שהצד השני עומד לנקום". בבוקר למחרת, כשהיה צריך לחזור, הוא הוציא כדור אחד מהרובה שלו. "כך את זה. תשמור על זה טוב". הוא אמר לי ויצא.

אחרי כמה שנים, במשפטים בפשע כנגד האנושות, הוציאו את אבא שלי להורג. הפיהרר כבר מת ואנחנו נותרנו לבד. כולם שתפו לנו את המוח שוב. הקומוניסטים, הדמוקרטים. כל אחד כמה האחרים חרא, והוא טוב. לפחות הם הסכימו שהיטלר לא היה. זה הגעיל אותי. איך שבעצם כל הדעות של אדם זה איך ששותפים לו את המוח. אז הלכתי למחסה. נזכרתי באבא שלי. הוא לא היה מסריח מקרב, הוא היה מסריח ממוות. מטווח. הוצאתי את הכדור שהוא נתן לי. אבא שלי, ולא ידעתי אם לאהוב אותו או לשנוא אותו.

חשבתי שהכדור הזה היה בקלות היה יכול לרצוח איזה קומוניסטי, או אולי יהודי.

בפעם הראשונה בחיים, אפילו המחסה כבר הגעיל אותי.

~הולדר.

הבטחתי סיפור - קיימתי.

חשוב להבהיר: זה רק סיפור! שום דבר לא קשור לדעות שלי או לחיים שלי.. דבר מומצא לחלוטין...