חזרה התקופה הזאת של כל הפיגועים באוטובוסים.

חלק מאשימים את ראש הממשלה וחלק את העם, חלק מאשימים את בתי המשפט וחלק פשוט אומרים שציך להמשיך ואין את מי להאשים. מרי תמיד אמרה שהיא דווקא אוהבת את התקופה הזאת. שיש סכנה באוויר ושתמיד יש על מה להתלונן. שתמיד זקנות יכולות לשבת ברחוב ולהגיד שזה פשוט בושה מה שקורה במדינה הזאת. היא אמרה שזה נורא מצחיק אותה. אני לא יודע אם היא באמת התכוונה לזה, אבל היה לה פרצוף תמים כשהיא אמרה את זה, כאילו היא מדברת על סוס פוני או משהו. כשאנשים אמרו לה שנהרגים אנשים בפיגועים האלו ונהרסות משפחות שלמות, היא אמרה שהיא יודעת, ושלכל דבר יש גם צד שלילי. "ומה הצד החיובי?", מישהו שאל אותה פעם. היא עשתה פרצוף כזה של "לא יודעת", ואמרה שזה פשוט עושה לה טוב כל העניין הזה, למרות שזה אולי קצת אגואיסטי מבחינתה.

לפעמים מרי גם הייתה פשוט מחייכת. חיוך כזה שהוא לא מאולץ ולא בשביל מטרה כלשהי. פשוט חיוך כזה שכשמסתכלים עליו ניהים מאושרים. היא חייכה מכל הלב, כאילו הכל מושלם בעולם. הייתי יכול לבהות בפנים שלה שעות כשהיא חייכה ככה. לפעמים היא גם הייתה בוכה. כשהיא בכתה נראה שהכל הרוס בעולם, שהכל נחרב. שאין עוד שום ניצוץ של תקווה והכל בזבל. מה שמצחיק בכל הסיפור הזה, שהיא לא עשתה את זה מסיבה כלשהי. לפעמים היא פשוט הייתה בוכה או מחייכת.

היא לפעמים ממש רצתה שאני אקח אותה ליסוע באוטובוסים. פעם אפילו נסענו לעיר אחרת בלילה. היא ישבה וחייכה והסתכלה מהחלון. לרגע היא הפסיקה והסתכלה על האנשים השונים באוטובוס. היא בחנה כל אחד מהם איזה דקה שלמה. "הוא נראה לך מחבל?", היא שאלה אותי. "מי יפוצץ אוטובוס בין עירוני? אין בו מספיק אנשים, זה לא שווה את זה". היא צחקה ואמרה שהיא לא חשבה על זה בכלל, והמשיכה להסתכל החוצה על החושך. בנסיעה חזרה היא נרדמה כי היא כבר הייתה עייפה מדי. התחלתי גם להסתכל באוטובוס ולחשוב מי יכול ליהיות מחבל. אף אחד לא נראה לי מסוכן כלכך, אז גם אני הלכתי לישון.

באיזה יום אחד הלכנו לקנות גלידה. אני רציתי ריבת חלב והיא רצתה שוקולד. אכלנו עד שסיימנו. "בוא נשחק משחק", היא אמרה לי וחייכה את החיוך הזה שלה. "איזה משחק?", איך אפשר לסרב לחיוך כמו של מרי. "אני אקח אוטובוס לאנשהו, ואתה תצתרך לנחש איזה אוטובוס לקחתי. אז, אחרי כמה זמן, תעלה על אוטובוס לפי האינסטיקטים שלך ונראה אם הגענו לאותו מקום". הנהנתי עם הראש. לא ממש הקשבתי למה שהיא אמרה, רק בהיתי בחיוך הזה שלה. הכל נראה כלכך טוב כשהיא מחייכת. אז היא התחילה לרוץ. "תעצום עיניים!", היא אמרה. עצמתי עיניים ודמיינתי אותה רצה. פתאום שמעתי פיצוץ וקולות של סירנה.

היא תמיד אמרה שהיא אוהבת ליסוע באוטובוסים. לפעמים הרגשתי קצת רע עם עצמי שבכלל לא הקשבתי לה ורק הסתכלתי על החיוך שלה. בזמנים אחרים האשמתי אותה שהיא חייכה ככה כשבעצם לא היה בסדר. יום אחד נסעתי מחוץ לעיר לבד וחשבתי עליה. הסתכלתי על כל הנוסעים וניסיתי לנחש מי המחבל. אחד שמה ממש נראה לי כמו אחד כזה. חשבתי לעצמי שאם מרי הייתה לידי היא הייתה מתלהבת, אם היא לא הייתה ישנה באותו זמן.

~הולדר.

שלום לכולם!

אני רוצה שוב לבשר לכם על קבוצת הפייסבוק של הבלוג שפתחתי.

בקבוצה יש הודעה + לינק על כל פוסט חדש שיוצא. בנוסף, אני כותב שם סיפורים קצרצרים או חלקי שירים שאני לא מפרסם בבלוג.

אני מזמין את כולכם לצטרף ולקרוא את החומר שלי שם. כמובן שאני גם מתעדכן במה שאנשים כותבים ואענה על שאלות או מה שלא תכתבו שם.

אם אין לכם כוח להכנס לקבוצה כל פעם בשביל לראות אם יש עדכון, אפשר ליהיות מנויים (צד שמאל של הבלוג). זה אומר שבכל פוסט חדש תקבלו אימייל עם לינק לפוסט החדש + הסבר קצר על מה הפוסט.

מקווה שאהבתם ותודה מראש,

~הולדר.