רודף כל חיי אחרי האור שבקצה המנהרה

ומה שכיף זה לא האור עצמו, אלא הרדיפה

כלכך מתרגש אם אני רק במרחק של נגיעה

כלכך עצוב אם מרחוק פתאום נראה שהוא כבה

ואני נופל וקם, ולא מוכן, אבל מוזמן

ואני רוצה כלכך כבר להגיע רק לשם

ואני צריך לבחור אם אותם או אותם

ולפעמים אני חושב שכל הדרך הזו היא סתם

אבל ממשיך לצעוד, להזיע ולכאוב

לדרוך על אבנים קשות, למהר רק לשאוב

לדמם בשביל לזכות, אולי רק בשביל לראות

רק לגעת באור, בשביל זה רק צריך לחיות

והדרך כלכך ארוכה, והמטרה כה רחוקה

ואני כותב שירים על הדרך, כמה היא קשה

ואני פוגע בעצמי, אבל לעולם לא מבקש סליחה

מצטער בכל לילה בדיוק מאותה הסיבה

ולבסוף, אחרי הכל, סוףסוף אני מגיע

נוגע באור מהשמש שהפציעה

לא מסתכל לאחור, ופתאום אני מבין רק

שהאור הזה הוא סתם אור. לא מבין למה להשקיע

ואני חוזר למנהרה וצועק לאלוהים

למה לתת לי אור כלכך רחוק שנראה כלכך נעים

ולתת לי להגיע מדמם, פצוע, עם בגדים קרועים

אם בכלל מה שכיף היה רק לרדוף, אך לשום מקום לא מגיעים

~הולדר.

בנוסף לקבוצת הפייסבוק לבלוג, נוסף גם דף טוויטר לבלוג. כולם מוזמנים.