הוא לא שם לב, אבל החושך שוב ירד.

מבטו היה תקוע ברצפה כבר שעות. ידיו שפופות ונתלות מלמעלה על גופו .ביתו היה מבולגן למדי, במיוחד במטבח. עיניו היו פקוחות לרווחה. אם אדם אחר היה רואה אותן ככה, כנראה שהיה נבהל ואפילו חושב שהוא מסומם או מת . השמש שוקעת ובזמן שמחוץ לביתו כל האנשים חוזרים מהעבודה ונהנים מקצת נחת, האיש המשיך להסתכל לרצפה כאילו שום דבר לא קורה .בן שלנו נשאר באותו מקום .

אחרי שחרור מהצבא בן ונדב, אחד החברים הטובים שלו, רצו לארגן טיול מיוחד.

טיול להודו או דרום אמריקה נראה פאסה בעיניהם והם ניסו לחשוב מה יוכלו לעשות. הם שמעו מאיזה חבר של אבא של נדב שבמקום מסויים באוקיינוס יש דגים יקרים שקשה להשיג בארץ. הוא אמר להם שאם ייסעו עם הסירה שלו לשם תהיה להם אחלה של חוויה מיוחדת והוא מוכן לשלם על הכל.

בהתחלה הם חשבו שהוא מנסה לסנג'ר אותם אבל הם חשבו על זה והגיעו למסקנה שאין סיבה לא לנסות, במיוחד שכל הטיול בחינם. הם קנו ציוד ואוכל, לקחו את האקדח שקיבלו מהצבא ליתר ביטחון, ויצאו לדרך .

בן קם ממקומו אחרי שעות של ישיבה. עיניו עייפות ונשמתו ריקה. הוא הלך למטבח המבולגן והכין לעצמו סנדוויץ' לארוחת ערב. הוא בקושי אכל. הוא הסתובב בבית עם גב כפוף בעייפות וחשב שעוד יום בלי שינה מחכה לו. לפעמים הוא הלך לחלון הסגור בתריס והסתכל עליו, כאילו דרכו על הנוף. הוא יכל לעמוד כך שעות על גבי שעות . הוא שמע את הדלת נפתחת הוא המשיך לעמוד מול החלון לא ממש עניין אותו מה קורה מסביבו. רק מה שבפנים עניין אותו, שקף אותו מבפנים. שרף את כולו .

נדב היה הבחור האקטיבי ביניהם, היה לו ביטחון עצמי גדול והוא היה חסר מעצורים. בן היה השקט. הוא היה נהנה ממה שקורה סביבו. זה לא שהוא לא דיבר, פשוט היה מעופף יותר. כנראה בגלל זה לנדב היו תמיד חברות ולבן לא היו הרבה. חברה של נדב החליטה להצטרף לשייט שלהם, ובם לא התנגד. האמת היא שהוא לא ממש הכיר אותה בכלל .

השייט והריח של הים הרגיעו אותו, הוא גם מאד חיבב את נדיה, חברה של נדב. היא הייתה יפיפייה וגם היא הייתה מעופפת כמו בן , מה שגרם להם להתחבר , להתחבר יותר מדי .

בסופו של דבר בן החליט ללכת אל הדלת.

היא הייתה פתוחה ובן הסתכל באדישות החוצה. לא היה אף אחד, בן סגר את הדלת. הוא הסתכל אחורה ולא ראה אף אחד. הוא נעל את הדלת. אולי זו הרוח. הוא הלך לסלונו וישב על הספה. כבר היה מאוחר מאד בלילה. הוא לקח בקבוק וויסקי מהארון והחל למזוג לכוסו. הוא שתה כוס אחת ואחריה עוד ועוד. עיניו הסתכלו כרגיל למקום אחד והאלכוהול חימם אותו מבפנים. אומרים שאלכוהול הורג את האיש מבפנים. הייתה בו מעט תקווה שישרוף את הנשמה הרקובה שלו .

דמעה זלגה על הלחי שלו .

יום אחד נדיה באה לבן כשנדב ישן .

דבר הוביל לדבר והם התנשקו. הדבר הפך לקבוע מאחורי גבו של נדב עד שבמצב מסוים, כמה מוזר שזה נשמע, הם חשבו שהוא דיי מיותר בטיול . הם חשבו שאולי אחרי הטיול הכל יסתדר אבל נדה היה אחד הדברים שטובים של בן, וזה תסכל אותם. "הלוואי שהוא היה נעלם", אמרה נדיה מתישהו. "אני חרא", אמר בן, "אבל את צודקת". יום אחד שהיה סוער, נדב עמד על הקצה בסירה והסתכל למטה. בן הסתכל עליו ובלי לחשוב הרבה דחף אותו לתוך המים. הוא רץ למקום הנהג ושם גז. נדב נשאר מאחור בלב ים צועק לעזרה, ונדיה רצה ונישקה את בן . "סוף סוף", היא אמרה. הם התחבקו והחלו לנוע חזרה. ככל שעבר הזמן, בן החל להירקב מבפנים.

הוא רק קלט מה בכלל עשה. הוא נעל את עצמו בחדר ולא ענה לצעקות של נדיה . כשהגיעו לחוף הוא הלך לביתו בלי לתקשר איתה, ומאז הכל החל רק להתדרדר .

בקבוק הוויסקי נגמר, ובן צלע לחדרו. הוא לקח את אותו אקדח מהצבא. בגלל שהיה שיכור ועייף לקח לו זמן, אך הוא מבין את כל הדמעות הוא טען את האקדח. הוא עצם את עיניו ולחץ על ההדק. הייתה דממה . "ידעתי שיגיע לזה", אמרה נדיה שעמדה לידו, "כמו איך שפתרת את הבעיה שלנו עם נדב ככה אתה ממשיך, בורח שובר את הכלים" . בן רק המשיך לבכות וזרק את האקדח על הרצפה. נדיה גם החלה לבכות היא התקרבה אליו וחיבקה אותו כאשר הוא לא מגיב.

הוא לא שם לב, אבל הבוקר כבר עלה .

מבטו היה תקוע ברצפה, ידיו שפופות, ועיניים פקוחות. השמש עולה ובזמן שכולם קמים ומתכוננים ליום החדש שבא, אבל מבטו עדיין תקוע ברצפה, כאילו שום דבר לא קרה.

"תדבר איתי", אמרה נדיה, "תגיד משהו". אבל בן לא יכל לדבר, הוא נתקע רק עם מחשבות שמילאו אותו עד שכמעט התפוצץ. נדיה חיבקה חזק יותר וביקשה, התחננה שרק יגיד משהו. אבל חוץ ממחשבות לא היה כלום .

בן שלנו נשאר באותו מקום .

~הולדר .