אני עומד על הר, מסתכל על הנוף.

הרוח הקלילה והחמה נושבת וכאילו מלטפת את העולם. אני מסתכל ורואה מרחוק את ההרים הרחוקים, את השדות. רואה עצים שמכסים איזורים מסוימים, ואזורים אחרים לא. כשאני מסתכל על האופק הרחוק אני חושב לעצמי שכל מה שאני רואה, כל השטח הענק הזה, הוא רק שטח קטן ופצפון ביחס לעולם הענק, שלא נדבר על היקום והלאה. השמש מבצבצת מדי פעם מבין עננים לבנים ששטים להם במהירות בינונית מקצה אחד של השמיים לשני. אני לוקח נשימה עמוקה, שומר את האוויר בפנים כמה שאני רק יכול, ומוציא לאט. לפעמים אני חושב שאני אולי רגיש מדי. לפעמים אני חושב שכל מה שאני מרגיש הוא די דבילי וחסר טעם. מחזורי. שמקוריות היא אשליה כי הכל חוזר על עצמו. ואולי כל זה נובע בכלל מזה שאני, אולי, רגיש מדי.

"מה זה רגש בעצם?", שאלתי פעם את נוני. השם האמיתי שלה היה שרון, שעם הזמן התגלגל לשרוני, ואיכשהו לנוני. שמות חיבה זה כמו מיני-אבולוציה תרבותית למילה הזאת שמסמלת בן אדם - השם שלו. "רגש זה.. אמת", היא אמרה ומזגה מים חמים מהקומקום לכוסות הסוכר והתיון. "מה כבר אמיתי בחיים האלה אם לא הרגש שלנו". התה היה מגעיל. נוני הייתה אסון בקטעים האלה. כל מה שהיא הכינה היה מגעיל. בכל זאת תמיד נהניתי לשתות תה שלה או לאכול אוכל שלה, וזה רק בגללה. היא נראתה כל כך מאושרת ממה שהכינה, גם אם זה רק למזוג קולה לכוס. כאילו היא בעצמה עלתה על הרעיון של תה, כאילו זאת המצאת המאה והיא הביאה אותה לעולם. היא חייכה לעצמה חיוך טפשי-חמוד שכזה ולגמה מהתה. לא ברור אם הוא היה טעים לה או לא, אבל אי אפשר היה להתכחש להבעות פנים האלה שלה. התה שלה לא טעים, הרגש שבו עושה את הכל.

אם נשכח לרגע מהסיפור הספציפי של התה, אני חייב לומר שזאת רק דוגמה קטנה. נוני הייתה כמו תמצית הרגש בעולם, כמו כדור אור קטן בחושך מצריים. היא החייתה אותי. בלעדיה הייתי מת, זומבי שמבצע את המשימות שלו בלי בכלל לזכור למה הן חשובות. כשהיא הופיעה כאילו הבנתי הכל. כל הלחץ נעלם, כל הדאגה. אם בזמן שהייתי בלעדיה הייתי מסתכל על 20 שניות על השעון כדי לדעת עד כמה אני לא עומד בזמן, איתה הזמן היה ברקע. וזה לא שהיא לא הייתה אחראית או משהו, היא פשוט שמה את העולם על אש קטנה. כאילו היא הכל, וכל השאר זה מוזיקת רגע, מזג אוויר, תחושה זמנית. שאלתי את עצמי אם אני אוהב אותה, את נוני. האמת היא שאני כבר לא יודע איך לענות על השאלה הזאת. הטריד אותי שאם אני כן אוהב אותה אז אני לא יכול לאהוב עוד מישהי אחרת שמעוררת בי דברים אחרים לגמרי, שאני כאילו במרוץ אחריה, שהיא המטרה שלי. אז לא עניתי. פשוט חשבתי עליה הרבה.

יום אחד היא אמרה שהיא הולכת ל"הר האלים", ככה היא קראה לזה. "למה את קוראת לו ככה?", שאלתי וחשבתי לעצמי שבטח האלים היו נעלבים שככה קוראים סתם להרים על שמם, ששכחו מהם לגמרי. "לא יודעת", היא אמרה, "אם הייתי אלה, הייתי מציעה לגור שם". היא הסבירה לי בדיוק איפה זה כל כך הרבה פעמים שכבר יכולתי למצוא את המקום בעיניים עצומות, ובדיוק ביום שתכננו ללכת התחיל מבול נוראי. אז נשארנו בבית ושתינו תה מגעיל ומלא באהבה. "אולי הכל הפוך בכלל. אולי רגש זה שקר נוראי", אמרתי פתאם. היא הסתכלה במבט חוקר ואז קלטה שחזרתי לשאלה הזאת מהתה הקודם. "אולי העולם הוא עולם והחומר הוא חומר והכל נשאר אותו דבר, ורק אנחנו מסובבים מכל הרגש הזה שמשתנה אצלינו במחזוריות ובחוסר טעם. אולי הרגש הוא שרק ואין בו שום דבר אמיתי. הוא הזיה. סם. התמכרות". נוני הסתכלה עלי כמה שניות כאילו מנסה להבין על מה אני חופר לה פתאום, ואז צחקה. "אז בשביל מה תחיה? בשביל חומר? אם אתה כבר מכור לסם והוא בתוך הדם שלך - תהנה מההזיה. יש אנשים שמשלמים הרבה ודופקים את הראש בשביל זה".

באיזשהו שלב נוני נסעה לצרפת. היא החליטה שהיא רוצה ללמוד להתעסק עם אוכל בצורה מקצועית. אני ליוויתי אותה לשדה התיעופה וראיתי אותה נעלמת. ידעתי שכנראה שכבר לא תחזור, ואם היא תחזור - הכל יהיה אחרת. לא חשבתי שזה יקרה, אבל בלעדיה הרגשתי מת בצורה כרונית. כאילו היא לקחה ממני את שמחת החיים. ביום אביבי וחסר גשם בעליל החלטתי ללכת להר האלים. באמת מדהים פה. אני מסתכל על הנוף, מרגיש את הרוח. כשאני מסתכל על האופק הרחוק אני חושב לעצמי שכל מה שאני רואה, כל השטח הענק הזה, הוא רק שטח קטן ופצפון ביחס לעולם הענק, ובטח נוני רואה עכשיו עולם אחרי לגמרי, ובטח גלתה איזה הר חדש. אני לוקח נשימה עמוקה, שומר את האוויר בפנים כמה שאני רק יכול, ומוציא לאט. הרגשתי חי שוב. כנראה שהרגשה משתנה לפי מה שבא לה. ידעתי שאולי רגש זה אשליה גדולה, סם שדופק את המוח, אבל הרגשתי מאושר, ואולי זה מה שמשנה.

לפעמים אני חושב שכל מה שאני מרגיש הוא די דבילי וחסר טעם. מחזורי. שמקוריות היא אשליה כי הכל חוזר על עצמו. אבל מה שכן, כשהכל מרגיש רע כל כך, אני נזכר בזה. נזכר שכל ההרגשות האלו ומצבי הרוח, הם יתחלפו יום אחד, אלוהים יודע לפי מה. כשאני בתקופות כאלו, אני מנסה לדמיין אותי הולך עם נוני להר האלים ושותה איתה תה מגעיל. רק זה כבר מעלה בי חיוך.

~הולדר.