נסענו.

פשוט שנינו ככה, על המים, הים, האוויר, החול. נסענו כלכך הרבה, שעות. שעות. פשוט יום אחד, קמנו, לקחנו את האופניים, ונסענו. פעם אני יודע שלא יכולתי לעשות דבר כזה. כמו שרואים בסרטים, כמו שקוראים בספרים, ששני אנשים פשוט הולכים למקום. קמים, לוקחים את האוטו, קונים חטיפים, סנדוויצ'ים, משקאות, וסיגריות לדרך, ופשוט נוסעים להם לבד בלי לשאול אף אחד. טוב, זה לא בדיוק ככה, אבל זה מזכיר את זה.

בהתחלה, הירידה. הירידה האדירה בדרך לים. נוסעים בלי לפדל, רק נותנים לעולם למשוך אותך חזק חזק למטה, כשאתה יודע שאם תתקע באיזה אבן אתה יכול להתהפך וללכת ישר לאיזה בית חולים. כלכך מהר, עם רוח נעימה על הפנים, עם צליל כזה של גומי שמתחכך באוויר במהירות אדירה. אנשים מסתכלים, ואומרים משהו לילדים שלהם, בטח משהו כמו "אוי, כמה מסוכן זה", וזה רק גורם לגיחוח. קורה לי הרבה שאני הולך עם עצמי ופשוט צוחק, מכל מני דברים שעולים לי לראש. מצד שני, אני יכול ללכת ברחוב ולהתחיל לשיר לעצמי, או להרביץ לעצמי, או להתחיל לרוץ מהר מהר בכל הכוח, סתם כי בא לי. אם חושבים על זה, מישהו "נורמאלי" שהיה רואה אותי ברחוץ, הולך בנחת, ופתאום מתחיל לרוץ ספרינט איזה 5 דקות עד שהוא מת ושוכב על הרצפה מתנשף ומזיע כמו חמור, היה יכול לחשוב משהו מוזר. והאמת היא, שזה דיי מפריע מדי פעם.

אחרי הירידה, עוצרים באיזה תחנת דלק. מחזקים את האופניים איפה שצריך, וככה וככה וככה, וממשיכים בדרך. נוסעים על הים. לא, לא על החול 50 קילומטר מהים וקוראים לזה "כן! זה ממש על המים!" כמו כל המסעדות האלה, אלא ממש ממש על המים, כשהם משפריצים לך על כל הבדגים וממלאים אותך בחול מלוח. אני שונא את כל המסעדות האלה, המלונות האלה, וכל אתרי הבילוי הדומים. "מסעדת דגים! על המים!". באים למסעדה, מסתכלים מהחלון, ושואלים "איפה לעזאזל המים?" ואז איזה מלצרית אומרת לך "סתכל לחלון הזה, כןכן, הזה. עכשיו שם, רואה את הבניין? קצת למעלה יש עוד בניין עגול? מלמעלה יש משהו שנראה כמו חללית? על זה כביש פנוי? טיפה למעלה, טיפה ימינה, יש נקודה כחולה כזאת?", ואתה, עומד שם בפרצוף שמצד אחד מנסה להבין איפה הים, מצד שני רוצה לקלל את הבת זונה שעבדה עליך שזה על המים, ובסוף אומר משהו כמו "כן.. אסטרטגי להקים מסעדת דגים על הים..".

אחרי כמה זמן של נסיעה כשהכל מטרטב ומלא בחול ומלח של ים וזיעה והשרירים כלכך כואבים שהם הולכים ליפול, והתחת תפוס מהכיסא הבן זונה שלא מתיישר כמו שצריך, עוצרים. מתרחקים קצת מהמים, יושבים על החול, שותים אקס.אל. עם איזה סיגריה ביד, ומדברים על החיים. ואז, ממשיכים. מפעילים שוב את האייפוד, ונוסעים עוד פעם, למרות שהרגליים עומדות לנשור.

וכך, מצד אחד, הים היפהפה. הגאות המטורפת והגלים שנשברים על הרצפה, והרסיסים שלהם נשפכים ליד האופניים למטה, ורואים שכיאילו נוסעים ממש על המים, "כמו ישו". מצד שני, רואים את הר הכרמל הירוק והמדהים. גבוהה מלא בעצים וציפורים ובתים ממש ממש למעלה, על הקצה. מאחורה, רואים את חיפה. מלאה באורות מהממים, גבוהה, עם המון אנשים שפשוט הולכים להם בחוץ ונהנים מהאוויר המתוק והכיפי שעל הכרמל. ומקדימה, עתלית, שאי אפשר להגיד שהיא לא על המים, ועוד עם אורות, שתמיד מוסיפים לאווירה. וכשעוצמים עיניים, רואים את הדבר הכי נפלא שיש. כל אחד רואה שם משהו אחר, דבר שרוצים כלכך שאי אפשר לדמיין אותו לידך, כי זה כמו לפתוח פה לשטן, אבל כשעוצמים עיניים, כבר אין שליטה, והוא פה, הוא קיים.

מגיעים לעתלית, אוכלים איזה במבה, ונוסעים באוטו חזרה. בדרך חזרה מסתכלים מהחלון ולא מאמינים שנסענו את כל זה, למרות שעכשיו מזיעים, מלוכלכים, אי אפשר לשבת בלי שייתפס התחת, וליסוע עוד שניה יהיה מוות. מסתכלים על כל הדרך שעברנו מהחלון, שבאוטו עוברת תוך שניה, ויש שקט. כל אחד חושב לעצמו. ואז חושבים קצת, וחושבים עוד קצת, וקצת יותר מדי, ואז נכנסים לדכאון, כי אסור לחשוב.

מגיעים הביתה, מתקלחים, נכנסים למיטה, עוצמים עיניים.

ניצלתי את היום.

~הולדר.

כי לחשוב?

זאת מחלה.

ציטוט בסוף.

לא ציטוט, משפט.

משפט כזה אחרי הכל, שמסמל, שהוא המסמר של הכל.

משפט כזה שאי אפשר לנסח, שי אפשר לחשוב עליו.

משפט שאי אפשר לספר לילדים שלך עליו או לחברים שלך.

משפט שאפשר רק לבכות כשחושבים עליו.

משפט כזה, שלא אומר כלום.

**אפשר להגיב, אבל אני לא באמת חושב שיש מה. לא נחוץ.

"המדינה המזדיינת הזאת", אמרתי לעצמי,

אפילו להגיע הביתה בלי חרא על הכביש אי אפשר? קיבינימאט, חרא של עולם. כשפאקינג מנהל חברה יורד ממטוש במחלקה ראשונה שלא מספיק שהאוכל של המדינה שלנו במטוס חרא של אוכל, אלא גם עד הבית אי אפשר להגיע?! לעזאזל, חרא של מדינה, חרא של ממשלה, חרא של כבישים, למה אני עוד פה בכלל?

אחרי הטיסה היו צריכים לסדר לי דרך להגיע הביתה. אחרי טיסה של 20 שעות ושבוע של קריעת תחת של עבודה בחו"ל, הבטיחו לי שיביאו נהג מונית ספיישל שיביא אותה מהשדה הבייתה, עד הבית. עכשיו היה איזה משהו על הכביש, יש לנו פאנצ'ר, ולמטומטם הזה אין גלגל נוסף. לעזאזל. הוא הסתכל עליו כמה זמן בזמן שאני מקלל לעצמי. "מצטער, אני לא חושב שיש לנו מה לעשות..", הוא אמר. המבט שלו אפילו לא היה מדוכא או מעוצבן, הוא לא היה מוטרד מזה, כאילו זה ממש בסדר לנהוג, לקחת אחריות, ולזיין את מי שיושב מאחורה. קיבינימאט, לעזאזל.

עוד פרט ששחכתי לצייו, זה היה יום כיפור, אז גם גרר לא יכולנו להזמין. "מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו? תעלה איזה רעיון, אני צריך ליהיות בבית עוד חצי שעה!", אמרתי לו, שיתחיל להראות כאילו לפחות איכפת לו. הוא הסתכל עלי באותו מבט, מבט כזה של כלום, כאילו כלום לא קרה, וזה לא שהכל בסדר או הכל רע, הכל כלום, הכל רגיל. "ערב יפה היום" הוא אמר בלי התייחסות למה שאמרתי, "אוויר צח כזה, של כביש ראשי באמצע כלום. חצי ירח, שיהיה רק קצת אור, שיראו את העצים נעים להם עם הרוח, והים כלכך.." "נהג!", קטעתי אותו בעצבנות, "אתה ממש טיפש הא? אתה לא ביצעת את העבודה שלך כראוי ובגללך אני נדפק עכשיו, תסדר לי משהו להגיע הביתה לפני שאני אתבע את כל החברה שלך!". המבט שלו השתנה ממבט כלום למבט כלום שמח. הוא, כאילו לא הקשיב לי בכלל, הסתכל על השמיים ועל העצים ועל הים, חייך חצי חיוך כזה שמכייחים רק כשאף אחד לא רואה, כשקרה לך משהו ממש טוב וחמוד, כשאשתך מעירה אותך עם נשיקה בבוקר, כשאתה יודע שהיום יהיה טוב.

בגלל שחייך ככה, זה רק עצבן אותי יותר ויותר, כי רציתי להגיע כבר הבייתה ולא היה לי מושג מה לעשות. "במילא יום כיפור", אמר הנהג כאשר הוא ממשיך לבהות בכל מני דברים שהם לא אני, "בוא נלך ברגל. תראה איזה ערב יפה היום.." והתחיל ללכת לאיזה כיוון, אפילו לא יודע לאן. "בןזונה חרא של נהג, חרא", אמרתי לעצמי, כאשר כמה שניות אחרי זה אני נשבר והולך אחריו. הצצתי בשעון. ידעתי שבזמן אני לא אגיע. הוצאתי את מחשב כף היד שלי מהכיס. יופי, ממש יופי, גם קליטה אין בחור הזה, חרא של מדינה, חרא של מקום, נהג טיפש, מפגר.

בדרך, ניסיתי להגיד לו שהוא חסר אחריות, שיזמין מישהו, שאלתי אם אין לו עוד איזה חבר שיכול לאסוף אותי, אבל הוא רק מילמל "איזה אוייר, איזה אדמה, איזה יופי". אחרי כמה שעות של הליכה שאלתי אותו "תגיד, מה כלכך יפה באוייר? בים? מה הבעיה שלך? יש דברים כאלה בכל מקום, והם אפילו לא עולים כסף", והוא רק הסתכל עלי, במבט כזה. אחרי כמעט 8 שעות של הליכה הביתה, הגעתי. כולי סחוט מזיעה, בלי כוח לזוז, מספר לאישתי את כל הסיפור. "בןזונה טיפש נהג מונית," אמרתי שוב ושוב, "מי הוא חושב שהוא בכלל?".

אחרי כמה שנים נולד לי ילד, וגדל. הילד שלי חונך שאנחנו משפחה של עשירים, חכמים, וככה גם הוא צריך ליהיות. הילד שלי היה פחות עסקי ממני, פחות ריאלי, אך הצליח בכתיבת הספרים והסיפורים שלו, הפילוסופיות המוזרות שלו. כשהילד שלי היה בן 23, הוא עמד על בניין, מסתכל למטה, כשכל המשפחה אומרת לו שלא ייקפוץ. סיפרתי לו את הסיפור על הטיפש, מלמטה במגאפון, והילד שלי צעק מלמעלה, "זאת הסיבה לכל זה אבא. הייתי רוצה ליהיות טיפש, הייתי רוצה ליהיות טיפש!".

עכשיו, אחרי שהבן שלי כבר לא איתי, אני נזכר בסיפור הזה. וכשאמרתי לטיפש "תגיד, מה כלכך יפה באוייר? בים? מה הבעיה שלך? יש דברים כאלה בכל מקום, והם אפילו לא עולים כסף", הוא הסתכל עלי, במבט כזה, ואמר, "כל יום, כל יום, אני מודה לאלוהים, או למי שזה לא יהיה, על האוויר, האדמה, הים, האש, הגשם, העננים, השמיים.. כי העולם שלנו.. העולם שלנו נפלא".

"חשבתי לעצמי, שכל הזמן אני חושב לעצמי, וחשבתי לעצמי, האומנם טוב הדבר? חשבתי להצמי, שאולי עדיף ליהיות אחד שלא חושב לעצמו, ואז ליהיות פחות מוטרד, אך חשבתי לעצמי שאני לא כזה ולעולם לא אוכל ליהיות כזה. כנראה לא התמזל מזלי ליהיות טיפש, חשבתי לעצמי, מה אפשר לעשות?"

חוכמת הבייגלה\אילן הייטנר.

ספר שצריך לקרוא.

סיפור של ידידה שלי בשם אביב, קרדיט מלא לה, אני רק מפרסם:

ישבנו שם לא מזמן... על ספסל מתחת לעץ אורן בין הנדנדות הרעועות. זה אולי הספסל הכי ישן ושבור שיש בפארק, אבל רק עליו אנחנו אוהבים לשבת. הבטתי בעיניים העמוקות שלך... לפעמים היה נדמה כאילו אנחנו מנהלים שיחות שלמות דרך העיניים. ובאותו רגע, הן אמרו לי באופן ברור יותר ממילים שאין מקום בעולם בו היית רוצה להיות עכשיו יותר מכאן, ולא עם אף אחת אחרת מלבדי. ליטפת אותי ולחשת לי לתוך האוזן.. "את האישה שלי..". עבר בי מן רעד נעים בכל הגוף. אתה יודע כמה אני אוהבת שאתה קורא לי ככה. כמה אני אוהבת להרגיש שאני היחידה בשבילך. ומעבר לזה.. אתה יודע כמה אני אוהבת להרגיש אישה.

זה היה בפארק. גילינו אותו במקרה, מאז אימצנו אותו והוא הפך להיות המקום שלנו. אני לא יודעת בדיוק מה זה אומר, אני רק יודעת שזה המקום שאני הכי אוהבת בעולם. זה בעצם סתם מן פארק ישן ומוזנח אבל אנחנו אוהבים אותו, כי יש בו אווירה מיוחדת, אווירה שלנו. המקום כל כך מבודד, עד שלפעמים אנחנו כמעט שוכחים שהוא בעצם ציבורי ואפילו עושים שם אהבה. במבט לאחור, אני חושבת שאף פעם בכלל לא דיברנו בינינו על המשמעות של המקום הזה אבל מהרגע הראשון זה היה פשוט, המקום שלנו. תמיד הרגשתי כאילו אף אחד בעולם לא יודע על קיומו של הפארק הזה. אני לא יודעת אם זה באמת נכון אבל אני אוהבת להאמין שכן.

הלכתי לשם השבוע. צעדתי לעבר הפארק וכשכבר ראיתי מרחוק את הספסל שלנו, שמעתי את הקול שלך. חשבתי שאולי אני מדמיינת כי היה כבר מאוחר בלילה, וחוץ מזה, אתה אף פעם לא הולך לשם בלעדי. הרי תמיד אמרת שאני זו שנותנת את המשמעות להכל. אבל זה נשמע ממש אמיתי. התקרבתי לפארק וראיתי אותך, ישבת על הספסל הקבוע שלנו, מתחת לעץ האורן בין הנדנדות הרעועות. עמדתי מאחוריך ולא הבחנת בי. רציתי לגשת אליך אבל קפאתי במקומי.... כשראיתי אותך מלטף אותה... מתקרב אליה ואומר בחיוך... "את האישה שלי..."

ישבנו שם, מסיבת יומולדת קטנה כזאת לידידה,

היה כיף. אוכל טוב, שתיה, חבר'ה, מה יכול ליהיות טוב מזה? במיוחד שזה לילה. לא סתם לילה, ליל יום שישי. ביום שישי בערב יש הרגשה נדירה, הרגשה של חופש. הרגשה שגם כמסיימים את החטיבה, גם כשיוצאים לחופש הגדול, גם כשסופסוף עוברים את המבחן במתמטיקה שהלך מעולה, לא תיהיה אפילו דומה לשישי. אולי זה בגלל שביום שישי בערב, זאת שעה מאוחרת, ובלילה, לי לפחות, הרבה יותר כיף, הרבה יותר חופשי, הרבה יותר משוחרר. לא משנה מה אני אעשה, ביום שישי בלילה עם חברים, ארגיש הכי משוחרר, מאושר, פתוח, ורגוע, יותר מכל מצב אחר בעולם, כל מצב. אחרי כמה זמן של צחוקים מטורפים ומתגלגלים עד שנשפכים על הרצפה, אחרי שיחות על החיים, אחרי חיבוק בין חברים בלילה, שאפשר לדעת שחבר שלך הוא ממש חבר שלך, שאוהב אותך, עד כמה שזה נשמע הומואי, הרבה יותר מאת החברה שלו או הידידה הזאת ששכב איתה.

אחרי כמה זמן, באים חבורה. חבורה אחרת, שאנחנו לא מכירים, ורוצים לקחת את השתיה והאוכל. האמת היא, שזה לא האוכל מה שעושה את הערב באמת כיפי, אבל גם בגלל שאנחנו גברים עם אגו, וגם בגלל שלא נאפשר שאנשים פשוט ייקחו לנו את האוכל, מה אנחנו חיות פה? אז אנחנו כמובן לא מסכימים, למרות שהם הרבה יותר גדולים מאיתנו, ונראים בחורים מסוכנים ומפוקפקים למדי. למרבה הצער מתחילות מכות מטורפות.

אבל חבר טוב, מהו בכלל?

האמת היא שיש המון סוגים של חברים. יש את החבר, שאתה פוגש במסדרון ואומר לו שלום כי כיף לך לראות אותו, יש את החבר שאתה יושב לידו בכיתה, וכיף לכם לצחוק על המורה ביחד, ויש את החבר שגר בכלל באיזה חור שאתה רואה פעם בחודש, ואיתו אפשר לדבר על הכל כי למי כבר יספר?

אבל מה שאני רוצה לדבר עליו הוא חברים טובים. ה-חברים.

אני לא אגיד שכל אחד צריך חברים, כי מי אני שאגיד מה אתם צריכים, מי אני שיידע עליכם משהו בכלל, אבל אני אישית, בלי חברים כבר לא הייתי פה מזמן. בדרך כלל, אין חבר אחד, שהוא ה-חבר, כי תמיד מאדם אחד נמאס, ובגלל שהוא חבר כלכך טוב כבר יודעים מה הוא יגיד על כל דבר, וזה משעמם. אבל יש את הכמה חברים האלה, החברים שעליהם אפשר להגיד, שאתה באמת אוהב. אז מי קובע מי חבר טוב ומי לא? האמת היא שקביעה של חבר היא דבר נורא יחסי, כך שאני לא אוכל אף פעם לתת לכם נוסחא לחבר טוב או רע, במיוחד שאני בעצמי לא יודע מה זה טוב ורע, אבל זה כבר נושא אחרי לגמרי.

אני אישית, וכל אחד בעולם אני מאמין, שונים. כל אחד יש לו את הצרכים שלו, וכל אחד מתחבר לאנשים אחרים לגמרי. לפעמים יהיה ילד נחמד מאוד שכיף לדבר איתו, אבל הצרכים שלי לא ייתמלאו ממנו, וההפך, ואז לא ניהיה חברים טובים באמת, לפי ההגדרה שלי. הדוגמא הכי קלה לדבר כזה, היא זוגיות. הרי גבר מחפש אישה שתמלא את הצרכים שלו. אם אלה צרכים של לעודד אותו, להקשיב לו, לבכות לו, ליהיות לידו, ושל חלק זה גם לקנות לו מתנות בשובי ענקי, כל אחד עם הצרכים שלו. גם לאישה כמובן, יש את הצרכים שצריך שייתמלאו, ושוב, יכולים ליהיות בכל תחום. בשביל לראות אם אחד מהם בכלל בנוי למלא את הצרכים של השני, צריך להכיר טוב. הרי יש כלכך הרבה תחומים, וכל אדם מעדיף דברים כלכך שונים, אוהב דברים שונים, נפגע מדברים שונים. לפעמים, אפילו ברוב המקרים, ואפילו בכמעט כל המקרים, ואולי אפילו ב99.9% מהם, לומדים את הדברים האלה בזמן הקשר. צריכה ליהיות כימיה, וצריך ליהיות כיף, אבל בשביל למלא צרכים צריך ליהיות אחד עם השני מספיק זמן בשביל להכיר טוב, לא שזה שולל שיהיו ביחד, ולהפך, כמה לומדים אחד את השני מהר יותר ורואים אם מתאימים.

בכלל, על פי מראה ראשוני או הכירות לא מספיק ארוכה לבחור ליהיות או לא ליהיות עם מישהו זה לא חכם במיוחד מהסיבה הפשוטה שאפילו הידידות הכי טובות שלי לא מקירות אותי מספיק בשביל לדעת למלא את הצרכים שלי, אני בספק אם מישהו בעולם בכלל מקיר אותי כלכך טוב, אפילו אני לא. אבל כשכיף עם מישהי, מכל מני בחינות שכל אחד קובע לעצמו, אפשר להתחיל קשר. הקשר הוא בעצם שלב ההיכרות שבו לומדים מה מותר, מה אסור, מה השני אוהב, או לא אוהב, על מה מתפרשים בשבילו ועל מה לא, והאם בכלל הוא "מספיק טוב" בשבילי. אחרי זמן מה, הרבה מאוד זמן, רואים אם הקשר מתאים או לא. לפיכך, לקבוע על מישהו אם רוצים אותו או לא על פי כל קריטריון, אפילו אהבה, הוא לא הכרחי, כי עם כל מה שחושבים, ההיכרות רק החלה, ואיך אפשר לאהוב מישהו אחרי זמן כלכך קצר? וגם אם כן, מזה בכלל משנה אם אוהבים או לא כל עוד כיף ביחד?

למרבה הפלא אולי, זה גם הקשר בין חברים. המון אנשים שוללים אנשים מסויימים על פי קריטריונים לפני שמכירים אותם, ואז אוטומטית הקשר נחסם. נגיד שאני לא שולל, ומכיר את החבר החדש שלי. הרי בחברים לעומת זוגיות, הכל פחות רשמי. בזוגיות בדרך כלל יש "חברים" או "ידידים" או "יזיזים", אבל בדרך כלל לא תיהיה תקופה של מישהי שלא תדע אם יש לה חבר, אלא אם כן זה לזמן קצר מאוד. החבר החדש שלי מאוד נחמד, וכיף איתו, והוא אפילו יוצא עם כל החברים הותיקים שלי, ונהנה איתנו, ומספרים בדיחות ביחד, ומישהו מבחוץ בכלל לא יכול להבחין שהוא לא ותיק כמונו. פה, כשהוא מתחיל לצאת, מתחיל להכנס לחבורה, מתחיל ליהיות חלק מאיתנו, פה מתחילה תקופת ההיכרות שלנו.

נכון, אולי כבר סומכים עליו ומספרים לו הרבה דברים, אבל עצם זה שעוד לא מכירים אותו טוב כמו החברים הותיקים, גורם לו להרבה חסרונות. מתייחסים אליו טוב, כחלק מאיתנו, למרות שעדיין לא יודעים בכלל אם הוא אחד ש"צריך" אותו איתנו, חייבים שהוא יהיה בסביבה, כי אם לא יהיה, נרגיש שמשהו גדול חסר פה, כמו בקשר, שמתחיל כשהזוג נהנה ביחד, נהנה ליהיות ביחד, לדבר, סתם להסתובב ברחובות, לספר בדיחות, להתייעץ, לבכות, לעודד, להזדיין, וכו', למרות שעדיין לא מכירים ממש זה את זה.

ד"א, משהו שלמדתי לא מזמן מחברי: פעם היו שבטים של אנשים, שחיו בחבורות, (אני מדבר על ממש ממש פעם, תקופת האבן וזה) והלכו אחרי איזה מנהיג, "פרוג'קטור" כמו שאיזה רוסיון אומר. אותו אפשר לכנות, ה"אלפאמייל" (Alpha Male). הוא מנהיג את החבורה, אבל לבד, הוא היה מת. הוא לוקח את האנרגיה של כולם בשביל להוביל אותם. כולם הולכים אחריו ומכבדים אותו יותר, והוא בדרך כלל עם הכי הרבה נשים. הוא אחד שהחבורה תלויה בו, כי אחרת היו שונים לגמרי, והוא תלוי בהם, כי כמו שאמרתי, לא הייתה לו אנרגיה לקחת משום מקום, והוא כנראה לא היה שורד. חלק מהחבורות מתכחשים לכך שיש אצלם כזה "מנהיג", וחלק אומרים מיהו. לדעתי כמעט תמיד יש כזה, ובמקום להכחיש אותו, אפשר ליהיות גאים בו. כך ייקבל רק עוד יותר אנרגיה חיובית, שתשמש בסוף את החבורה עצמה. ("יעקב", הוא די צודק בשאלה מיהו האלפאמייל. ואחי, במקום להכחיש אותך, אני מודה לך. ^.-)

צורך של כל חבר, וחברים, יכול ליהיות שונה מאוד. כמו בזוגיות, יש צד אחד שיש לו צורך לבכות קצת על מה שקורה לו, דבר לגיטימי, ולצד השני יש צורך לעודד אותו. הצד שמעודד אוהב לעודד ולא מרגיש מופסד כי מעודד אותו, והצד שבוכה לא מרגיש צורך לעודד. כן, אם יהיה צריך, הוא ודאי ייתפשר בשמחה ויעזור, אבל זה הצורך שלו, ובגלל זה, הזוג יימשך זה לזה. מכירים את הפטגם "ניגודים נמשכים"?

כך גם בחבר'ה. יהיה אחד שאוהב ככה, והשני ככה, והשלישי אחרת. מה שמאחד את כולם, הוא שכל אחד תורם את החלק שלו לצורך השני, ברוב המקרים בכלל בלי להרגיש בכך, ובעצם ממלאים את הצורך אחד של השני בזמן החיים, בזמן הצחוקים, הדיבורים, וכל הצדדים נהנים.

פה יש את ההפרדה בין חבר שהוא ה-חבר, לבין סתם חבר נחמד. חבר נחמד, נקרא לזה ככה, יהיה לך כיפי ביום-יום. יהיה מהנה לדבר איתו ולהתייעץ איתו, לפעמים לסמוך עליו, ולפעמים לספר לו סודות, אבל כשייעלם יום אחד, ייסע לארץ אחרת, לא תרגיש חוסר ענקי בזה שלא כאן, כי לא מילא לך באמת את הצרכים. החברים הקרובים, נקרא להם ככה, בלי לשים לב גורמים לך ליהיות מי שאתה, מובילים אותך, ונותנים לך כיוון, ושוב, הם בכלל לא רואים שעושים את זה, זה פשוט ככה, קורה פתאום.

עם חברה, רצוי לפחות, שיהיה אפשר לסמוך עליה. לסמוך שתייעץ לך את הדבר הנכון מבחינתך ובכלל בלי קשר לאינטרסים שלה, לסמוך עליה שתעזור לך, לסמוך עליה שיהיה אפשר לספר לה את מה שרוצים בלי שתגלה לאחרים, בלי שתתייחס לזה ישר כאילו זה מכוון אליה, אלא שתגלה מה הבעיה שלך, תקשיב לך, ותעזור לך.

גם עם חברים. החבר הנחמד, אולי יהיה אפשר לסמוך עליו, אבל לא בעיניים עצומות כמו החבר הקרוב. החבר הקרוב, אתה כבר תדע מראש שתוכל לספר לו מה מציק לך בלי שיהיה חשש שהוא ייספר, בטח ובטח, ואפילו לסמוך עליו שבאמת ייקשיב שניה למה שאתה אומר, ולא ייחס את זה לעצמו. שינסה לעזור לך ולהתמקד בבעיה, בלי לייחס אותה לרמזים מיסטוריים וחרא כזה, שהאמת שאת זה יש לפעמים עם חברה, שזה דבר די נוראי אני חייב לומר. למה כלכך קשה לזוגות פשוט להגיד את מה שהם חושבים? היום ניהיתה נורמה מוזרה מאוד שבשביל להתחיל עם מישהי, או אפילו כשאתה עוד איתה, לשקר לה ולעשות דברים מסויימים בשביל לרמוז דברים שאולי יעבירו מסר וגם היא תענה לך ברמז שאתה בכלל לא בטוח שהוא רמז ואז הכל מתבלגן ונוצר לך חרא בידיים שאין לך מושג בכלל מה לעשות איתו. למה איש בקשר לא יכול פשוט לבוא ולהגיד בצורה יפה "תשמעי, ככה וככה מפריע לי", ולדבר על זה, ולהגיע למסקנות. הכל היום צריך לבוא דרך רמז מזדיין.

למה?!

בחברים, שוב, כמו בקשר, יהיה גם צורך לטובת האחר, תמיד. כשמישהו יעיז לפגוע בחברה שלך, אתה תתעצבן עליו, תדאג לה, ואחר כך תדאג שבחיים הוא לא יעז להסתכל עליה. גם אם זה לא בגלל שהוא מתחיל איתה והיא "שלך", אלא בגלל שאתה פשוט מרגיש בצורך להגן עליה ולשמור עליה, שתיהיה מאושרת.

בחברים קורה דבר דומה. לא משנה ממש מי צודק, כשחברים שלך יהיו בעט צרה, כשמישהו ייאים עליהם, כשברחו מהבית, ואפילו כשהם סתם ממש רעבים, אתה תעזור להם. שוב, בלי לחשוב בכלל אם זה משתלם לך להלוות לו כי הוא ילווה לך מחר לככה, אתה פשוט נותן, לראות את הפנים מלאות התודה שלו, אפילו בלי לחשוב על זה שבפעם הבאה הוא ייתן לך משהו אחר, למרות שהציפיה היא שהוא כן, בגלל זה הוא חבר "קרוב" ולא "נחמד".

עם חבר נחמד יהיה אפשר להתמכח אם להלוות עכשיו יהיה משתלם או לא, ואם הוא יחזיר, ואם מגיע לו כי הוא ירד עלי אתמול, שזה לגיטימי מצד אחד, למרות שלדעתי צריך ליהיות נחמד לכולם, ולעזור למי שרק אפשר, בלי לחשוב כמו ישראלי כל הזמן. אבל זאת רק דעתי, אני יכול לטעות.

וכשאתה במסיבה, ויבואו החבורה המסוכנת והמפוקפקת ויתחילו איתכם מכות, חלק אפילו יוציאו סכין, ותדעו מראש שזה עומד להגמר רע מאוד, החברים הנחמדים האלה, ייברחו. הם יגידו את הטענה שתשמע לכולם מאוד לגיטימית, "מה אתה רוצה? זה או שאתה תחטוף מכות, או ששנינו, אז למה שלא פשוט אחד יהנה והשני ייסבול?". החבר הקרוב, הזה שאני יודע שיעזור לי בעיניים עצומות, יעמוד לידי, וייתן את הלב שלו לסכין, רק בשביל שאני לא אפגע. הוא יגן עלי, ואני אגן עליו, גם אם שנינו ניהיה נכים כל החיים, אנחנו חברים שאחר כך, ביחד, נשב על הכסא גלגלים, ונצחק על החבורה המטורפת שהלכנו איתה מכות.

החברים שלי,

החברים האמיתיים שלי,

יודעים שאין להם תחליף.

יודעים שלא משנה מי, ולא משנה מה, אני אמות למענם, והם יעשו את אותו דבר בשבילי.

חברים כאלה טובים, כמו שיש לי, קשה להשיג.

ואני אומר תודה לאלוהים,

שאני פה, והם פה,

והחיים של כולנו נפלאים, נהדרים,

כי מה כל השאר משנה בכלל?

כל עוד אתה יושב עם החברים שלך ביום שישי בלילה. יושבים, שותים, אוכלים, מדברים,

מפליצים אחד לשני על הפרצוף,

ויודעים שהנה, לפה אני שייך.

~הולדר.