יום שבת בבוקר.

לפקוח את העיניים בחדר שמלא בחושך ולקום לאט לאט. לפתוח את התריס ולראות איך בחוץ הכל כלכך שקט. היה מזג אוויר חמים. לשבת במרפסת על הכורסא המאולטרת שמצאנו ולהסתכל לים עם קפה וסיגריה. מן הרגשה כזאת שגם עכשיו כשאני ער ומסתכל לאופק אני עדיין ישן. אין מה לעשות, לא צריך לעשות כלום. רק לשבת. כמעט אפילו נרדמים עם הקפה ביד מרוב ששקט. אבל עדיין נשארים ערים. אשתי עוד לא התעוררה. בדרך כלל היא קמה דיי מוקדם, יושבת ומחכה לי על הכורסא כשהיא אוכלת קורנפלקס ומעשנת. זה תמיד הצחיק אותי איך שהיא אוכלת. אבל דווקא היום אהבתי לשבת שם לבד ולהנות מאווירת השקט והכלום שיש. זה נראה שאפילו העצים נחים, והים. אני יודע שזה הכל פסיכולוגי כי זה יום שבת, אבל אני נהנה, אז לא איכפת לי.

תמיד הייתי ילד קצת מיוחד ושונה מכולם. לפחות ככה אני הרגשתי. בגלל זה כולם כעסו עליי כל הזמן בלי שהבנתי למה. כשגדלתי קצת הבנתי שבשביל שאנשים יאהבו אותי יותר אני חייב להיות בנאדם נורמאלי. האנשים הכי נורמאלים וצייטנים שראיתי היו המורים, ולכן לקחתי מהם דוגמא. המורים היו עסוקים כל הזמן בלחנך אותנו, או במילים אחרות ללמד אותנו להיות נורמאלים. לקחתי את השיעורים ואת המורים ברצינות וכיבדתי את המורים מאוד על כך שעוזרים לנו להשתלב בחברה המסובכת של העולם. בתור ילד קטן הכל נראה כלכך מסובך, והנה בא מורה שנותן לי את הכלים להסתדר. כולם יושבים במקומות שעה שלמה ומקשיבים למורה בשיעור. המחנכת שלי אמרה שלשבת בשקט ולהקשיב זה חשוב מאוד גם בשביל שנוכל ללמוד כמו שצריך וגם בשביל שנתן כבוד למורה שמלמד אותנו. ישבתי בשקט. הסתכלתי למורה בעיניים מנסה בכוח להקשיב למה שאומר.

בהתחלה לא יכולתי להבין את מה שהוא אומר מרוב שניסיתי כל הזמן לשבת כמו בנאדם נורמאלי. לא לזוז, לא להסתכל מהחלון, לא להסתכל לצדדים. להסתכל למורה בעיניים. אבל אחרי כמה זמן הצלחתי. הקשבתי לכל מה שאמר. בהפסקה היה לי זמן סופסוף להסתכל מהחלון החוצה על השמיים כמו להסתכל על הילדים בכיתה ועל המסדרונות. היה לי את החופש מלהקשיב ולשבת כמו בול עץ, אבל עדיין הייתי צריך לשמור על שאר החוקים שהמכנכת נתנה לנו כדי להיות נורמאליים: לא ללכלך, לא להרעיש, לא להשחיט רכוש, לא לקלל, לא להרביץ, וכו'. בשיעור תנ"ך לימדו אותנו את 10 הדברות. המורה הסביר שהחוקים שם רלוונטיים עד היום. גם היום אסור לרצוח, לגנוב, וכו'. בשיעור אזרחות הסביר המורה למה כדאי להיות דמוקרטי, ובשיעור ספורט הסביר המורה למה צריך להתאמן. אפילו בשיעור ספרות לימדה אותנו המורה על סיפורים שבסופם יש מסר איך להתנהג. אני שיננתי הכל. אחרי בית הספר התאמנתי כמו שהמורה לספורט הסביר וחשבתי לעצמי למה אצביע כשאוכל. בשיעור חינוך המחנכת דיברה איתנו כל פעם על נושא אחר שלא קשור למקצוע לימודי שבו גם נתנה לנו חוקים.

המורים אהבו אותי, ההורים אהבו אותי, ואפילו הייתי די מקובל בשכבה. כשאתה בן אדם נורמאלי קל לאהוב אותך. לפעמים רציתי לזרוק שולחן מהחלון ולראות אותו מתנפץ על הרצפה לרסיסים סתם בשביל הכיף, או לתקוע לילד אחד סכין בגרון, אבל ידעתי שזה אסור וזה יהרוס את כל מה שעבדתי בשבילו שנים רבות. אחרי בית הספר הייתי בצבא. בבית הספר חינכו אותנו ללכת לקרבי באופן סמוי, אז כך עשיתי. גם שם לימדו אותנו משמעת וחוקים לאומיים מאוד. מכל דבר למדתי יותר ויותר איך להיות נורמאלי. זיינתי המון כי כולם אהבו אותי בלי שהנתי למה. אף אחד בעולם לא ידע שממש רציתי להפר את החוקים. כולם ראו אותי בתור הבחור הנחמד והמסתורי קצת. שמחתי שהצלחתי במסימה שהצבתי לעצמי.

אחרי כמה שנים התחתנתי אפילו עם בחורה ששמה מרים. היא נראתה טוב והיא הצחיקה אותי מאוד, אך יום אחד כשחזרתי הביתה ראיתי אותי מזדיינת עם הבוס שלה. יצאתי מהר מהבית בלי שידעה שהייתי שם בכלל. היא שברה את החוק. כשמתחתנים מתחייבים להיות נאמנים אחד לשניה, והיא שברה את החוק. תמיד למדו שאסור לבגוד, ולמרות שרציתי לרצוח אותה ידעתי שגם זה אסור. אז יום אחד קדחתי בור במרפסת של הבית וכיסיתי אותי בשכבה קטנה של לבנים כדי שיראה כאילו אין שם חור בכלל.

ביום שבת ישבתי לי על הכורסא והיא עם קפה וסיגריה וראיתי שהחצץ נפל מהמרפסת, זה אומר שמישהו נפל בבור. סיימתי את הסיגריה ולקחתי שלוק אחרון מהקפה. קמתי והתקשרתי למשטרה כשאני אומר שאשתי נפלה מהמרפסת. הם לא יעזו לשאול אם זה אני, ולכן לא אצתרך לשקר להם ולעבור על החוק. 

המשכתי לשבת על הספה. ביום שבת זה נראה כאילו כשאני ער אני עדיין קצת ישן. חייכתי שיש לי אפשרות שניה לשבת ולהסתכל לשמיים בלי לצייט לאף חוק כמו שאני תמיד עושה כל חיי. הייתי מאושר.

בדרך כלל אשתי כמה לפניי ומחכה כשהיא אוכלת ומעשנת. זה תמיד הצחיק אותי.

אבל היום היא עוד לא קמה.

~הולדר.

שיר נשלח למנויים. תהנו!

כל אחד רוצה חברה

שתיהיה סופר דופר מגא אולטרה שווה

פצצה, כוסית, וסקסית ברמה

שאף בחורה אליה לא משתווה

כזאת אחת שתיהיה רק שלו

אבל כל אחד בפנים יירצה אותה לעצמו

כזאת אחת שגם מישהו שיש לו חברה

חושב כל היום על איך הוא היה מחליף אותה בעדה

אחת שבגללה מפספסים פנייה

כי מסתכלים עליה בנהיגה ועושים תיאונה

אחת שנראית כמו דוגמנית בערוץ האופנה

רק שהיא אמיתית והיא נאמנה לך

כשאתה הולך איתה ברחוב, אתה יודע

שכולם רוצים לראות ממנה עוד, אתה שומע

שאנשים מתלחששים על "וואע קבל את הכוסים שם"

ואז אתה נותן לה פליק בתחת מולם

אחת שמביאים עליה ביד

אחת שהיית רוצה להתקע איתה במעלית לבד

אחת שאין עוד לאף אחד

ורק אתה הולך איתה ככה יד ביד

אחת שכבר לא איכפת לך מהאופי

כי אין אפילו דוגמנית שדומה לה קופי

אחת שכשאתה מתנשק אתה כבר כמעט גומר

כי עם בחורה כזאת אי אפשר לא למהר

אחת שהיופי בה הוא אינסוף

יותר יפה מכל נוף

לידה כל דבר בעולם נראה מכוער

ואם תסתכל רק עליה, אתה תיהיה מאושר

לפני שתפרדו, תכניס לה את הראש לחומצה

שיהרס סוף סוף הפרצוף היפה שלה

כדי שאם אחריך היא תמשיך הלאה

היא כבר לא תיהיה כלכך כלכך יפה

כן, כל אחד רוצה אחת כזאת

כל אחד היה מוותר בשבילה על כל הבחורות

כנראה שאחת כזאת לא תיהיה איתי

אבל אני רק מקווה,

שרק לא תיהיה עם איזה חבר שלי

~הולדר.

שיר הפעם, אז לא נשלח שיר למנויים (:

אני יודע שאתם יותר אוהבים את הסיפורים אבל מדי פעם אני אאלץ לאכזב אותכם.

תהנו!

אני לובש את המכנסיים החדשים שלי.

אני הולך לצחצח שיניים. מתקלח. מתנגב. שם בושם, אבל לא יותר מדי, שלא יהיה חזק. אני לובש את הנעליים שלי עם גרביים חדשות. אני לובש חולצה שתתאים למכנסיים ועליה סווטשרט שיתאים גם הוא למכנסיים. ההנחה היא שאם אני הולך ללבוש את הסווטשרט כל היום אז אני לא צריך חולצה מתחת שתיהיה יפה, רק חדשה, שלא תסריח, כי במילא לא יראו אותה. אבל זה היה יום חמים שרק הבוקר בו כנראה קר, אז לבשתי גם חולצה מתחת שתואמת למכנסיים. חוץ מזה, לך תדע לאיזו סיטואציה אתה עוד תקלע. ארגנתי הכל בתיק. ניקיתי אותו גם, היה עליו אבק. ראיתי שיש לי חצ'קון אז פיצצתי אותו ושמתי קצת כוהל כדי שישרוף את החיידקים. זה שרף קצת. הלכתי למטבח ולקחתי את הסנדוויצ'ים שהיו מונחים על השולחן שאמא שלי הכינה. ההורים שלי עוד ישנו. יצאתי מהבית.

אני מגיע לבצפר.

אנשים הולכים לכל כיוון. אני הולך בדרך שבה אין אנשים, שלא אצתרך ללחוץ להם את היד ולבזבז את הזמן בלחייך על הבוקר. אני מגיע לכיתה. אני אומר קצת שלום בכל זאת, אבל חסכתי לעצמי דיי הרבה. אני שותה. חשוב לשתות. אני לוקח מסטיק. חשוב לא להסריח מדי. אני נכנס לכיתה ויושב. המורה מולי מסבירה את החומר. בחלק מהשיעורים התלמידים יושבים כולם בשקט כשכל אחד עסוק בעניינים שלו. אחת מציירת במחברת, אחד עושה כדור מסילוטייפ וחלק ישנים. המורה מדברת לעצמה. אף אחד לא מקשיב באמת. אפילו יעל, הילדה שיושבת הכי קרוב למורה ומסתכלת עליה כשמדי פעם היא שואלת שאלות, אפילו היא לא באמת מקשיבה. היא בטח חושבת על מה שיהיה אחרי בצפר. על מה היא תעשה, מה היא תלבש, את מי היא תפגוש. יש איזו אחת, ספיר, שיושבת מאחורה ופותרת תרגילים במתמטיקה. עוד מעט יש מבחן, והיא מעדיפה להתכונן. יש אחד שישן שינה עמוקה מאוד, רואים שנהנה ממנה, ויש אחת מאחורה ששותה את השוקו שלה לאט לאט, כדי שתשאר לה תעסוקה בשיעור. ואני מסתכל על כולם וחושב לעצמי על מה הם חושבים. ועל המורה. איך שהיא מדברת ומדברת ואף אחד לא מקשיב.

בשיעורים אחרים המורה לא יכול לדבר אפילו לא לעצמו כי התלמידים עסוקים בלהפריע לו בכל מני צורות. גם זאת תעסוקה לא רעה בכלל. הם מדברים אחד עם השני, או צועקים בלי סיבה. המורה מנסה לבקש שקט אבל הוא לא מבין שהילדים לא רואים בשביל מה לשתוק. הוא מנסה לאיים, אבל הוא לא מבין שאין סיבה לפחד מהאיומים. בסופו של דבר נכנסת המנהלת וכולם שותקים. המורה קצת עצובה, רואים עליה, אבל היא לא יכולה לצרוח עלינו וללכת משם או סתם לשבת בפינה ולבכות, אז היא ממשיכה לדבר לעצמה. בדרך כלל השיעור נהיה עוד פעם שקט שכל אחד בו עוסק בענייניו.

הבצפר נגמר.

אני הולך הבייתה, ואוכל. יש אוכל טעים וחריף. חברה שלי מתקשרת. נועה. היא אמרה שהיא מתגעגעת אליי. הלכתי לצחצח שיניים שוב, כדי שלא יסריח לי הפה כשאנחנו מתנשקים. אני אפילו מחליף את החולצה שמתחת לסווטשרט, כי הזעתי בה. אני מרוקן את דברי הבצפר מהתיק ויוצא. אני נוסע באוטובוס. כולם שקטים ויושבים במקומות שלהם. במושב האחורי כמה ילדים מספרים על דברים שקרו להם בעבר וצוחקים. אותי זה לא מצחיק, בטח כי אני לא מכיר אותם. יש אחד ששומע מוזיקה באמפי שלו, ואחד שקורא עיתון. יש רדיו חלש שהנהג שומע. מאחורי יש איש דיי מבוגר שמדבר בטלפון. הוא צועק עליו "מה?" בקולי קולות כי כנראה לא שומע טוב. הוא אומר שיחזור הבייתה מאוחר. אולי הוא בכלל בוגד באשתו.

אני אצל חברה שלי.

אני נכנס לבית שלה ונותן לה חיבוק ענק. לא ראיתי אותה כבר כמה ימים. אנחנו מתנשקים קצת והולכים לחדר שלה. אנחנו מזדיינים. אני מתלבש. אנחנו שוב מזדיינים. אני שוב מתלבש. ואנחנו שוב מזדיינים. אחרי שהזדיינו כבר מספיק, הלכנו לטיול בחוץ. היינו במקום עם נוף יפה. היא הניחה את הראש שלה על הברכיים שלי ושכבה את הספסל. אמרתי לה שהיא יפה. כלכך יפה. אמרתי לה שהיא הילדה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא ידעה שזה לא נכון, אבל היא חייכה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אני לא אוהב לענות כשאומרים לי שאוהבים אותי. כשאני אומר שגם אני זה נשמע לי צבוע. אבל בכל זאת אמרתי. היא שוב חייכה והחזיקה לי את היד חזק. ישבנו שם איזה חצי שעה עד שהיידים שלנו הזיעו. זה לא יפה פשוט לעזוב, אז היא אמרה שהיא רוצה לחזור הבייתה. אחרי כמה זמן היד כלכך מזיעה שזה באמת כבר לא נעים. הגענו לבית שלה. חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שנדבר עוד. עוד פעם הזדיינו. הלכתי הבייתה כבדרך אני שוב נוסע באוטובוס. הפעם הוא היה יותר ריק ושקט. ראיתי במושב האחורי את אחד הבחורים שישב שם כשהייתי בדרך אליה. הפעם הוא שתק.

הגעתי הבייתה. התקלחתי מכל הזיעת סקס ושאריות השפיך שנשארו לי על הבייצים. זה לא נעים לישון מלוכלך. לבשתי את הפיג'מה שלי. היא אותה פיג'מה כל לילה, כי אף אחד גם ככה לא יודע שהיא מסריחה. יש לי פיג'מה נקייה אחת למקרה שחברה שלי ישנה אצלי. אבל היא לא. נכנסתי למיטה והתכסיתי. הפרצוף שלי היה עצוב. אני לא יודע אפילו למה. נרדמתי לאט לאט. חלמתי לעצמי חלום שבו הכל מתהפך לי בחיים. לא זכרתי בדיוק איך הוא הלך, אבל אני זוכר שזה היה משהו משמעותי.

אני שוב לובש מכנסיים חדשים.

הקודמים הלכו לכביסה. אני שוב מגיע לבצפר. בשיעור הזה אפילו יעל הייתה בשקט וציירה לעצמה ביומן במקומות שיש לחברות שלה יום הולדת. פתחתי את חבילת המסטיקים שלי. הסתכלתי בה קצת. סגרתי אותה. חשבתי לעצמי. אם הייתי במקום אחר, אולי הכל היה שונה. אולי לא הייתי מחליף מכנסיים כל בוקר כי הייתי מתרגש לסירחון של עצמי. אולי לא הייתי לועס מסטיקים כי הייתי אוהב להשאר עם טעם חזק של חריף בפה. אולי גם לא הייתי מתקלח אחרי כל הסקס עם חברה שלי כי לא באמת היה איכפת לי להיות דביק ומסריח. הכיתה שוב התחילה להרעיש והמנהלת נכנסה. כולם שתקו.

בפעם הבאה כשהייתי אצל חברה שלי אמרתי לה ששיקרתי לה. אמרתי לה שיש בנות הרבה יותר יפות ממנה. אמרתי לה גם שאני לא רוצה להגיד לה שאני אוהב אותה אחרי שהיא אומרת לי כי זה נראה לי צבוע. היא זרקה אותי, בסופו של דבר. אני הלכתי לי הביתה ונשכבתי במיטה. חייכתי. חשבתי לעצמי שאולי אם לי היו קוראים "המנהלת" אולי גם היו שותקים כשאני הייתי מתקרב לכיתה מפריעה.

היא מצאה לעצמה חבר חדש. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ושהיא הכי יפה בעולם, ולעס מסתיקים כל היום. הם אפילו התחתנו והביאו שלושה ילדים לעולם. אבל בכל פעם שאמר לה שהיא הכי יפה שראה, הייתי בטוח שהיא יודעת שהוא משקר.

~הולדר.

שיר נשלח למנויים.

מקווה שנהניתם.

אם נהניתם - תגיבו ותגידו לי את זה. אם לא - גם תגידו לי את זה.

זה נותן מוטיבציה ומשפר אותי מאוד כל התגובות שלכם.

לילה טוב ובהצלחה במתכונת במתמטיקה למי שצריך!

~הולדר.

כבר אין כוח ללמוד

אין כוח לעמוד

אבל צריך לעבוד, צריך לעבוד.

אולי אני סתם משוגע

וסתם מקצין הכל לרעה

אבל הרגש רע מאוד.

כבר אין כוח לרצות ולא להשיג

ואין כוח להמשיך ולהתמיד

בכל מה שאני אצתער עליו עוד.

עוד פעם אני אכנס - ועוד פעם אכשל

עוד פעם אשכח ולא אהיה יותר אצל

הלב של האנשים שפעם חשבתי שילוו אותי לעידנים ותקופות.

ועוד פעם אחת יפה

עוד פעם היא באה

ורומזת למשהו אחר.

ושוב היא בכלל לא התכוונה

וזה הכל היה בטעות מבחינתה

ואני לעולם החופשי משתחרר.

אז מי צריך את זה, יש עוד

אני אמשיך הלאה לחיות

אבל אין עוד מה לעשות, מסתבר.

ועוד פעם אני רואה שנאה ואכזבה

בעיניהם שאצלם תמיד הייתה פינה חמה

ואני כבר לא יודע לאן אני חותר.

אנשים לא מבינים אותי, גם אני לא

אנשים שואלים אותי תמיד אם אני באמת פה

אנשים תמיד מסתכלים בעין מוזרה

וגם אם הם אומרים שאלי יש הערכה

אני רואה שזה הכל מזוייף

ומילים מלוכלכות והמצב מטונף

ואנשים שאמורים אותי לאהוב ללא מחיר

אני רואה את השקרים דולפים בכוח אדיר

תקראו לי פרנואיד ותגידו בקול שקט

"אתה סתם מפגר! אותך כל אחד אוהב"

אבל להיות צבוע זה יותר גרוע מלהקיא אמת מרה

ולמרות כל העבר אולי את זה את לא מבינה

וממשיכה לתת חיוך חצי וליטוף ונשיקה

ומזיינת לי את השכל שזו הכל המצאה

ואני הולך ברחוב, שומע שיר עצוב

ויודע שעוד מעט הכל יחזור להיות שמח שוב

ואני מתאפק כלכך שלא תראי אותי ככה

כי כשזה קורה תמיד את רבה

אז אני רץ הביתה, מת מפחד

מדליק את המחשב, יושב לי בנחת

חושב על כל הדברים הרעים שקורים

וחושב שהחיים, לפעמים זה לא גן שושנים

ולמרות שהמצב ייתחלף

ועוד כמה ימים אני פתאום אחייך

אני כותב איזו שטות, במצבים הקשים

כי לפעמים תחושות אי אפשר להסביר בדיבורים

אני רואה תגובות, של "תשפר פה וזה לא מספיק בשבילי"

ואתם לא מבינים שמה שכתוב פה - זה אני

ושלא כלכך איכפת לי מה אתם חושבים

כי מה שנשאר לי כשאני עצוב, במקום ליצור ריבים

זה לשבת כמו פאג ולכתוב פה דברים

לפעמים אני הולך ברחוב וחושב איזה אדיר

אם היא אפשר פשוט להגיד הכל ישיר

בלי שזה יהרוס את היחסים

ובלי שזה ייגרום לאי אמון בין חברים

אבל אז אני יושב וחושב לעצמי

שאולי זה פשוט לא מתאים לי

אולי אני לא צריך להגיד לך את זה

אולי יום אחד אני פשוט אשמע את מה שאני רוצה

~הולדר.

שיר לא נשלח למנויים הפעם כי הפוסט עצמו הוא שיר.

פוסט רגיל בקרוב. אני יודע שאתם לא אוהבים שירים אבל באלי לפרסם.

תהנו.