אי אפשר ללכת למישהי ולבקש לבצע בה מעשי סדום כדרך הטבע. העולם פמיניסטי, העולם תרבותי. עוברים מאחת לאחת, רוקדים קצת. לא הולך? הבאה בתור. זה בכלל לא מעניין מי היא, אם היא נחמדה, חכמה, מעניינת, חמודה. הולך? זורמים לנשיקה, ומשם מנסים להתגלגל כמה שאפשר. בכל זאת אנחנו במסיבה מלאה באנשים מכל עבר, אז להתגלגל זה לא ממש יכול. מיצינו את העניין? הבאה בתור. ג'ונגל. חיות. ציד. זה לא קשור לאהבה או לכל יחסי אנוש אחרים. זאת הדרך המודרנית, התרבותית והפמיניסטית לחזור לפונדומנטליות האנושית. זה ברור לגברים וזה ברור לנשים. כשהוא אומר שהוא אוהב אותה, אם בא לה לזרום אליו הביתה, אם בא לה ללכת לצד - זה ברור. ברור לכולם. גברים נלחמים עם הקרניים בשביל להרשים, נשים מתיפיפות כדי שילחמו עליהן. גם אם יש לה חבר שלוש שנים. גם אם היא לא מוכנה להפקיר את הגוף שלה. גם אם כל מה שהיא רוצה זה שילחמו עליה. במקרה הזה בסוף בא הגבר הפצוע שנלחם בקרניים והיא פשוט הולכת משם ומותירה אותו לדמם ביאוש. הקטע הוא שהגבר לא מדמם. יש בראשו תרשים זרימה מדוייק למצבים כאלה. לא הולך? הבאה בתור.

אני יוצא מהמסיבה וחושב לעצמי שזהו. אני מתנזר. לא רוצה לצוד מזמוזים זולים שלעיתים נדירות בעליל הופכים אפילו למשהו יותר רציני, שגם הוא, זול. אם כבר משהו עם מישהי - שיהיה שם איזה משהו. אני לא מדבר על אהבה. אני מדבר על חיבה. הזדהות. אהדה. רק שיהיה שם משהו. משהו שהוא לא מאה אחוז חייתי. לפעמים כשאני לבד חושב לעצמי, אני מדמיין את אשת החלומות. היא תמיד אותה דמות דמיונית. היא עם עיניים ירוקות כהות עם גוון חום חלש. שיער שחור חלק, אצבעות דקות, גוף חם. אני מדמיין אותנו שוכבים בערסל. אני מלטף את ראשה והיא את צווארי. שנינו עם עיניים עצומות שנפקחות לפעמים להביט על היום היפה, מסתכלים אחד לשניה בעיניים ומחייכים. צוחקים חלש. כשהיא מדברת, אני מקשיב. לא כדי לתת בסוף משהו שנון וחסר תוכן, אלא כי זה מעניין. כי הקול שלה הוא כמו מנגינה שקטה, כמו תמצית כוח להמשך. כשאני לא מסכים איתה, אני לא מתעלם מהעובדה ומעביר נושא - אני מדבר והיא מקשיבה, כי היא מעריכה את מה שאני אומר. אני עוצם את העיניים, פותח אותם, ומגלה שהגיע הזמן להפסיק לחלום.

בתור התחלה להתנזרות, או יותר נכון התיקון שלי, החלטתי שאני לא נוגע יותר בבנות שאני לא מעריך בצורה כזאת או אחרת, שלפחות יש בי משהו אחד שמתחבר למשהו אחד בהן. חשבתי לעצמי שיש בנות כאלה: הידידות שלי. הן ידידות שלי בדיוק מהסיבה הזאת. יש לי ידידה אחת שהכי קרובה לאשת החלומות שאני מדמיין. היא יפיפיה ומאמי אמיתית. אני ידיד שלה כבר הרבה זמן ותמיד היה בי משהו שרצה לקחת את זה קדימה, אבל עצרתי את עצמי. ובכן, נפגשתי איתה ודיברנו וצחקנו והיה כיף. שתינו כמה דרינקים על חשבוני באופן התרבותי והפמיניסטי של היום, ואז ליוויתי אותה הביתה. לפני שהיא עלתה הביתה ניסיתי לנשק אותה והיא לא זרמה. "אתה ידיד שלי ואני מתה עליך.. לא חבל לסכן את זה?", היא אמרה. "סיכון כגודל הסיכוי". זה הדבר שיצא לי מהפה. היא פשוט הסתכלה עלי במבט מבואס למחצה ונכנסה לבניין. יומיים לאחר מכן היא התחילה לצאת עם בחור שגדול ממנה ב6 שנים. היא אמרה שהיא מרגישה שהוא בוגר. מכיתה י' בערך בנות יוצאות עם בחורים גדולים כי הם בוגרים. בי' הם שמיניסטים. כשהן שמיניסטיות הם בצבא. כשהן בצבא הם סטודנטים. כשהן סטודנטיות הוא מבוסס כלכלית. כשהן מבוססות כלכלית הוא מבוגר, שנון ועם נסיון חיים. כשהן מבוגרות הוא מה שנשאר. מה שיפה, זה שלכל אורך השרשרת הזאת הוא יוצא איתן כי בנות בגיל שלו כבר "בוגרות" מדי אז אין ברירה, חוץ מזה שהן קלות הרבה יותר, והן מנוצלות רגשית ומבטיחות לעצמן שהבוגר הבא לא יהיה כזה. הוא באמת שונה.

מתוך כל הבדידות והיאוש הזה, המשכתי לחיות את החיים ולחשוב שאולי בקרוב תבוא מישהי שאני באמת יחבב, שהלב שלי יתחיל לפעום לידה. הבעיה שזה לא קרה. אני מניח שדבר כזה צריך פשוט לקרות והוא לא קשור לתיקון הזה שלי שגם ככה לא מתקן כלום. מהר מאוד מצאתי את עצמי בג'ונגל. צד ללא רחמים, רעב מאי פעם. עובר מפה לשם, משם לפה. בלונדינית אחת זרמה ואחרי כמה זמן התמזמזנו. הלכנו לכיוון השירותים ששם היא ירדה לי. כשגמרתי היא יצאה והמשיכה לרקוד עם עוד אחד. אני נעלתי את הדלת, ישבתי על האסלה וכמעט שבכיתי. הידידה היפיפיה שלי שלחה לי אסאמאס שהחבר הבאמת שונה שלה, מתברר שהוא חלאה של בן אדם והיא חייבת לדבר איתי על זה, שבכלל היא מרגישה שקצת התרחקנו לאחרונה. חשבתי לעצמי שאשת חלומות היא לא תהיה, וגם ידידה כבר כנראה שלא. יצאתי מהמסיבה מיואש מאי פעם, מתוסכל ממה שהולך בעולם המטורף הזה. התחלתי לדאוג. אולי אני לא אתחתן, אולי אני לא אמצא משהו פחות זול מזה.

הסתכלתי אל האופק ואמרתי לעצמי: "מעכשיו אני מתנזר".

~הולדר.

אני לא אוהב אותך בגלל יופייך האינסופי

בגלל שלפנייך הרגשתי מהו רגש אמיתי

אני לא אוהב אותך בגלל החיוך, השיער והעיניים

יש אחרות מספיק יפות שאיתן הלב פועם מהר פי שניים

אני לא אוהב אותך בגלל שאת חכמה

בגלל שאת יודעת לבשל, שתהיי אישה טובה

אני לא אוהב אותך כי בכל פעם שעצוב

את יודעת בדיוק איך להחזיר חיוך כל כך אהוב

אני לא אוהב אותך בגלל שכל פעם שאני חושב

על שמך אני מרגיש שוב איך אני מתאהב

אני לא אוהב אותך כי את יודעת להקשיב

כשיש סערה בלב כמו חורף, אז איתך תמיד אביב

אני לא אמכור לך קלישאות, אך כל אחת נכונה

זה לא קל אם אפשרי בכלל למצוא הסבר לאהבה

אני לא אוהב אותך כי יש בך משהו כה שונה

אני פשוט אוהב אותך. לא צריך יותר מזה

~הולדר

הלוואי ותתמוסס תחושת כאב בבטן

הלוואיוימצאו לצער כבר תרופה

הלוואי ויגמר הדיו אל תוך מילה של אושר

הלוואי ולא אצטרך יותר את הכתיבה

הלוואי ותבואי אליי יפה ומחוייכת

הלוואי והרגשת הכלום לא תרגיש מרה

הלוואי וכשתבכי, בתוכך תהיי צוחקת

הלוואי ולא אדע לומר אף מילה

הלוואי ונשכח בתוך בועה של כלום

הלוואי וזה לא ירגיש כל כך חבל

הלוואי שתשארי תמימה בראש כל כך אטום

הלוואי שלא יגידו עוד שיש לנו מזל

הלוואי ותשאר יד כותבת וזרוע נטויה

הלוואי ויגמר הדיו אל תוך מילה של רגיעה

הלוואי ותשאר תמיד תחיה לה הכתיבה

~הולדר