מגיש: איתמר הולדר

כיתה: י'3

עבודה בלשון - ניבים

משימה:

בחר 5 ניבים, הסבר אותם, והצג אותם בדרך יצירתית.

בחרתי לכתוב סיפור המשלב בתוכו את חמשת הניבים שבחרתי.

חמשת הניבים הם:

1) על ראש הגנב בוער הקובע.

2) מרוב עצים לא רואים את היער.

3) כאחד האדם.

4) מי יתן.

5) צאן מרעיתו.

הוא רץ מהר לשיעור. גם ככה איחר הרבה לשיעורים, הייתה לו בעיה עם דברים מהסוג הזה. הוא בילה עם חבריו בהפסקה, ולא הייתה לו תחושת זמן טובה מספיק. עם זאת, לא ידע את הלוח צילצולים בעל-פה, אז איחר הרבה פעמים. כשחשב על זה מדי פעם, לא הבין בכלל למה בית הספר דורש את הגעת התלמידים בזמן ומוריד להם ציון על איחור. הרי הציון אמור לשקף את ידע התלמיד, את התמדת התלמיד, ואפילו את התנהגותו, אך אם מגיע דקה אחרי הצילצול?

הילד הגיע לכיתה, בערך 3 דקות אחרי שהשיעור התחיל. "למה האיחור?", אמר המורה בעצבנות, "זאת לא פעם ראשונה שזה קורה". הוא רק חזר למקום ושתק. הוא ידע שכל מה שיגיד יכול לשמש רק לרעתו, אז אין טעם לדבר. "למה אתה מאחר?" חזר המורה, הפעם בקול עצבני יותר. "האוטובוס... הוא איחר", שיקר התלמיד, לא היה לו תירוץ טוב יותר בשליפה. "שב." אמר המורה, "ארשום לך איחור". התלמיד ישב ושתק. "לשם מה בכל זאת מורידים ציון על כל איחור של תלמיד?", חשב לעצמו התלמיד. התלמיד חשב על מה שהיועצת אמרה לו פעם, שבית הספר הוא לא רק מכונת ציונים, אלא מקנה לתלמידים ערכים. התלמיד לא הסכים עם הערכים האלה שבית הספר מנסה להנחיל בתלמידים. אם משרד החינוך באמת היה רוצה להנחיל בהם ערכים, מרוב עצים לא רואים את היער. חשב התלמיד, מנסים להפוך אותם לבני-אדם טובים יותר, אך מי אמר שמי שמאחר ב2-3 דקות הוא אדם טוב פחות? לדעת התלמיד, בית ספר רוצה משהו הרבה מעבר לרק להקנות ערכים של "אדם טוב יותר". לדעתן, מנסה להפוך את התלמידים לצאן מרעיתו של הממשלה.

למה מתכוון? למשל, חשב התלמיד, אם יעשו סקר שכותרתו "מי אוהב ללמוד?", התוצאות יהיו נמוכות מאוד. אך בכל זאת ישנה סיבה לכך שהילדים הולכים לבית ספר. רוב התלמידים נותנים את אותה תשובה - תיעודת הבגרות. כאשר שואלים אותם למה לקבל בגרות, הם מסבירים שצריך בגרות בשביל להתקבל לאוניברסיטה, וכך ללמוד שם, ובסופו של דבר לקבל עבודה עם שכר טוב. כאשר שואלים את הילדים מה זה משנה אם יקבלו במשכורתם שכר מינימום היספיק להם לאוכל ובית, או שכר גבוהה מאוד אשר יאפשר להם מכונית ספורט יקרה, לא יודעים לענות. לדעתו, הממשלה יצרה את הכסף, ואת בית הספר כמו שהוא היום, בשביל להפוך אותו כאחד האדם, לחנך את כולם למחשבה תאבתנית לכסף, ובעצם, לעבודה בשביל הממשלה בלי שבכלל מבחין שמבזבז את חייו על כסף, שאיתו יקנה רק דברים כמו טלוויזיה בהירה יותר, ומכונית מהירה יותר, כאשר למעשה, לא צריך את המוצרים האלה.

המורה שם לב שהתלמיד לא מרוכז. "ובכן, ומה קרה אז?", שאל המורה את התלמיד שבכלל לא ידע על מה מדובר. "אז, קרה הדבר הנורא מכל", אמר התלמיד בלי בכלל לחשוב על מה שיוצא מפיו. "גם אומר תשובה לא נכונה, וגם מאחר לשיעור בתירוץ גרוע. על ראש הגנב, בוער הכובע. מה הציון שאצתרך לתת לך ביחד ללימודים?", אמר המורה וציחקק לו. קם התלמיד, הסתכל על המורה במבט מזלזל. "מי יתן ואבין למה הינני עדיין כאן", אמר התלמיד, והתקדם לכיוון הדלת. הוא פתח את הדלת, ולפני שייצא הסתכל על המורה, ואמר "בסופו של דבר, כבוד המורה, מה יוצא לנו מזה? מה הציון שאצתרך לתת לכם, צוות החינוך, בהקניית הערכים?".

אמר התלמיד, ויצא.

התלמיד לא חזר יותר לבית ספר לעולם. הוא עבד בתור שוטף כלים והרוויח שכר מינימום, שהספיק לו לאוכל, בית, וקצת ביזבוזים. אחרי שנים רבות, הקים התלמיד רשת בתי ספר חדשה, לא כבילה למשרד החינוך, הבנויה בצורה פתוחה לתלמידים, אשר לשם, תלמידים אהבו ללכת. באחד מהרעיונות שעשו לתלמיד הזה, אמר "בבתי הספר, מרוב עצים לא רואים את היער. אצלינו, מרוב תלמידים מאושרים לא רואים את הצער".

עדכון רגיל מאוחר יותר.

~הולדר.