אני למעלה והיא למטה.

אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. כולם בוכים אבל הכל נראה שקט כל כך, לא שקט במובן שליו אלא שקט ריקני שכזה השקט של הכלום , השקט שאחרי הסערה הקטלנית מדי . ההלוויה שלה הייתה מאד רגילה. לא מיוחדת בשום צורה. ההורים דיברו בדמעות על סיוון שלהם ועל כמה שאוהבים אותה . האמת שאני לא ממש יודע מה הם אמרו, לא ממש הקשבתי. ידעתי טוב מאד מה היא חוותה, אולי טוב מדי . "יוני", הם פנו אליי, "אתה רוצה להגיד משהו?". הסתכלתי עמוק בעיניים הרטובות שלהם והנדתי את הראש לשלילה. הם השיבו במבט מבין ובמקומם אחר עלה לדבר בדמעות . אני לא בכיתי אפילו שניסיתי לא הצלחתי לבכות . אומרים על אנשים כלאה שיש שני הסברים לאי בכי שלהם : או שלא אכפת להם או שהדבר עצוב מדי בכדי לבכות עליו . שבכי היא לא דרך מספיקה בכדי להוציא את העצב.

בסך הכל מאדם שאיננו זוכרים שני דברים : את החוויות שעברתם שאותם אפשר לחלוק, ואת הרגש שחלקתם, שבו אתם מתבשלים בכאב אך בכל זאת מנסים להיזכר בו תוך כדי שנשכח עם השנים . החוויות עם סיון היו רבות כל כך שנראות לי אינסופיות. טיול של שנה בכל העולם, אם זה בעיר ניו-יורק הגדולה או בהרי שוויץ ואיטליה הבודדים. אני זוכר את הנשיקה הראשונה, את הסקס הראשון, את הלילה הראשון בדירה שלנו. אני זוכר את המגע של השפתיים והשיער שלה, אני זוכר את הצחוק שלה, וזוכר איך כל פעם שנגעתי לה באוזן היא חייכה, ואז גם אני חייכתי וזכרתי בשיר "הילדה הכי יפה בגן." אבל כמו שאמרתי זה לא הכל, כי כשהייתי איתה הרגשתי אחרת. היה לה משהו שגרם לי להרגיש שליו, נקי. שקט מהסוג הטוב. אתם תנסו להבין אבל לא תבינו באמת , כי כמו שאמרתי, את החלק הזה אי אפשר לחלוק באמת .

הלכתי לשבעה כי חשבתי שיהיה ממש לא מנומס להעדר משם. כולם ישבו במעגל בסלון והעלו ממנה זיכרונות, חוץ מהילדים הקטנים שזללו פיצה ושיחקו בפלאפון. בשבעה היה נורא ואיום. גם ככה שנאתי לדבר עליה עם אחרים ולא יודעים מה עברנו ביחד, אבל שם זה היה הרבה יותר גרוע. כולם הסתכלו עלי תוך כדי שלחששו לזה שלידם משהו כמו "זה היה חבר שלה 6 שנים ! מעניין איך הוא מרגיש". בני זונות. "היא הייתה חסרה  כל כך כשהייתה בחו"ל עם יוני, איך דאגה להתקשר כל יום." אמרה אמא שלה בחיוך והסתכלה על הפרצוף האדיש שלי, "יוני יכול להעיד על כך." כולם מסתכלים עליי במבט מתחנן לסיפור עצוב עם אקשן, במבט כל כך צמא לאינפורמציה שפשוט לא יכולתי לענות. פשוט בהיתי בתמונה שלי ושלה מתנשקים על גשר אמסטרדם שהייתה מונחת על השולחן. כמה יפה היא הייתה, וכמה שמח הייתי. "סיון הייתה מעדיפה להפסיד מסיבה מדהימה בשביל להתקשר", אמרתי לבסוף בלי הרבה ברירה, "כשסיון אהבה, היא אהבה עד הסוף." אחרי שסיפקתי להם קצת אקשן בשקל ששווה המשפט הקלישאתי הזה, יצאתי מהבית ולא חזרתי לעולם.

אחרי שסיון מתה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז אחרי חודשים רבים של שהייה אך ורק בבית בלי עשייה מרובה, לקחתי את האוטו ונסעתי צפונה. בלי הפסקה ובלי לדעת לאן אני נוסע בדיוק, פשוט התקדמתי אל האופק הרחוק. אולי חשבתי שזה מה שיעזור לי, לברוח, להתנתק. אחרי שעות של נסיעה בלתי נגמרות הגעתי למין צימרים כאלה שנמצאים ליד יער מוקף גדרות ומלא דובים. הקונספט היה לשבות בחדר ולקבל נשק כדי לצוד דובים. היה די מגוחך לראות את ההוא בקבלה עם תחפושת של דוב ופרצוף תשוש, אבל כל זה לא עניין אותי כל כך. נכנסתי לחדר ואחרי כמה ימים שחורים לקחתי את הרובה שקיבלתי וכיוונתי אותו לרקה של עצמי . חשבתי לעצמי שאולי אחרי הכל כן יש גן עדן שבו אראה אותה, ואולי בכלל זה עדיף על לחיות בצער. הרובה נפל על הרצפה ואיתו דמעותיי. לא יכלתי לירות. חשבתי לעצמי שאם אני לא יורה המצב חייב להשתנות. אם הכאב לא ייעלם אני חייב לחזור לחיים נורמליים ולזייף מצב רוח בשביל להיות מסוגל להמשיך לכתוב. לקחתי את האוטו וחזרתי הביתה .

ככה הכל המשיך. אני יודע שאני מספר את הסיפור הזה בפעם המאה, אבל אני רוצה להוכיח "לך" שלא שכחתי, ולהוכיח גם לעצמי. אולי גם בגלל זה אני לא בא לפה לבור מכוסה מצבה בתוך ים גפות רקובות, כל שנה בתאריך שבו התנשקנו לראשונה. אני זוכר את היום ההוא שתפסתי אותך אומרת בפלאפון "אני אוהבת אותך. ברור יוני לא פה, תבוא בשעות שהוא עובד, הוא בחיים לא ידע שהיית פה. " אני זכור איך נכנסתי לחדר וצעקתי עלייך שאת זונה ושאני שונא אותך. ואת אמרת שזה לא מה שאני חושב. אמרתי לך "שרק שתדעי שגם לי היו אחרות אז אל תחשבי שאת שווה משהו" למרות שזה לא היה נכון . איך התחלת לבכות ואני הסתלקתי משם בכעס. לא הבנתי איך היא יכולה לעשות לי את זה, ושזה בטח מה שהגורל נתן לי כמתנת יום הולדת שהיה שבוע אחרי. יום למחרת כשאבא שלה התקשר אליי ושאל אותי באילו שעות אני עובד, הבנתי שזה באמת לא מה שחשבתי ובטח הגורל בכל זאת מתכנן לי מתנה אחרת מסיון ואבא שלה. נסעתי לחנות פרחים ובאתי אליה, אבל זה היה מאוחר מדי.

היא הייתה על מיטתה עם עיניה פקוחות ובחדרה מפודרים כדורי שינה מכל סוג. זרקתי את הפרחים ורצתי אליה בצעקות חיבקתי אותה וביקשתי, התחננתי שתתעורר, אך לפעמים סיון עקשנית מאד. מרוב לחץ נשימותיי היו עמוקות ולאפי לא נכנסה הארומה שלה ,שיערה ושפתיה לא הרגישו כמו קודם. ידעתי שהיא מתה . אני פה מעלייך ולא יודע אם לדבר אלייך בגוף שני או שלישי, אולי כי אני לא יודע אם אני מדבר אלייך או אל עצמי. אף אחד חוץ ממני לא יודע למה התאבדת, ואף אחד גם לא ידע. מאז שניסיתי גם להתאבד חזרתי לחיות חיים שנראים מהצד רגילים, המשכתי לחייך ולצאת לדייטים רק בשביל הקטע. כמו שאמרתי, נותרו ממך רק חוויות שאי אפשר לשתף. אחרי שאניח את הורד על קברך אחזור לביתי, אחייך חיוך מזויף ואלך לאשתי המזויפת, אומר לה שהתגעגעתי בזיוף אסתכל על ילדיי ואחשוב שיכלתי לראות בהם אותך. אחבק את אשתי ואזכר ברגע שחלקנו, שבו אני מתבשל בכאב אך בכל זאת מנסה להיזכר בו תוך כדי שנשכח עם השנים.

~הולדר

הכאב שמתגבר, הפרפרים שמתרבים

הסתכלות בציפייה אל ההרים הרחוקים

יד מלטפת את הגב לבדוק שאין שם סכינים

תפילה של אתאיסט גמור היישר אל אלוהים

שמש נכבית לאט בים והשחקים הופכים שחור

סריקת שמים לכוכב נופל, אולי הוא יעזור

הוא עדיין בתפילות, אולי בסוף היא תחזור

מהרהר, למי לקרוא חוטא, למי לקרוא גיבור

אבנים מתגלגלות לתוך תהום שלא נגמר

היא נרדמה הוא לא ישן, רק מלטף לה את השיער

כשעוצם עיניו רואה תחתיו את חלומו נשבר

וששואלת מה שלומו אז הוא אומר שנהדר

הכאב שמתגבר, הפרפרים שמתרבים

שומע מלפניו מין הצהרה "אני עוזב את החיים"

הוא רואה את חברו מלא בדם על אבנים

בתפילתו של אתאיסט, כנראה לא מתחשבים .

~הולדר