אם הייתי סלע, הכל היה שונה לגמרי.

לא הייתי צריך לאכול אוכל טעים, או להעסיק את עצמי בדברים מעניינים. לא הייתי צריך מכונית יקרה, או בית גדול. לא הייתי צריך מחשב מהיר, וציונים טובים. לא הייתי צריך לרצות אף אחד, ואף אחד לא היה כועס עליי, או בוטח בי. אם הייתי סלע לא הייתי צריך לדאוג לבריאות שלי, ולא הייתי צריך להתעניין מה יש בחדשות, ואם יהיה מחר קר, ואם עוד מישהו אנס, ואם המשבר הכלכלי נגמר.

לא היו לי מצבי רוח, ולא היו לי רצונות. לא הייתי מקנא באנשים מסויימים, ולא הייתי רוצה בנות. לא הייתי עצוב לפעמים, סתם כי ככה בגלל המצברוח שלי. יושב בבית וחושב על החיים במצברוח מוזר. ולא הייתי מעלה חיוך כשיש מזג אוויר טוב בחוץ. לא הייתי רוצה להצליח, ולא הייתי פוחד לגמור בלי בגרות או בלי עבודה. לא הייתי רוצה לעשות רק את מה שעושה לי טוב, אבל מפחד.

לא היו לי כלכך הרבה מחשבות בראש, שאני צריך לספר אותן למישהו. לא היה לי טוב, ולא היה לי רע. לא הייתי הולך כל יום למקומות שאני לא רוצה כדי להיות מסוגל לחיות בעולם של היום. לא הייתי עושה דברים שאמרו לי שצריך לעשות, למרות שהם לא עושים לי טוב. לא הייתי צריך לשמוע את כל השטויות שכולם אומרים לי כל הזמן. לא היו לי רגשות אשם. לא הייתי צריך להצטער.

אם הייתי סלע, הכל היה שונה לגמרי.

בעצם, לא הייתי עושה כלום.

אם הייתי סלע, הייתי נח.

~הולדר.

אפשר לעשות מנוי בקופסא שם ->

תהנו!

לא אהבתי להיות קטן.

אני זוכר שיום אחד היינו בגן משחקים. הייתה שם נדנדה, ורציתי לעלות עליה. ראיתי ילדים מתנדנדים, ואפילו התנדנדתי פעם כשאף אחד לא ראה, ואפילו לא נפלתי. "בוא לפה, אמיר", אמרה לי אמא. הסתכלתי עליה והמשכתי להתנדנד. עוד פעם היא מעצבנת אותי. מה איכפת לה שאני אתנדנד? אני לא אפול. וגם אם כן, מקסימום אני אקבל מכה. איך היא רוצה שאני אלמד? "אמא זה בסדר", אמרתי לה תוך כדי שאני מתנדנד. היא הסתובבה לחברה שלה שהייתה איתה, "תראי, הוא שם עליי פס", היא אמרה. לא הצלחתי להבין את החוצפה של אמא שלי. אם כבר, היא שמה עליי פס. "טוב, הלוואי שתפול ותקבל מכה. אולי אז תלמד". רציתי ליפול בכוונה ולמות, כדי שתבכה אחר כך כל החיים שלה, אבל פשוט המשכתי להתנדנד. בסופו של דבר עשיתי את מה שאני רוצה.

אבל זה לא נגמר ככה. כי בגיל כזה של גן אי אפשר פשוט לעשות מה שאתה רוצה. אתה גר אצל ההורים, אוכל אצל ההורים, ישן אצל ההורים, ומקבל ממתקים אצל ההורים. לא חשבתי שצריך לגמול להם באיזשהי דרך על כל זה, כי זאת הייתה הבחירה שלהם להביא אותי לעולם, ואין ברירה אחרת. גם אם הייתי רוצה לעבוד לא הייתי יכול. אז כשהגענו הבייתה, רציתי לשחק באיזה משחק שהמצאתי, אבל ההורים שלי אמרו לי ללכת לישון. לא הייתי עייף, ולא הבנתי מה הטעם בללכת לישון כשלא עייפים בכלל. אז פשוט המשכתי לשחק בחדר. אבא שלי ראה את זה, נכנס לחדר, ושם אותי במיטה בכוח. "תגיד לי, מה הבעייה שלך? אי אפשר שיום אחד תתנהג יפה ותעשה מה שאומרים לך? אתה לא יכול אפילו ללכת לישון כמו שצריך? צריך לשים אותך במיטה בכוח?". אבא מפגר. אולי לך לישון ואל תתעסק בי בכלל? לא צריך לשים אותי במיטה בכוח.

אז הוא יצא, ואני המשכתי לשחק. זה עבד כמה זמן אבל אחר כך הוא נכנס עצבני מאי פעם. התחלתי לבכות. לעשות כאילו מאוד מאוד כואב לי ברגל. "רגע אני מביא קרח", אמר עוד לפני שראה מה קרה. עמדתי מהר, ודפקתי את הרגל במיטה הכי חזק שיכולתי עד שירד דם. הוא שם לי את הקרח על הרגל, נסענו לבית חולים והיינו שם כל הלילה. בסופו של דבר לא יישנתי. עשיתי את מה שאני רוצה.

ולפעמים רציתי לצאת לגן משחקים. אבל לא עם אמא ואבא שיושבים לידי ואומרים לי שכל דבר שאני עושה הוא אסור. סתם, לטייל לי לבד. אבל לא יכולתי, כי אני הרי קטן. כששאלתי את ההורים "מה זה משנה שאני קטן? מה יכול לקרות?", הם לא הסבירו, למרות שידעתי שהם חושבים שאני מספיק מפגר בשביל להדרס או משהו. אז פעם בחרתי מהבית. אחרי הגן, אמרתי לגננות שהגיעו ההורים שלי, והלכתי לגן משחקים ליד הבית. הכל היה שם נורא שקט, ולא היה שם אף אחד חוץ ממני. אהבתי את השקט. זה היה שקט נעים. והכי טוב הוא שיכולתי לעשות מה שאני רוצה!!

האמת היא שלא עליתי על מקומות גבוהים, ולא שכבתי על הכביש. פשוט הלכתי לי בין העצים בשקט. הייתי מופתע מכמה שקט יכול להיות במקום אחד. לא פחדתי מההורים שיבלבלו לי את המוח. לא הייתי צריך להסתכל אחורה לראות אם הם מסתכלים עליי ובוחנים אותי.

הלכתי לי בשקט וחשבתי.

ואז עליתי על הנדנדה והתנדנדתי קצת.

האמת היא, שלא נפלתי בכלל.

~הולדר

המנויים קיבלו שיר באימייל.

רוצים גם לקבל? פשוט תכניסו את האימייל שלכם בקופסא בצד שמאל ->

מקווה שנהניתם (;

שבוע טוב.

שלום לכל קוראי הבלוג!

אז החלטתי מעבר לספר (השני) שאני מתחיל לגבש עליו רעיונות, להעלות רעיון נחמד בקשר לבלוג.

מעכשיו אני מתחיל לכתוב סדרה של שירים קצרצרים. מהיום, אני אשלח לכל המנויים שיר כזה בכל פוסט חדש.

מזה אומר מנויים?

זה אומר שאתם רושמים את כתובת האימייל שלכם בצד שמאל (->). אחרי שאתם עושים את זה, כל פוסט חדש שנוצר אצלי, ישראבלוג אוטומטית שולחים לכם אימייל ולינק לפוסט החדש.

אז מהיום, יגיע לכם גם שיר קצרצר בנוסף לפוסט החדש שרק המנויים יוכלו לראות. אולי אחרי כמה זמן שיעבור והשירים יהפכו לישנים יותר הם ייתפרסמו גם בבלוג.

מה אם נרשמתי למנוי והתחרטתי?

אין בעיה, אפשר בקלות להפסיק את המנוי, באימייל שלכם ידריכו אותכם בדיוק איך.

אם אתם לא מצליחים באימייל אז אפשר גם להשאיר תגובה עם האימייל ואני אוריד אותכם.

אז בשביל שתראו על מה אני מדבר

הנה שיר דוגמא קצרצר שכתבתי דיי מזמן:

כשאסיים את המסע אל השמיים, אהיה כלכך מאושר.

אני אעצר לרגע, להסתכל על הדרך, והכל ייראה לי מאוד מוזר.

אני אביט ואראה את כל הקשיים.

את כל השינויים המשוגעים, את כל הרגעים, הקשים והקלים.

אסתכל ואחשוב, אחשוב לשניה, שניה שתמשך כמו אינסוף-שנה,

ואחרי השניה ההכי ארוכה, עדיין לא יהיה לי מוסר השכל, או מסקנה.

האם כדאי לחזור בחזרה?

מקווה שהבנתם את הסיפור.

דרך אגב, אם יימאס לי משירים קטנים, או אם תבקשו יפה, אני אחליף את זה במשהו אחר. נראה כבר.

לשאלות, תגובות, או כל דבר אחר, אפשר להגיב לי פה למטה.

ומי שלא קרא יש פוסט חדש למטה (: בקרוב עוד אחד.

יום טוב לכולם והמשך קריאה מהנה,

~הולדר.

עריכה:

למי שלא יודע, יש גם קבוצה בפייסבוק לאוהבי הבלוג.

מוזמנים להצטרף, לכתוב לי שם הערות/בקשות/כל דבר.

http://www.facebook.com/pages/Holder/197186548215?ref=ts

אם הייתי חולה במחלה קשה, או מישהו היה יורה לי ברגל, הכל היה יכול להיות הרבה יותר נחמד.

כולם היו שומעים עליי ועל המצב הנורא שאני בו. כולם פתאום היו מתקשרים, וכשהייתי מדבר עם איזו מישהי שלא שמה עליי יום לפני היא פתאום תיהיה נורא חמודה ומתחשבת. היא תחבק אותי לאט ותשאל אם כבר החלמתי, ואם הכל בסדר. אם אני מסתדר במצב הזה, ואם אני צריך איזשהי עזרה. פתאום הכל יהיה הרבה יותר וורוד.

אם הייתי חולה במחלה קשה, או מישהו היה יורה לי ברגל, המורים בבית הספר ייתקשרו כולם לשאול מה שלומי. הם יגידו שבכיתה חסר בלעדי, ואפילו יבואו לבקר כשאיתם פרחים או שוקולד טעים. המחנכת אפילו תתקשר כל יום-יומיים לשאול מה שלומי. כל יום היא תזכיר שוב ושוב שחסר בלעדי. אחרי איזה כמה זמן היא אפילו תביא איזו מתנה כזאת, אולי דובי גדול וחמוד ולידו איזו עוגה טעימה שאיזו מכוערת מהכיתה עשתה עם אמא שלה. ליד הדובי והפרחים היא גם תביא ברכות מכל הילדים בכיתה שרצו להגיד לי כמה הם אוהבים אותי. אפילו כאלה ששונאים אותי, או לא מכירים אותי יכתבו לי כמה הם מתגעגעים וכמה שהם רוצים שאני אחלים כבר. ואני לא אצתרך לעשות יותר מבחנים ושיעורים, ואפילו ייבטלו לי את כל האיחורים שהיו לי כשעוד הייתי בסדר. סתם, כי אני מסכן.

אם הייתי חולה במחלה קשה, או מישהו היה יורה לי ברגל, פתאום ההורים לא היו כועסים. הם אפילו לא היו מבקשים ממני לשמור על האחים שלי, או לסדר את החדר. הם גם לא היו כועסים על הציונים הגרועים שלי, ולא היו אומרים לי שאני כבר חייב להסתפר. הם רק יהיו שם לידי, ייבכו, ויגידו לי שבאמת הכל בסדר. שאני אעבור את כל זה, ושאני צריך להיות חזק.

אם הייתי חולה במחלה קשה, או מישהו היה יורה לי ברגל, החברה שלי הייתה באה אליי כל יום. היא הייתה יושבת לידי במיטה ומחבקת אותי חזק. היא כבר לא הייתה מבלבלת לי את המוח שאני כבר לא אוהב אותה יותר, ושאני מפלרטט עם בנות אחרות. היא לא תגיד שעוד מעט אנחנו חברים כבר חצי שנה ואני לא מתרגש אפילו לחגוג איתה. היא תביא לי מתנות, למרות שאני לא אביא לה, והיא לא תתלונן. בשביל הצחוקים, אני אפלרטט קצת עם הבנות האחרות בבית החולים. היא בטח רק תסתכל עלי ותשתוק. כי הרי אי אפשר לדבר על דברים עצובים עם מישהו שחולה ממש, או שירו לו ברגל.

אם הייתי חולה במחלה קשה, או מישהו היה יורה לי ברגל, פתאום היה בא איזה ליצן ששר לי שירים. הוא בטח יעשה סלטות באוויר, ג'אגלינג, ודברים מצחיקים אחרים. הוא יעשה כל דבר שיכול להעלות בי חיוך, כדי שאני אקבל קצת תקווה. הוא יגיד לי שהוא יכול לעשות לי קסמים, לסוע על חד אופן, וכל הדברים שליצן יכול לעשות, והכל בשבילי. הוא אפילו יהיה ליצן מפורסם, לא סתם אחד. אחד מומחה שהלך להופיע בכל רחבי העולם, ובעסקי הליצנים כולם מכירים אותו כטוב ביותר. והכל בשביל לשמח אותי.

אם הייתי חולה במחלה קשה, או מישהו היה יורה לי ברגל, היו מאכילים אותי באוכל טעים. מזמינים לי אוכל ממסעדות יוקרתיות, מנות גדולות כאלו עם כל התוספות. ישאלו אותי אם טעים לי, וכשאני אגיד שכן כולם נורא יישמחו, כי גרמו לי קצת אושר. הם יישאלו מה בא לי לאכול, ואז יגידו שיש להם הפתעה, שהם הולכים לתת לי את זה, למרות שאחרי כמה פעמים זאת כבר לא תיהיה הפתעה יותר. כשאני אשאל כמה זה עלה, הם יגידו שזה לא משנה. אם זה מעלה בי חיוך או טיפת שמחה, זה בסדר.

אבל אני לא חולה במחלה קשה, ולא ירו לי ברגל. אז לא מתקשרים אליי הבייתה, וכוסיות פרחות לא שמות עליי. המורים צועקים עליי, וכשאני לא מרגיש טוב ולא בא לבית הספר הם מתקשרים הבייתה, אבל בשביל לצעוק עליי שאני חרא של תלמיד שמבריז. במקום מתנות, וביטול האיחורים, הם נותנים לי כרגיל איחורים כל יום, וכמתנה על זה מורידים לי ציון. ההורים שלי כועסים עליי, ומפילים עליי מטלות כל הזמן, ואומרים שאני חרא של בן, שאני לא עושה את זה מספיק טוב. והחברה שלי? היא כבר עזבה אותי אתמול, אומרת שאני לא אוהב אותה יותר, למרות שאני כן. היא שלחה לי הבייתה חבילה עם חרא, וכתבה "זה אתה", זה הליצן שמגיע אליי. ואני אוכל אוכל פשוט בבית, כי אין לאף אחד כוח לקנות משהו יותר מסובך.

אם הייתי חולה במחלה קשה, או מישהו היה יורה לי ברגל,

כולם כל הזמן היו מנסים לגרום לי להיות מאושר. לתת לי תקווה.

הם לא היו מבינים, עד כמה אני שמח.

~הולדר.