הוא חייך.

הנער היה מרוצה, פשוט ככה. האמת היא שהוא לא זכר כלכך למה, ולא ידע כלכך מה היה לפניכן, אבל הכל טוב עכשיו, אז מה זה משנה בכלל? הפלאפון שלו רטט, היא שלחה לו הודעה. "מחר בוא איתי אחרי בצפר לגג. לילה טוב, אני אוהבת אותך". "איזה יופי", חשב לעצמו הנער, והמשיך לחייך. "אבל זה לא לעכשיו," אמר הנער לעצמו, "עכשיו הולכים למסיבה".

הנער הלך לו, חצי דילג, והיה מאושר. הוא הולך ליום הולדת של חברו הטוב ביותר, וציפה לכיף לא נורמאלי. הוא חשב על איזה יופי זה יום הולדת. הרי סך הכל, אם היה פה מישהו פסימי מאוד, הוא היה אומר שיום הולדת מסמל את זה שנשאר לך פחות זמן לחיות, ודווקא אז, עושים מסיבה, כאילו בשביל להעלים את העצב. אך עם השנים, יום ההולדת נתפס כדבר שצריך לשמוח ממנו, את האמת, בלי סיבה מיוחדת. איזה יופי זה יום הולדת, יום של שמחה, למרות שלא קרה שום דבר שמח. איזה יופי. ירד אז גשם, לא חזק, טיפטוף כזה. הוא אהב גשם. "איזה יום מושלם", חשב לעצמו הנער, "יום מושלם".

הוא הגיע למסיבה. המסיבה הייתה במין בר-מסעדה שילד היומולדת שכר. ילד היומולדת הזה קיבל ציונים טובים, אז ההורים שלו הסכימו לעשות לו יומולדת מפוארת. הנער נכנס למסיבה והופתע ממראה עיניו. הוא ראה בניין ענקי הרבה יותר ממה שתיאר לעצמו, שבאמצע המקום יש חלון ענקי שמשקיף לנוף יפהפה. היה אוכל מכל סוג, ושתיה רבה, וחברים. היו גם בנות, אבל זה לא עניין אותו עכשיו, כשהיא איתו. הוא טעם מהאוכל, היה זה האוכל הכי טעים שטעם בחיו, והוא שמח. אחרי שנשנש קצת בזמן ההמתנה עד שחבריו יגיעו, הלך לפגוש אותם, והם שוחחו קצת. הם הסכימו לפתוח את הלילה עם ראש טוב, והלכו לבר. בבר הייתה ברמנית יפה ונחמדה כזאת, מחייכת כל הזמן, ששאלה מה הם רוצים להזמין. הם הזמינו, כל אחד את מה שאהב, והכל היה בחינם, וכל דבר ששתה או אכל היה הכי טעים ונפלא שאכל בחיו. הוא דיבר עם חבריו, וצחק איתם, וכולם נהנו כלכך, והנער המשיך לחייך, לשמוח, לצחוק, ולחשוב לעצמו, "איזה יום מושלם, איזה חיים מושלמים".

ביציאה משם, אחרי שהיו חצי שתויים, הלכו לכביש הראשי לתפוס מונית. נהג מונית עצר את המכונית לידם, ויצא מהמכונית במבט מוזר. "כוסעמק!", צעק הנהג. "מה קרה?" שאל הנער תוך כדי שמחייך וחושב שהנהג מונית לא צריך להתעצבן, כי הכל בסדר. "אני לא מצליח לפתוח את הפלאפון שלי, נעלתי אותו בקוד שאני לא זוכר". הנער בא לנהג וביקש לעזור לו. הנער הבין בבעיות כאלה, ופתר לו את הבעיה במהירות. הנהג חייך והודה לנער מאוד, ואמר שיסיע את כולנו לאן שנרצה בחינם. כולם שמחו. בדרך, דיברו עם הנהג על נושאים מסויימים, והנהג סיפר להם על איך כשהיה נער יכל לשתות בקבוק וודקה בשלוק אחד וזה היה כלום בשבילו. כולם צחקו, והייתה אווירה נהדרת, והנער רק המשיך לחייך.

כשהגיע הביתה היא התקשרה. "שלום לך", אמר הנער בקול נעים, והם דיברו זמן מה. היא רצתה לוודא שראה את ההודעה שלה ושבאמת יגיע, והוא אמר שאין בעיה. "בשביל זה התקשרת או שיש משהו שרצית להגיד?", שאל הנער. "רק רציתי לשמוע אותך לפני שאני הולכת לישון", אמרה. הנער חייך ואמר שאוהב אותה, והם סיימו את השיחה. הוא נשכב על הגב, הסתכל למעלה, וחשב לעצמו "איזה עולם נפלא". הוא נרדם בחיוך.

יום למחורת הגיע ביתספר, והסתיים. הנער עלה לגג והיא לקחה אותו יד ביד כשעיניו עצומות לאנשהו, הוא לא ידע לאן. הם הלכו ככה בערך 10 דקות, ואז הוא הוריד את הבד מעיניו, וראה נוף, את הנוף הכי יפה שראה אי פעם. הם היו על מין הר כזה, עם אוויר צלול. הם טיילו שם. ירד גשם, טיפטוף קל, בדיוק כמו שאהב. בגלל הגשם היה את הריח הצלול, את הריח המיוחד והרטוב של הגשם. השמיים היו אפורים, אבל עם גוון וורוד. את השמש חצי ראו, אז לא היה חם, אלא קצת קריר, כמו שאהב. "זה הנוף הכי יפה שראיתי", אמר הנער וחייך. הכל היה נפלא.

הם התיישבו, הוא והיא, על איזה ספסל רטוב שהיה שם. "אתה לא תעזוב אותי לעולם, נכון?", היא שאלה, והוא ענה שברור שלא יעזוב אותה, והרגיש משהו מטלטל אותו. פתאום הוא קם במסיבה אחת. הוא ראה ילדה מולו שמנערת אותו ונותנת לו סטירות ושופכת עליו מים. "הוא מחוק לגמרי!", היא צעקה לאיזה ילד שהיה לידה. "מה קורה פה?", שאל הנער. בשלב הזה חיוכו נעלם. "אתה בסדר!", אמרה הילדה וחיבקה אותו. "בוא", אמר לו הילד, "נקח אותך החוצה". הם לקחו אותו החוצה מהמסיבה. הוא ראה שאריות דם על הקירות, וילדים פצועים שוכבים על הרצפה. "מה קרה פה?", שאל הילד. הילדה הסתכלה עליו במבט מוזר, "זה דוד, שוב הלך מכות עם כל החברים הערסים שלו", אמרה הילדה.

הם הגיעו החוצה. "תראה," אמר לו הילד, "אי אפשר להמשיך ככה יותר". הוא הסתכל בעיניים של הנער במין צורה מפחידה כזאת. "אמרנו ליועצת על כל הסיפור. לא יכולנו יותר לסבול את המצב שלך. אני יודע שתכעס, אבל זה הכל לטובתך". הנער לא הבין על מה מדובר ומי אלה האנשים שעומדים מולו, אך הסיטואציה הפחידה אותו. "יש לך משהו להגיד?" אמר הילד. הנער הסתכל על שניהם, "מי אתם?", שאל. הוא הרגיש שבקושי יכול לזוז, הוא שכב על הרצפה כשהילד אמר לידה "זהו, הוא כבר מחוק לגמרי".

הם הסיעו את הנער הזה למקום כלשהו. "ללוות אותך הביתה?", הציע הילד. "זה לא הבית שלי פה.." אמר הילד, הוא רצה לברוח, אבל גופו היה חלש ובקושי יכל לזוז. "חכי פה", אמר הילד, ויצא. הוא סחב את הנער לבית אחד. הוא דפק על הדלת ונכנס הבייתה, "באת לישון אצלינו?" שאלה האמא, "לא, גברתי. שחכתי משהו היום בצהרים בביתכם, אני אקח אותו ואלך לביתי.", היא הסכימה והוא לקח את הילד לחדר. "זה היה קרוב," אמר הילד. "תגיד, למה הבאת אותי לפה?", אמר הנער שעדיין לא הבין מה קורה. "תשמע," אמר לו הילד. "אני חבר טוב שלך, הילדה שהייתה איתי היא ידידה שלנו. זה הבית שלך והאישה ממקודם היא אמא שלך. מחר בבוקר היא תעיר אותך כמו כל בוקר ואתה תלך לבצפר שנמצא בערך חצי קילומטר לכיוון הים. לך לשם, ותראה כאילו הכל בסדר. עד אז אולי תזכר בהכל.." הוא אמר ונאנח. "לילה טוב," אמר לבסוף, ויצא מהחדר.

הילד הלך לישון, בלי להבין מה קורה. המיטה שלו הייתה מסריחה עם חומר דביק ומוזר עליה, והשמיכה הייתה גרועה ודקה. הוא לא הבין מה קרה ואיך הכל הפך ממושלם לנורא כלכך. בחדר החלון היה שבור, רוח קרה נכנסה והקפיאה אותו. הוא הרגיש שהולך להקיא כל שניה. בחדר הקירות התקלפו, ומבעד לדלת חדרו שמע את האישה קודם רבה עם מישהו בצעקות, כנראה אביו, כך חשב, ושמע אותו מכה אותה. כשהציץ מהדלת ראה טיפות דם על הרצפה. "אתה מציץ לשיחות שלנו?" אמר פתאום האיש הגבוהה, ופתח את הדלת על הפרצוף של הנער. דם יצא לו מהפרצוף לכל עבר והוא השתרע על הרצפה מחוסר כוחות. "אם זה ייקרה שוב אני אהרוג אותך!", אמר האיש ובעט בנער בצלעות. האמא צרחה שיפסיק, והנער שכב, מדמם, כאוב, לא יכול לזוז, ולא מבין מה קורה.

אחרי שעות של כאב, הפציע הבוקר. הילד לבסוף עזר מספיק כוחות בשביל ללכת בעצמו. הוא קם, ויצא דרך החלון. הוא ברח לכיוון הים, לשם הילד אמר לו ללכת. בדרך הוא מצא ברזיה, ושתפף את עצמו מכל הדם שיש עליו, למרות שעדיין כאב לו בכל הגוף. אחרי כמה זמן של הליכה הגיע לבית הספר. הוא נכנס לאן שכולם נכנסו. היה זה בית ספר קטן. הילדים הסתכלו עליו במבט כעוס כשהתהלך לו במסדרונות. אחרי כמה זמן עצר אותו איזה ילד. "שלום שלום," אמר הילד הזה, שהיה גבוה ומפחיד, ולידו הרבה חברים דומים לו. "יש לך טיפת דם קטנה על הפרצוף", אמר האיש. "איפה?", שאל הנער בפליאה, הוא חשב שניקה את כל הדם. "פה!", אמר הערס ונתן לו אגרוף בפרצוף שפתח את הפצע ממקודם, והוא דימם אפילו יותר ממקודם. "מה קורה פה!?", שאלה אישה אחת שבאה, וכל הילדים ברחו. היא עזרה לו לקום והובילה אותו לחדר שלה, שבפתחו היה כתוב "חדר היועצת".

"תקשיב, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה", אמרה האישה, "אתה צריך להפסיק עם כל זה כבר ולהתחיל להשקיע בעצמך!". "להפסיק עם מה?", שאל הנער, שעדיין לא הבין בדיוק מה קרה מאז שישב מול נוף יפה עם אישה יפה שאהב. "עם מה...", מילמלה לעצמה האישה, "עם הסמים, עם הסמים!". הנער הסתכל עליה במבט מוזר. "בחיי לא לקחתי סמים," אמר הנער ליועצת, "אני לא מבין על מה את מדברת". היא גילגלה את עיניה. "חשבתי שעברנו את השלב הזה," אמרה. פתאום בה לנער דחף מטורף שאמר לו לברוח. הוא פתח את הדלת, ורץ משם. הוא רץ כלכך הרבה, הוא יצא מבית הספר, ופשוט רץ, לא משנה לאן. אחרי כמה זמן, עצר אותו איש שחור וגבוה. הנער כבר חשב שגם הוא ירביץ לו כמו כל אחד אחר. "אל תפגע בי! בבקשה!", צרח לו הנער. השחור הסתכל עליו, "אתה כבר ממש גמור,הא?", אמר, "בוא, תרים לי כמה עצים ואני אתן לך עוד מנה. "ואם לא," אמר השחור, "אני אפרק לה את העצמות".

הנער עזק לו בלי ברירה, כי פחד לקבל מכות שוב. אחרי ששכב את העצים, שפצעו אותו גם הם, בא השחור. "יפה מאוד," אמר, "הנה, קח את זה". ונתן לו שקית ניילון קטנה עם אבקה לבנה. "מה לעשות עם זה?", שעל הנער. השחור צחק, "תריח את זה, אבל ממש חזק, תשאף את זה לתוכך. הנער לא ידע במה זה יעזור, אבל לא רצה לקבל מכות. הוא הריח חזק חזק את האבקה עד שנשאבה לו לתוך הגוף, ואז, פתאום, הוא מצא את עצמו יושב בחזרה עם ההיא, מול הנוף.

"איפה היית?", שאלה אותו.

הוא לא היה בטוח מה לענות לה,

"אל תדאגי, אני פה עכשיו, איתך", אמר.

הם ישבו, התחבקו, מול הנוף היפה והאוויר הנעים,

והנער חזר לחייך.

~הולדר.

הוא ישב שם, בצד, ונזכר שהוא ישב שם עוד לפני כן. זה מוזר שיושבים במצב מסויים, וזכרים שישבנו, בדיוק באותו מצד, גם לפני זמן מה. "אבל אז, אז הכל היה שונה", אנחנו חושבים, "אז היינו טפשים, היום אנחנו מבינים משהו", ואז פתאום נזכרים, שזה גם מה שאמרנו פעם קודמת. דווקא הדבר הזה עניין אותו. הוא ניסה לחקות את עצמו, את מה שעשה פעם קודמת. הוא הלך לחלון הגדול. הוא היה חלון ענק, ומוזר שיש חלון כזה ענקי בבית שלה, כי גר איתה אדם קטן יחסית, ויכול לשבור אותו, והחלון הזה, שבערך בגודל של קיר, יכול לההרס. הוא הסתכל על הכבישים, שמשם נראו לו כמו גומיות שנפלו מהיד, מפותלות וארוכות, ואת המכוניות ראה כמו יתושה קטנה, מתהלכת עליהן. הוא חשב על אותו דבר שחשב עליו פעם שעברה, ואז, כאילו מישהו הסתכל מהצד ורצה להצחיק אותו, היא נגעה בו בכתף, והתלחילה להגיד משהו.

כשהיה קטן יותר, בערך בכיתה ד', הוא אהב ללכת לחטיבת הביניים, וללכת ליד הילדים הגדולים, כאילו במקרה, ולהקשיב למה שאמרו אחד לשני. בהתחלה נורא התלהב מהעניין, וכששמע אותם אומרים קללה, היה מתבייש ומאושר ששמע משהו מחוץ לחוק שלו, כילד קטן. "יא בן זונה!", אמר איזה ילד לחבר שלו, "אני אזיין את אמא שלך אם לא תזדיין מפה!". הוא לא הבין בדיוק למה הם מתכוונים, אבל ידע שזה דבר שאסור להגיד, אז הוא היה מאושר. ממה שהוא הבין, שהאלה בחטיבה כל הזמן מדברים על "לעשות" בנות, "לזיין" בנות, "לתקוע בנות", ולא הבין מה כל זה אומר, אבל הבין לאט לאט שזה קשור לאותו נושא. "זה כמו ללמוד שפה", חשב הילד לעצמו, "כמו שאם ישימו אותי עכשיו בגרמניה, לאט לאט אני אפענך את השפה שלהם, ובסוף, אדע לדבר בה".

כשהגיע לכיתה ז', כולם התחילו פתאום לדבר עם קללות, סקס, ועוד דברים ששמע כשהיה קטן יותר. הוא ממש לא התלהב מכך, כי ידע את כל הדברים האלה, כי פענך את השפה. הוא חשב לעצמו, והגיע למסקנה. "אם אני כבר מבין את החומר," חשב הילד, "אוכל לעשות הרבה בנות, וכך אנצח את כולם במירוץ הגדול". האמת היא, שהוא אף פעם לא התנשק עם אף אחת, אבל כבר הבין מה כל דבר אומר, והיה בטוח בעצמו. מהר מאוד, הילד למד איך להתחיל עם בנות. הוא התאמן כל יום, לפחות התחיל עם עוד אחת. הוא היה משיג אהדה מהרבה בנות, ולאט לאט, הבין מה גורם להן לרצות אותו, וכך פעל שוב ושוב. אחרי חודש, כבר התנשק עם כמה ילדות, בזמן שהן חשבו, שהוא באמת רוצה אותן, אבל הוא בכלל רק עבר מאחת לאחת, ניסה לסחוט את המיץ שנתנה, וזרק אותה לכל הרוחות.

בכיתה ח', הוא מצא את עצמו שוכב עם ממוצא של בת בחודש, הוא חישב. הוא המשיך בדרך הזאת, ומכל אחת רק למד מהטעויות, עד שהפך לאחד שיודע את סודן של הבנות, יודע איך להשיג כל אחת. כשסיים את החטיבה, כבר היה "זיין". הוא כבר לא ספר את כל הבתולים בשכבה שלו, שלא נדבר על בתולי שפתיים, וצחק עליהם שלא יכולים כמוהו. הוא זכה לאהדה מחלק מהגברים, וזכה לשנאה מחלק מהנשים, אבל בתוכו היה מרוצה, שהקשיב לאלה בחטיבה לפני כולם.

בתחילת התיכון, קבע הילד עם עצמו, שעכשיו צריך להתמקד בדברים אחרים חוץ מסקס, שכבר ככה חווה יותר מדי. הוא החליט שלא יתחיל עם אף אחת, ולא יהיה עם אף אחת, כדי ליהיות פנוי לדברים אחרים בחיים. הוא הצליח יפה מאוד, והדבר הצליח לו לא רע. יום אחד, כשהלך ברחוב, הוא נכנס לחנות אחת של אומנות, לקנות ספריי צבע לאמא שלו. הוא נכנס, הסתכל בין המדפים, ולא מצא את הספריי. הוא ראה ילדה אחת, בערך בגילו. "את יודעת איפה יש פה ספריי צבע?", שאל הילד. "כן," הנתה הילדה וחייכה, "לקחתי את האחרון, אתה יכול לקחת אותו אם אתה רוצה". הילד לקח את הספריי בשמחה, וחייך. הוא שילם ויצא. מחוץ לחנות, בזמן שהדליק סיגריה, חשב עליה. "החיוך שלה.." חשב הילד, "חיוך של אכברוש. אבל אכברוש חמוד". הוא צחק לעצמו, זה קורה לו הרבה. הוא ישב שם וחיכה.

אחרי כמה זמן, סיים את הסיגריה וזרק אותה לשלולית, כדי שיישמע את הרעש שלה כשהיא נכבת. הוא התחיל לצעוד לעבר תחנת האוטובוס. פתאום גילה, שהשעה כבר 8, ופספס את האוטובוס האחרון. "כוסעמק," אמר הילד, ובעט בתחנה בכל הכוח. הוא התחיל לצעוד לעבר איזה כביש מרכזי לתפוס טרמפ, שם ראה אותה. "מה קרה?" שאלה עם פנים שמזדהות עם זה שעצוב, כי איכשהו רואה את זה, אבל מחייכות את החיוך הזה, כדי להראות אופטימיות. "האוטובוס, פיספסתי אותו". אמר. "איפה אתה גר?" שאלה. "זה מוזר שהיא מתעניינת ככה בחיים שלי", חשב לעצמו, אבל לא אמר את זה, כי חשב שזה מעשה נחמד למדי. "ליד האוניברסיטה החדשה", אמר, והיא אמרה שאמא שלה בדיוק הולכת לשם עוד שעה, ושהיא יכולה להקפיץ אותו. "למה את כלכך נחמדה אלי?", הוא שאל, "כי זה נחמד לעזור", היא אמרה עם החיוך המתוק שלה, והם התחילו ללכת.

בדרך לבית שלה היא דיברה איתו על כל מני נושאים, והיה לו כיף, היה לו כיף שהיא שם. פתאום הוא לא חשב על להשיג אותה או לא, וגם לא חשב על האוטובוס או על הספריי, אלא שעכשיו טוב לו. הם הגיעו, והוא לא האמין למראה עיניו. היה לה בית ענקי יפה, עצום בגודלו. נראה כאילו כל רהיט שם עולה כמו כל השכונה שלו ביחד. הם דיברו, ודיברו, ונהנו, וצחקו, ואפילו רקדו לצלילי המוזיקה שהייתה מהקומה למעלה. הילד ראה שבעצם, אולי כדאי להתחיל איתה. הרי הוא כלכך טוב בזה, למה לא לנצל את זה למצב שבו פוגש מישהי נחמדה באמת? באמצע השיחה, הוא התקרב אליה, השפתיים שלהם היו כמעט צמודים, ויכל להרגיש את נשימתה, אבל אז היא לקחה את הראש. "מצטערת," אמרה, "אני צריכה להכיר אותך יותר טוב קודם". הוא עמד והסתכל על החלון ועל הכבישים, כאילו הם גומיות. היא נגעה לו בכתף. "אמא שלי הגיעה".

"מה הבעיה?" חשב לעצמו הילד, "אז אני אכיר אותה קצת ואשיג אותה, הרי אני אלוף בזה, רק עוד אחת". הוא ניסה לדבר איתה, אבל לא משנה מה ניסה, היא לא התעניינה בו. היא הלכה עם אנשים אחרי במקום איתו, היא צחקה מבדיחות של אחרים ולא ממנו, ולא משנה מה עשה, היא התייחסה אליו כאל עוד אחד, שהסיעה פעם ועכשיו הוא נדבק. בשלב מסויים, נמאס לו. לאט לאט, הוא התחיל להתאהב בה יותר ויותר, עד שלא יכל לשאת בזה יותר, ושכנע את הוריו לעבור מהעיר. למרות שלא היה לידה, הוא חשב עליה. הוא חלם עליה כל לילה, וכל דבר שעשה, חשב לעצמו, מה היא תחשוב על זה. בחלומות שלו, ראה אותם רצים בגשם, צוחקים כשהם מתחלקים על המים במדרכה, ואז מתנשקים באמצע שום מקום, בגשם, כי זה לא משנה כל עוד היא שם, איתו.

אחרי שנים, כשהיה כבר בן 23, החליט לחזור לשם, אליה. המקום היחיד שידע למצוא אותה בו, היה הבית של ההורים שלה, מהתיכון. הוא היה נורא נרגש. הוא דפק בדלת, ולהפתעתו, היא פתחה לו. הוא חיבק אותה, בלי מילים, דבר שחלם עליו כלכך הרבה זמן. הוא הרים את הראש, וראה גבר, בערך בגילו, נכנס ושואל מי זה. היא אמרה שזה ידיד ילדות, ושאלה אותו אם רוצה לשתות משהו. כשהיו רחוקים מהגבר, שאל מי זה, והיא אמרה שבעלה. הוא אמר שעדיין אוהב אותה. "לא הייתי כלום בשבילך?", שאל. "תראה, האמת היא.." אמרה בפרצוף שכאילו הולכת להתבייש במה שתגיד, "שהתחלתי עם הרבה בנים, סתם, כדי לראות אם אני מצליחה. אתה היית עוד אחד, מצטערת".

הוא הלך לחלון הענקי, והיה מופתע שהילד הקטן שיש להם עוד לא שבר אותו. היא חשב על פעם, ושעכשיו, כבר מבין הכל. וחשב שעכשיו כבר הכל יהיה בסדר, כי יודע שלא צריך לאהוב אותה יותר, ואולי התנהג אליה לא נכון, אבל עמוק בתוכו, הבין שזה לא נכון. הוא דמייון איך היתושים הקטנים רצים על הגומיות מהר כלכך, אבל לא נופלים, וזה היה מצחיק, כי זה בדיוק מה שחשב עליו פעם שעברה. באופן ממז מוזר, היא נגעה לו בכתף. "הילד הקטן שלי הגיע".

מי יודע, אולי פעם הבאה שיהיה שם, ויסתכל על החלון הזה,

אולי אז הוא באמת יבין.

~הולדר.

"מתי תגיע הביתה?", היא שאלה.

"אני לא בטוח.. מאוחר", אמרתי בשקט, אני שונא להגיד דברים כשכל מי שמאחורי מקשיב לי רק מתוך שעמום. "טוב..", אמרה בקול מיואש, "אני אוהבת אותך, אתה יודע?", היא אמרה. אני שונא מצבים כאלה, שהיא מדברת איתי על דברים אישיים בזמן העבודה, וכמו שאמרתי, אנשים יושבים ומצוטטים לשיחה שלנו כי אין להם דבר אחר לעשות, "את יודעת מה אני חושב על זה." אמרתי לבסוף. "טוב..", שוב אמרה בקול מיואש ונאנחה. "נדבר אחר כך", אמרתי, וניתקתי. אשתי עורכת דין, מה שאומר שמרוויחה הרבה יותר ממני. עובדה זו לא מפריעה לי במיוחד, אבל אני אוהב להשתמש בה בעת צרה. כשרבים, נוח לי להגיד "אי אפשר לצפות יותר מנהג אוטובוס, נכון?", במיוחד כי כשהיינו נערים, הייתה תקופה מסויימת עם תומר הג'ינג'י, שעכשיו מנהל עסקים.

האמת היא, שאני לא נהג אוטובוס בגלל שאין מה לעשות וזה מה יש, אלא להפך. בבצפר, היו לי ציונים מעולים. כל המורים אמרו שאני גאון, ולא היה דבר בחומר של כל התיכון שלא ידעתי בשליפה. היה רק דבר אחד מוזר בכל הסיפור - ששנאתי ללמוד. אני לא בטוח למה למדתי בכל זאת, אולי כי ככה ההורים שלי חינכו אותי מגיל אפס, שצריך ללמוד קשה, בשביל לעבוד קשה, בשביל להרוויח טוב, אבל לא אהבתי את כל הסיפור. לא ראיתי את עצמי יושב במשרד כל היום ומתחנף לאנשים, עושה את עצמי נחמד, מתעניין בשלום הבוס שלי, ומבצע את עבודתי המשעממת, רק בשביל להרוויח קצת יותר לאיזה מחשב קצת יותר משופר, או טלוויזיה יותר גדולה. אחרי הצבא, ההורים שלחו אותי לאוניברסיטה, ללמוד רפואה. "לא יזיק איזה רופא במשפחה", אמרה לי אמא, "חוץ מזה שאם הם טובים, הם מרוויחים הרבה, ואתה הרי טוב מכולם". האמת היא שרציתי משהו שונה, משהו שלא דורש הרבה אימוץ מתמטי, או התחנפות לבוס, ונהג אוטובוס נשמע לי מושלם.

בגלל שהשקעתי הרבה זמן בלימודים, לא היו לי המון קשרים עם בנות. זה לא שהייתי בתול שפתיים עד י'ב, אבל מצד שני, לא יכולתי להתגאות במה שעשיתי. הייתי ממוצא, עם יכולות ממוצאים. תומר הג'ינג'י מהשכבה לעומתי, היה תלמיד טוב, לא כמוני אמנם, אבל הצליח כל בת שעלתה במוחו. הוא לא נראה כלכך טוב, והוא לא התנשק כלכך טוב, הוא פשוט ידע את החוקים. הוא היה קצת מאניאק, קצת רגיש, קצת חמוד, וקצת פוגע. הוא קצת סינן וקצת אהב וקצת מהכל, והבנות היו נופלות לו לידיים, אולי אפילו בלי שידע שכלכך מצליח במה שעושה. אשתי, מור, הייתה ביסודי איתי. לא ממש הכרתי אותה, רק ידעתי מי זו, עד י'ב. בי'ב התחלתי להתעניין בה קצת, וניהיהנו ידידים די טובים. לא לקח הרבה זמן, והתאהבתי בה. אך כמובן, בגלל שרציתי אותה, שום דבר לא הלך כמו שצריך. רציתי ליהיות מאוד זהיר עד שהייתי פרנואיד, רציתי ליהיות מאוד מתחשב עד שהייתי הומו, ניסיתי ליהיות טיפה קול, אז יצאתי בן זונה, ושום דבר לא הלך כראוי. דיברתי עם חבר שלי על הנושא, "אם באמת באמת רוצים בת, לא משיגים אותה, ככה זה", אמר לי. אני חשבתי שהוא סתם פסימי, אבל בשלב מסויים, כבר התחלתי להאמין.

יום אחד בא תומר הזה, והתחיל איתה. האמת היא, שחשבתי כבר שהיא שלי, כי הייתי עיוור, ככה זה כשבאמת רוצים מישהי, אך אחרי כמה זמן, הבנתי שעמדתי בסכנה. "בן של זונה", חשבתי לעצמי, "כוס אמא שלו, הוא לא יכול ללכת על אחרת מה100 שרוצות אותו? בן של זונה". דיברתי איתה עליו, וניסיתי לשכנע אותה שהוא לא בשבילה, אבל בסוף, הם יצאו. הם היו ביחד, כמעט חצי שנה, דבר שהרס אותי כל יום מחדש, ולראות את הפנים שלה, להגיד לה שלום, ולדבר איתה תוך כדי שהבן זונה הזה מנשק אותה מולי, בכלל לא עזר. אחרי כמה זמן, כשישבתי לבד באיזה מקום, הסתכלתי על הנוף, ולקחתי סיגרית מחשבה על החיים, היא באה, ודיברנו קצת. בניגוד למה שחשבתי, היא לא הטיפה לי על העישון. באיזה שלב, היא אמרה "תומר ואני נפרדנו", ואני שמחתי כלכך, אבל לא יכולתי להראות את זה. "אני מצטער.." אמרתי, תוך כדי לקיחת עוד שאכטה, גדולה כזאת, של סיפוק. "זה בסדר, אמרה, לא באמת רציתי אותו, וצריך ללכת רק על מי שבאמת רוצים, ובשביל זה, צריך לתת את הכל". הסתכלתי עליה, ונישקתי אותה. מאז אנחנו ביחד, כבר הרבה מאוד שנים.

היא אמרה שהנשיקה הזאת שינתה לה את כל נקודות המחשבה, ואם סתם הייתי מדבר איתה, על היה אחרת. חשבתי על זה כמה פעמים, "איזה מזל שפשוט נישקתי אותה ולא יצאתי איזה פאג בלי אומץ, שמחפחד, גם בשבילה, שזה יבהיל אותה או משהו, פשוט לזרום. איזה מזל".

אני אוהב את העבודה שלי. ליהיות נהג אוטובוס נותן לחשוב על כל הדברים בעולם בלי הפרעות, אלא אם כן היא מתקשרת. כאשר דוחסים כיתה בתיכון לאוטובוס, יש רעש מטורף, שאי אפשר להתעלם ממנו. אך משום מה, אנשים שלא מכירים זה את זה, לא מוציאים מילה, ובאוטובוס שקט לגמרי. יש איזה נורמה חברתית, שבאוטובוס, אסור לדבר. גם אם שואלים מישהו איפה כדאי לרדת, שואלים בשקט ובמהירות, כאילו יש פה איזו תפילה של לקויי שמיעה שכל קול שמוציאים נשמע כמו רעש פיצוץ מטורף. יש בזה טוב, אך יש בזה רע. טוב ורע, זה תמיד מצחיק אותי מחדש. באוטובוס, ישנם אנשים מכל המינים. פה יש סקייטר אחד, יושב ונשען על החלון, מקשיב לאייפוד, ובטח חושב על משהו. פה יש איש עסקים, עם מזוודה וחליפה, מקווה שלא תתלכלך, ומציץ כל 10 שניות בשעות, לראות שלא מאחר. פה יש זקנה, שעוד שניה מקבלת התקף לב באוטובוס, ושם יש כמה ילדות קטנות בכיתה ח', מדברות על בנים חתיכים מהכיתה שלהן.

יום אחד, נסעתי לי נסיעה ליילית, בערך ב8 בערב, כשכבר היה חשוך לגמרי. עלה איזה נער, וביקש שאנקב לו בכרטיסיה, ניקבתי, והנער חייך ואמר "תודה, אדוני.", וחייך. אני, קצת מופתע הייתי מאיש ששובר את כל חוקי המוסר באוטובוס וכך מתפרץ אל השקט כשעוד כולם מאזינים. "בכיף..", אמרתי בקול מוזר, אך שמח. "אז, איך הנסיעות היום? פקקים?", שאל. פה כבר הייתי ממש מופתע. "הנסיעות מעולות היום, דווקא היום לא עלו הרבה אנשים עם כסף מזומן אלא עם כרטיסיה, זה פחות העסיק אותי, נתן קצת זמן לחשוב", אמרתי. "טוב מאוד, טוב מאוד", אמר הנער והתיישב. נסענו כמה תחנות ובתחנה האחרונה שבה נסע, הגיע לתלת האחורית וצעק, "יום טוב לכולכם!", ירד, והתחיל ללכת, כאילו זה דבר רגיל בשבילו.

חשבתי קצת על הילד הזה,

ובפעם הבאה שאשתי התקשרה,

אמרתי לה שגם אני אוהב אותה.

~הולדר.