הנה שיר שכתבתי לאמא שלי לכבוד יום ההולדת שלה (:

תהנו חבר'ה

היא קצת משוגעת, אבל מודעת

למה שהיא עושה. היא לא טיפשה.

כי איזו טפשה הייתה יכולה להקים חברה

עד לפני שסיימה תואר ראשון, כלכך צעירה

והילד שלה, כן הוא היה קצת בעיה

התנדנד בכיתה, משך את המפות בארוחות של המשפחה

אבל כך אמרו לו מאז שאת העולם ידע לראשונה

"אמא שלך היא קצת משוגעת, רק נראית שקטה"

והוא חשב שזאת אכן אמת לאמיתה,

לפעמים היא נראית כאילו נכנס בה שד רע

בעיקר כשהיא שמחה, את הרגש היא מקצינה

ואולי יש רגעים יותר יפים, ורגעים של נפילה

אבל בחיים לא תמצא אותה מסכנה ובודדה

היא בחיים לא תיהיה בקרשים, כשעושים מהם מדורה

היא בחיים לא תשב בפינה ותתבכיין לאלוהים שייתן לה עזרה

היא תקום ותעשה משהו עם עצמה

אלא מה?

"יאללה, לא איכפת לי איך, אני מצליחה!"

כןכן כך היא, היא אישה

שאפתנית להצלחה, פמיניסטית כשרה

וכשמספרים לה על בעיה, היא מבינה

כשאומרים לה דוגרי, היא לא מציקה

נו, לפעמים היא מציקה, בכל זאת היא אמא

אבל בתור הורה היא דווקא ממש אחלה.

חשוב להזכיר, אמא היא מלכה של ילדים

וכנראה פשוט יודעת לעזור לאנשים

היא אישה פרקטית שמבינה מה אתה רוצה להגיד

והיא אחת שתעזור לך בלי שתזכור שאתה אידיוט לתמיד

היא אחת שבאמת תראה לך אהבה כשתצתרך

אחת שתרחם ותתפשר ועוד איך

אחת שלומדים ממנה המון על החיים

בשביל לחנך היא לא צריכה לעשות שיעורים פרטיים

פשוט מסתכלים עליה חיה לה

וזהו זה, זה מקור ההשראה.

אז נכון, לא הלך לה משהו בבגרות במתמטיקה

והיא הלכה ללמוד פסיכולוגיה או משהו כזה במקום איזה פיזיקה

אבל בסופו של דבר היא הקימה חברה וסחרה במניות

בסופו של דבר היא יודעת איך לחיות

בסופו של דבר, לא משנה לי כמה תרבותי תיהיה ועם ציונים טובים

היא עשתה את זה בלי להתאמץ, החיים שלה יותר קלים

אני יודע, אולי לך זה לא כלכך נעים

אבל ככה היא, צוחקת על האנשים

שלומדים ולומדים ולומדים ולומדים…

לא יוצאים שנתיים לפני מבחנים

אבל בסיום כשהשופט שרק

היא בעתה לך בתחת כלכך חזק

שכלכך כואב לך שכמוה לא תיהיה

ומהבעיתה אתה מדמם מהפה.

אז אמא רק תדעי שאני לא צוחק

וזאת לא ברכה צבועה, זאת האמת

לא הייתה יכולה להיות לי אמא יותר טובה

כי בכל מקום שאחפש אני לא אמצא

אדם שיידאג לי ללא מחיר וגבולות

לא משנה אם בדרך יש מכשולים, באמפרים בעליות

אני מקווה שתזהי שמה שכתבתי פה זה מהלב

אני לא סתם אונס את השכל ליד המחשב

כדי לצאת פה בן וואנה-בי מתחשב

אמא, אותך אני באמת באמת אוהב.

אז למרות שאני לפעמים עושה שטויות

למרות שלפעמים אני מורד ועושה בעיות

למרות שאת החדר אני לא מסדר לעיתים קרובות

אני הבן שלך,

שיימשיך להתנדנד ולמשוך במפות.

~הולדר.

את המורה להיסטוריה כולם אוהבים.

הסיבה היחידה שהם אוהבים אותו, אני חושב, היא שהוא חרא. הוא פשוט כלכך זבל של בן אדם שאם יש בו כבר לעיתים רחוקות טיפת נחמדות כולם מתאהבים בו. בהתחלה לא יכולתי להאמין שזה באמת עובד לו. כשמישהו שאל אם אפשר ללכת לשתות הוא צרח עליו ש"מה נראה לך שאתה עושה שאתה שואל אותי את זה? אתה רואה אותי שותה? שתה בהפסקה ילד מפונק, מה אתה בן 3?", אבל פעם בהמון זמן, אולי שבועיים, הוא עשה משהו נחמד אחד. "אפשר ללכת לשתות?", הילד שאל. המורה גילגל את העיניים שלו. "כן בסדר, לך לשתות", וראיתי אושר על הפנים של הילד. "תודה המורה. תודה". אחרי השיעור הילד בא לחברים שלו ואומר שהוא דווקא אחלה מורה. מורה מצווין אפילו. אז מה שהוא כועס עליהם, כל מורה צריך לעשות את זה בתיכון כדי לשרוד ולהעביר את החומר, וזה לא שאנחנו הכי שקטים בעולם אז גם אנחנו לא בסדר. ולפעמים שואלים אותו למה הוא נחמד, והילד פשוט מחייך ואומר שפשוט יש לו את זה. לאט לאט המורה זורק טיפת נחמדות לכל ילד בכיתה בזמן אחר, וזה הטריק שלו.

כשמאיה מדברת איתו זה הכי מצחיק. היא ילדה נחמדה אבל ביישנית מאוד. מהילדות שלא שואלות כמעט כלום בכיתה ואם כבר שואלת היא נפגעת מכל שטות שהמורה אומר לה. היא הייתה ילדה מאוד יפה ואהבתי אותה, הייתה לה הסתכלות יפה על החיים. היא אמרה שהיא לא יודעת מה היא תעשה בעתיד ומה יעשה לה טוב, אז היא בינתיים חיה לפי רמזים שקובעת לעצמה. למשל, אם כשהיא הולכת ברחוב ונופל פרח או עלה מעץ על הרצפה, זה סימן בשבילה לעשות משהו חדש וספונטני בשביל הכיף שלה, ואם היא רואה מטבע על הרצפה זה סימן בשבילה ללכת הבייתה. זה תמיד הצחיק אותי וממש אהבתי אותה על זה. כשהיא דיברה עם המורה והיא ירד עליה היא הסתכלה עליו במבט ריק כדי לא להראות שהיא נפגעת, והוא פשוט התענג על העצב שלה.

כשהכיתה מפריעה הוא מרשה לעצמו לרדת עליהם כלכך חזק כדי להבטיח שבחיים הם לא יציקו לו שוב. הוא יכול לרדת על ילד רבע שעה בגלל ששאל מה התאריך היום, או מה הוא כתב על הלוח, או מתי נגמר השיעור. הילד, אם המורה כבר זרק עליו נחמדות, אומר לעצמו בלב ש"טוב נו.. בכל זאת המורה די צודק..", ומנחם את עצמו. אם המורה עוד לא זרק עליו, הוא יקלל את המורה בלי סוף בלב, ולפעמים אפילו יחזיר לו בצעקות. הוא ייאחל מוות למורה שיורד עליו ככה כי ככה כל המורים, מנסים להוציא ממך את המיץ, שטנים קטנים שנפלו מגיהנום לנסות לשתוף לנו את המוח. ואז יום אחרי זה המורה נחמד עליו קצת, והתלמיד מתאהב בו. המורה הולך כמו דיקטטור בבית הספר. הוא המלך של בצפר כשלא כבש אותו בדם וברזל, אלא רק בשפת גוף והתנהגות. אם הוא יצווה על המנהלת לעשות משהו מסויים היא תעשה, אבל לא בגלל שהיא מפחדת ממנו או חייבת, אלא פשוט כי היא באמת חושבת שהיא צריכה להחזיר לו טובה על הנחמדות שנתן לה לשניה. היא באמת מרגישה לא בסדר שבטח קיללה אותו בלב פעם.

באיזה שלב בחיים הבנתי שאנשים פשוט אוהבים לסבול. אף בן אדם ששונא לסבול לא היה אומר "אני לא רוצה להגיע לגן-עדן כי משעמם שם". אם תקח בן אדם ותשים אותו במקום הכי נפלא שיכול לתאר עם כל הכסף וכל האוכל וכל הכוסיות וכל דבר אחר שרוצה, הוא ייתאבד אחרי מספיק זמן. אבל זה ככה לגבי כל נושא שעולה לי בראש. כשיש שני אנשים שמתחברים מהר ופשוט נהנים אחד עם השניה, הם סתם ידידים טובים. אבל אם הם רבים ויש מיליון סיפורים מטורפים ברקע, והוא בגד בה, והיא בגדה בו, והם השלימו אבל אז הוא שרף לה את הכלבה והיא אמרה לאבא שלו שהוא מעשן סמים - זה מסובך - ואז הם באמת שלא יכולים להפרד. הם ממש אוהבים זה את זה בגלל שהם עברו כלכך הרבה סבל ביחד. אולי אנשים פשוט לא רוצים לצאת פריירים ואומרים ש"זין, אם סבלתי עד לפה לפחות אני אהיה איתה עוד קצת".

אז בנות צריכות שיתעללו בהן ויראו להן ששמים עליהם זין כדי שהן ירצו אותך, ובשביל שעובד ייתקדם אתה חייב לשים עליו זין שייתאמץ לרצות אותך, ובשביל שהילד שלך ייתקדם בלימודים אתה אומר שבטח הוא לא יכול לעבור את ה90, כשאתה רוצה שמישהו יידע ללכת מכות אתה חייב להרביץ לו, ובשביל שיהודים יחשבו שהם העם הנבחר צריכים להשמיד אותם במשך אלפיים שנה. תמיד חלמתי על מקום דמיוני שבו אין את כל זה. שבו אני פשוט שמח כי אני לא צריך לסבול בשביל לשמוח. אני פשוט שוכב על ערסל עם איזו כוסית חמודה ולא מתלונן שמושלם לי מדיי. אני מסתכל על העצים והשמיים וזה פשוט יפה, אני לא צריך לראות כל היום משהו מכוער בשביל להעריך את זה. הכוסית שלידי לא מסתכלת על בנים אחרים כדי שאני אקנא, והשמש לא שורפת אותי כדי שאני אהנה לי בצל.

אז יום אחד החלטתי ליישם את השיטה שלי על מאיה. הייתי לא נחמד עליה הרבה ואז פתאום ניהיה כלכך נחמד עליה שהיא כמעט התאהבה בי. בהתחלה לא האמנתי שזה אשכרה עובד, אבל זה פשוט עבד. כשהייתי נחמד ראיתי אותה קורנת מאושר, אבל בשאר הזמן ראיתי אותה סובלת. עם הזמן זה ניהיה קיצוני יותר. כשהייתי חרא אליה, מה שקרה רוב הזמן, היא כמעט בכתה, וכשהייתי נחמד ורומנטי ומתחשב פתאום היא צחקה והייתה מאושרת. אולי אני מפגר, או שפשוט לא בטבע שלי להצליח עם בנות, אבל הרגשתי רע בשבילה. לא היה לי נעים לשחק בה ככה. כבר היינו חברים חצי שנה, ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן להשתנות ולהפסיק עם המשחקים המפגרים שלי. אז הייתי רק נחמד אליה כמו שבאמת רציתי להיות. היא זרקה אותי אחרי שבועיים. אמרה שזה לא אותו דבר כבר, שהקשר ניהיה יבש.

את המורה להיסטוריה כולם אוהבים.

הוא גורם להם להרגיש משהו. אולי זה סבל, אבל זה עדיף מלא להרגיש כלום.

"תביא לי חבילת דפים מהמזכירה", המורה אמר לי פעם.

הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שלא. אין לי כוח להביא ואני לא חייב לפי חוקי בצפר.

המורה התעקש ומאז כל שיעור הוא מבקש ממני להביא לו משהו ואני לא מסכים מחדש.

כאילו, ברוב הפעמים אני לא מסכים. לפעמים אני כן,

ואז המורה פתאום אוהב אותי.

אני חושב שאני התלמיד האהוב עליו.

~הולדר.

עדכון קטן:

מחקתי את כל הפוסטים הישנים שלי. עכשיו הפוסט הכי ישן שיש פה זה הסיפור הראשון שלי. אחריו יש עוד כמה שטויות אבל חפיף. יש לי את הבלוג מההתחלה בגיבויים במחשב שלי, אז אל תדאגו P:

שבוע טוב!

שלום לכל קוראי הבלוג הישנים והחדשים!

אז רציתי לתת לכם עדכון לגביי ולגבי ההתקדמות שלי בקשר לכתיבה.

הכתיבה שלי באה בגלים של מוזה, ולכן אני צריך לבחור במה להשקיע את המוזה שלי. כפי שאתם יודעים או לא, סיימתי לכתוב את הספר הראשון שלי (שבעל עלילה אחת. יעני סיפור אחד לכל הספר), ולא מזמן התחלתי את הספר השני. הבעיה היא שאני משקיע את המוזה שלי בסיפורים יותר מדי כשאני רוצה לסיים עם הספר מהר מכל מני סיבות.

את הספר הראשון שלי אפשר להשיג אצלי במסנג'ר או אימייל. נתתי לדוד שלי, אורי סיון, שהוא תסריטאי במקצועו לקרוא את הספר הראשון שלי והוא נתן לי ביקורת בונה גדולה. הוא אהב אותו אבל אחת הבעיות שלו עם הספר הייתה שהוא לא ארוך מספיק. לקחתי את זה ללב ואת הספר הזה שאני כותב עכשיו אני מנסה לעשות ארוך יותר, מה שדורש ממני יותר מחשבה ואנרגיה.

בלי קשר, חבר שלי ביקש ממני לכתוב לו תסריט. לא כתבתי עוד אף פעם תסריט אבל לקחתי את זה על עצמי ואני אנסה לעשות את זה אם תיהיה לי מוזה לזה.

אז בינתיים אני רוצה להודיע שאני לא אכתוב בבלוג לזמן מה.

אני אחזור, אני מבטיח. זאת לא הודעת סגירה.

בזמן שאני לא פה תוכלו לדפדף בסיפורים בבלוג בארכיון ולהזכר בדברים ישנים, יש שם 100-200 סיפורים ושירים זמינים.

עם זאת, אני אעלה העליתי לפה קובץ עם השירים ששלחתי למנויים בזמן האחרון. [להורדה לחצו פה]

אם אתם רוצים שתשלח לכם הודעה כשאני חוזר אתם מוזמנים לעשות מנוי.

מקווה שלא תכעסו מדי P:

לילה טוב!

~הולדר.

טוב קבלו ביטול.

אני לא יכול בלי הבלוג והוא ממשיך כרגיל.

בקרוב סיפור