פרק א':

"אתה מבין? זה מטורף לגמרי!! הוא בעצם...", מייק המשיך לדבר, ואני לא ממש הקשבתי לו.

זה קורה לנו הרבה, לי ולמייק, לפעמים אני לא מבין איך אנשים ממשיכים לסבול אותי. הסתכלתי סביב, על הקירות המוזרים האלה, מקושטים בצבע סגול מוזר כזה, משהו שאין בהרבה בתים, מין בית שכולו עבודת אומנות מודרנית. הבית של היועצת הזאת, הפסיכולוגית, איך שלא תקראו לה, באמת היה נראה כמו בית של משוגעים. אולי מרוב האנשים שבאים ומתבכיינים לה על כמה שהחיים שלהם חרא בגלל שחברה שלהם זרקה אותם או שאבא שלהם מת או שכבר אין שום דבר שייעסיק אותם.

הפסיכולוגית, מיכל, בטח יושבת לה בחדר, בזמן שאיזה אדם ממורמר נכנס ויושב מולה. הם מתחילים לפתח שיחה כללית על החיים, ואז המטופל מראה עד כמה שהוא מסכן, שלא תחשוב שהוא בא סתם. "אז מה אתה עושה בחיים?", שואלת מיכל. "אני? אהה, עובד בבית קפה, חרא של בית קפה, הבעלים מתייחס אלי חרא, הייתי עובר אבל אין לי בגרות, וגם לא חברים או תחומי עניין, וואו, באלי למות". כשאתה פסיכולוג, אתה בעצם מין קיר, שצריך לספוג את כל החרא שאנשים שופכים עליך, כי מה, הם לא פראיירים, ולא יבואו לפסיכולוג סתם בשביל לשאול מה נשמע.

שנה לפני שהכרתי את מייק הייתי ילד מאושר, שזה ייתרון וחיסרון. מצד אחד, הייתי ילד, באמת ילד, לא העליתי על דעתי לחשוב על דברים שעכשיו ברורים לי. מצד שני, ליהיות ילד זה ליהיות פתוח. כמו ההבדל בין מאוהב טיפש לבין בודד חכם. אז עבדתי במשלוחי פיצה, דבר שנתן לי הזדמנות להביע את עצמי בדרכים שונות, שמאוד אהבתי. בכל פיצה שמתי עוגיית מזל עם פתק קטן שאני כתבתי, ושם יש משהו כמו: "החיים שלך יהיו מעולים אם תתקשרי למספר הזה *מספר* ותציעי לו מין ארוך-טווח וללא התחייבות". האמת היא שהתקשרו כמה פעמים, ולפעמים גם רצו להפגש, ואמרתי להן שבפעם הבאה שהן מזמינות פיצה ובא שליח שקוראים לו אורן, שייתנו לו טיפ גדול. ומין כמובן, אם הן רוצות חיים מעולים.

ליסוע בתור שליח פיצה נשמע רע מאוד, אבל דווקא היה לי נחמד. ליסוע בחופשיות ברחבי העיר, כשכל האנשים שרואים אותך מסתכלים במבט של "פאק, כלכך באלי שהוא פשוט יעצור לידי ויגיד 'אוי, בדיוק יש לנו פיצה אחת יותר מדי, יאללה, יש פה מישהו שמוכן לאכול?", ואני רק מחייך וממשים ליסוע. כשנוסעים מהר מהר באופנוע, יש רוח על הפנים, כזאת שאמורה להציק, אבל היא נעימה, ואז כשיורדים מהאופנוע, מרגישים כאילו הפנים שלך הפכו לגיחל. היה לי אז חבר, טוב מאוד, שקראו לו מוגלי. לא באמת קראו לו ככה, אבל זה היה שם חיבה עתיק מאוד שהמצאנו בכיתה ב'. מוגלי היה מסודר. הוא הלך וניסה את מזלו בלוטו בהגרלה של 60 מיליון שקל, ואחרי איזה חודש, מילא עוד לוטו וזכה בעוד 20. אבל מוגלי לא אידיוט, הוא לא ביזבז את כל הכסף כלכך מהר כמו ההומלסים שזוכים וחוזרים ליהיות הומלסים, הוא גר בדירה יפה, ואכל אוכל טוב, לפעמים אפילו את הפיצות שלי, אבל שמר על ההון.

למוגי לא הייתה חברה מעולם. "לא בשבילי החרא הזה," אמר לי כשהייתי אצלו יום אחד, והוא מתנדנד על הערסל שלו עם איזה זונה יוקרתית. "יש לי פה את... איך קוראים לך שוב?". היא אמרה איזה שם ארוך ולא מובן והוא חייך והפליק לה בתחת. "תאמין לי," אמר, "אישה שאתה מסיג מחתונה גם מוצצת לך יותר כסף, גם פחות יפה, גם פחות נותנת, ואתה גם צריך לזכור את השם שלה". האמת היא שכן קינאתי בו, איך אפשר שלא? אבל מצד שני, קצת ריחמתי עליו.

יום אחד עליתי במעלית בבניין לקומה 30, בנין רב קומות ענקי. זאת הייתה הזמנה של פיצה עם פטריות וקולה, בדיוק הטעם שלי. פתחה לי את הדלת אישה, בערך בגילי, עם חיוך של בת שנתיים כשהיא רואה במבה. "פיצה!", היא אמרה, ואני צחקקתי, "כמה זמן לא אכלתי פיצה טובה, אתה לא מאמין. פשוט עכשיו חזרתי ממצרים, ושם הפיצה הכי טעימה שתאכל זה פיתה דרוזית עם עגבניה". אני חייכתי, למרות שהיה לי מוזר שהיא ככה מדברת איתי, ועוד בלהט כזה, כאילו אני מכיר אותה כבר שנים. "שמח לעזור", אמרתי לה וחייכתי, תוך כדי שאני מגיש לה את הפיצה. היא שילמה, ואני אמרתי שבת שלום, והתחלתי ללכת במסדרון תוך כדי שאני שומע את הדלת נסגרת. פתאום הרגשתי משהו מתפוצץ לי בכיס. "עוגיית המזל!!". עמדתי ליד המעלית וחשבתי, מה כדאי לעשות. עד שיש מישהי כלכך כיפית ומגניבה העוגיית מזל בכיס המזדיין שלי.

אחרי הרבה זמן של מחשבה, הלכתי בחזרה לדלת ודפקתי. היא פתחה, ראתה אותה, וחייכה. "תראי, יש לי איזה מסורת ש... ושחכתי לעשות אותה... אבל.. לא חייבים..". היא הסתכלה עלי והתחילה לצחוק. עצרתי את עצמי מלגמגם שטויות לרגע. "תגידי, יש מצב שאני מזמין אותך לפיצה עם פטריות וקולה בבית שלך?", שאלתי. "כן, בטח, תכנס" אמרה, ואפילו אמרה שאני לא צריך לשלם. היה לה בית מוזר. לא היו בו חיות או ילדים או בעל, אבל הייתה בבית אווירה כזאת של המולה, של משפחה, ועם זאת, של התבודדות.

ישבנו ליד השולחן שלה, ופתחנו את הפיצה. כבר הרבה זמן שלא אכלתי את הפיצה שאני מביא. היא הסתכלה עלי וחייכה חיוך מוזר כזה, כאילו ממש נהנתה לבהות בי ולחייך. אחרי כמה זמן שבההתה בי ככה, עם חיוך, נישקתי אותה, ושכבנו. ישנתי אצלה, ולפני שיצאתי למחרת מהבית, היא נתנה חיבוק ואמרה שהיא חוזרת למצרים לטיול שלה עוד שבוע, ולא יודעת מתי תחזור, אז אמרתי לה שיש לה עוגייל מזל על השולחן כמזכרת, ובתוכה פתק שצריכה לקרוא.

פרק ב':

אחרי שנה, הכרתי את מייק. הוא היה לקוח קבוע של הפיצה, ובטעות השארתי לו עוגיית מזל. הוא התקשר אלי תוך כדי שצחק ואמר שאהב את הרעיון מאוד, ואחרי כמה פעמים שעשיתי אליו משלוחים, התחלנו להכיר, וליהיות חברים טובים. מייק היה בחור עם המון המון רעיונות מטורפים כאלה. הוא רצה להמציא עוד ועוד דברים מטורפים שיכניסו לעולם משמעות. אף פעם לא ממש הבנתי אם יש מניע מאחורי זה, כמו כסף או תהילה, או שפשוט רוצה לטובת העולם. בהתחלה באמת הקשבתי לו ולרעיונות שלו, אבל לאט לאט התחלתי להשתעמם ולהתרגל שיש שם איזה משהו לא בסדר, אז באופן בלתי מודע, הפסקתי לקלוט.

אם חושבים על זה, הייתי בעצם כמו פסיכולוג שלו, של מייק. הייתי שם בזמן שהוא שופך עלי את כל מה שחושב עליו, ואני בינתיים, הפסיכולוג גם של עצמי. חושבלעצמי על כל מני דברים, שלא באמת מקדמים אותי, והכל מעגל של פסיכולוגים אחד לשני. אבל מייק לא הסתפק בי, והלך לפסיכולוגית חדשה בעסק בשם מיכל. הוא סיפר לי המון על מיכל, ותמיד רצה שאבוא, אבל הרעיון הזה של פסיכולוג נראה לי מטופש למדי, במיוחד שגם עץ יכול ליהיות פסיכולוג שלי. אבל הוא התעקש ואמר שעליו, ומה איכפת לי, אז הסכמנו שאני אבוא מתישהו.

מוגלי בינתיים, בשנה הזאת, אמר שנשבר לו מהזונות בארץ ויוצא לחפש סקס טרופי בברזיל. הרעיון די הצחיק אותי, אבל שמחתי בשבילו, כי אולי בחו"ל ייגלה דברים חדשים ויחזור לפה כמבוגר, כמו שלי קרה בשנה הזאת. הוא באמת אמר שהוא רוצה להרחיב אופקים, אבל אני חושב שהוא התכוון לדברים אחרים ממה שאני חשבתי עליהם. "ללמוד זה תמיד טוב, לא?", אמר לי, "במיוחד שיש לי את הכסף, למה לא לנצל אותו?". הוא נסע לו, ומכר את הווילה בארץ. למרות כל האינפנטיליות שלו, התגעגעתי אליו מאוד, ולמרות שהיה לו הרבה יותר כסף ממני, הרגשתי כאילו אני המדריך שלו, והיה לי חבל שהתלמיד שלי עוזב אותי.

באנו למיכל הזאת. "אתה מבין? זה מטורף לגמרי!! הוא בעצם...", מייק המשיך לספר לי איזה רעיון חדש שלו, שכבר לא נקלט לי במוח אפילו לא טיפה. אני חושב שאני מבין למה מייק ממשיך לדבר איתי, כי אני הפסיכולוג שלו, הפסיכולוג האמיתי שלו. אני לא צריך להגיד כלום או להקשיב ולקלוט, אני צריך ליהיות שם בשביל ליהיות שם, כדי שיהיה מישהו שאליו יהיה לו תירוץ לדבר. הקירות בבית היו מקושטים בצבע סגול מוזר, כאילו כל הבית הוא עבודה של אומנות מודרנית כזאת. ופתאום באה מיכל.

הסתכלתי עליה ולא האמנתי. זאת היא! ההיא מהפיצה, מלפני שנה. "חזרת!", אמרתי בשקט ורצתי אליה. הפנים שלה כבר לא היו שמחות כמו פעם, אלא דכאוניות וחסרות תקווה, אחרי שספגה את כל החרא של האנשים עם החיים בזבל. היא החזיקה כוס קפה ביד במין עצבות כזאת, במין מבט שמראה כמה נמאס לה, וכמה היא לה הייתה מתנגדת לאיזה כדור בראש עכשיו. התקרבתי אליה בכוונה לנשק אותה, אבל היא הזיזה את הראש, ובדיוק אז, ראיתי את מוגלי יוצא מאיזה חדר. "יאללה מיכל אני יוצא, משעמם לי", הוא אמר ואז ראה שאני שם. "אורן!", אמר לי ורץ לתת לי איזה חיבוק. "מה קורה? מה נשמע? מה שלומך?", הוא שאל. בקטע הזה כבר הייתי די מבולבל. "פגשתי את אישתי, מיכל? אמרתי לך שאני אמצא שם משהו חדש", אמר וצחק, "והכל קרה בפוקס בכלל, שנסעתי למצרים במקום לברזיל".

עמדתי שם מול כולם. מיכל דכאונית עם מבט של אי נעימות, מוגלי שמח שרואה אותי, מייק לא מבין על מה לעזאזל אנחנו מדברים, ואני עומד באמצע, ומחייך. בלי להגיד כלום, יצאתי החוצה, עליתי על האופנוע, ונסעתי. שמעתי את Resigned של בלור, והמשכתי לי ליסוע לכיוון האופק, עד שהגעתי לים. הורדתי את כל הבגדים ונכנסתי לשחות כשמאחורי שמיים כתומים כאלה של סוף שבוע. הים היה רגוע ואני שוכב עליו, צף, מסתכל לשמיים, וחושב, עד כמה אני עוד ילד.

היום אני ממשיך לעבוד בפיצה, נוסע מבית לבית. אולי אני אמשיך ליהיות ילד לעולם ועד, מי יודע, ולמי איכפת. עד היום אני לא יודע ממש מה קרה שמוגלי פתאום רצה אישה, ואם היא כלכך דכאונית בגללו או בגלל המטופלים. מייק הצליח מאוד עם איזה רעיון שלו, שבעצם היה סרט אחד, על איזה מישהו שלא מקשיב לו, ותמיד שקוע במחשבות שלו על החיים, על דברים שלעולם לא ייפתור, ולעולם לא ייעזרו לו, שבעצם פסיכולוג של עצמו, בזמן שבלי להרגיש הוא גם פסיכולוג של אחרים. אני קורא של מייק בעיתון, והוא אומר בכל רעיון, ש"בלי הפסיכולוג שלי, לא הייתי מצליח. אבל הפסיכולוגית שלי, לא הייתה משהו. היה בה משהו דכאוני, כאילו גם לה יש בעיות משלה, וכשראתה את בעלה, היה לה פרצוף מוזר, שאי אפשר להסביר.

יום אחד עליתי לאיזה מגדל גבוהה, מישהי הזמינה פיצה עם בולגרית וספרייט, שזה בדיוק הטעם שלי. כשפתחתי את הדלת היא חייכה. נכנסתי אליה ושכבנו, ובבוקר למחרת, אמרה שהיא אוהבת אותי.

חיבקתי אותה חזק, ואמרתי שלא משנה מה,

שתשאר פה, ושלא תיסע ממני, שלא תעלם ממני, כמו שקרה לכולם לאט לאט.

שלא תסע בלי להגיד, ושאם נוסעים, אז נוסעים ביחד,

ולא משנה מה,

רק לא למצריים.

כשהיא שאלה למה,

אמרתי לה שאי אפשר, כי יש שם דברים נוראיים,

כמו למשל שהפיצה הכי טובה שהיא תמצא שם, תיהיה איזה פיתה דרוזית עם עגבניה.

~הולדר.

הילד:

נפלתי על הרצפה. הפצע עוד פעם נפתח לי בלחי, חבל, די נמאס לי לשים את התחבושות האלה.

ירד די הרבה דם, כמעט כמו פעם קודמת. מזל שהוא נתן את המכה מספיק שמאלה כדי שזה לא ייפתח אותו לגמרי, רק חצי. דווקא הקטע הזה, של לשכב על הרצפה הקרה מדמם, זה הרגע של המנוחה בבית הזה. אפילו כשמסתכלים מהחלון אי אפשר לדעת מי ייצעק עליך או ינסה להגיד לך שמה שאתה עושה לא טוב איכשהו. פה כבר עשיתי את הרע, בעיניהם לפחות, הוא הרביץ לי, ועכשיו אני כבר אחרי המכות, אחרי העונש, שוכב לי על הרצפה עם פצע פתוח בלחי, רגוע, נינוח.

בן של זונה. אני חושב שסוף סוף אני יכול להודות בזה. הוא פשוט בן של זונה. הוא חושב שככה צריך, ככה טוב לי, ככה כדאי, ולא נותן לי להחליט בשביל עצמי. לא איכפת לי כבר אם צודק או טועה, אני רוצה לעשות מה שבאלי, והבן זונה הזה חושב שהוא יכול לעצור אותי. בעוד כמה שנים, כשיהיה לי מספיק כוח והוא יהיה סתם זקן ממורמר, אני אהרוג אותו. אני אהרוג את הבן זונה ואברח עם אמא, היחידה שעוד איכשהו איכפת לה ממני.

האבא:

הוא נפל על הרצפה. ילד מפגר, איך יצא לי ילד כזה? אומרים לו לא לעשות משהו, לא לעשות משהו שמפריע לכולנו, והוא שם זין. חתיכת מפגר. הדרך היחידה לשלוט על יצור כזה היא בכוח, שידע שאם הוא לא מקשיב לאבא שלו, הוא יקבל על זה וואחד עונש. למה הילד הזה לא מבין? אני לא אומר סתם דברים, אני אומר לו את מה שצריך לעשות, את מה שכדאי לעשות, את מה שאסור לעשות. במקרה שיעבור על החוקים וארשה לו, יילמד שצריך לוותר, שזה דבר רע, תמיד דבר רע.

ואחרי המכה, אני תמיד עצוב קצת, ואסור להראות לו את זה, שלא יילמד דברים רעים. גם עושה רע וגם גורם לי להרגיש חרא. בן מפגר, מתי הוא יהיה ילד טוב?

האמא:

הוא הרביץ לילד שלי. חבל שעם כל הפוזה שלו לא אוכל להגיד לו די או שירביץ גם לי. הוא לא מה שהיה פעם. פעם היה גבר כלכך רומנטי ומקסים, אוהב, מתחשב, תמיד עם חיוך מוזר כזה על הפנים, מדלק ומצחקק, כאילו כל העולם הזה רק שלו, אבל בדרך הטובה. היום, הוא הפך לרשע. הוא הפך לאדם שלא מתחשב באחר, שרואה את מה שרוצה לראות, שלא מקשיב, שלא פתוח לדברים אחרים.

דפוק. עוד כמה שנים, כשאני אחסוך מספיק כסף, נברח ממנו הרחק מכאן. נלך אני והילד שלי, הילד שלי, למקום רחוק, רק שלנו, שלי ושלו, ונשכח מהאבא הזה. נחיה רק אני והוא, והוא יטפל בי, ועד אז אולי גם כל הצלקות ייעלמו.

התקרה:

אייאייאיי. אף אחד פה לא רואה את הפתרון? הרי זה כלכך שקוף! מי כמוני יודע? אובייקטיבית שרואה הכל מלמעלה, איתי אף אחד לא יכול להתווכח, אני יודעת וזהו, אני רואה מה שהם לא רואים. אף אחד פה לא עושה את מה שצריך באמת, הטוב באמת הוא לא לברוח או להרביץ, הטוב הוא להתפשר. מה הולך פה?

השכנים הקודמים היו יותר נעימים, עם הרעש הזה אי אפשר לישון.

הרצפה:

כולם פה צועקים, ואי אפשר לישון. חוץ מזה, הייתי שמחה לראות פה לפחות את הטלנובלה, אבל הבני זונות דורכים עלי כל הזמן.

ועכשיו קצת דם מתחיל לנזול.

אלוהים:

"אאהאחהחחהחה", אלוהים צחק מין צחוק מרוצה כזה. "האנשים האלה, כל אחד חושב שיודע מזה טוב ומזה רע, כל אחד חושב על עצמו, חושב שהוא צודק, שהוא יודע מה צריך". הוא שכב על מיטה כזאת, לא בדיוק ספה ולא בדיוק מזרון, משהו מבד דק, בעובי של קש, רק קצת יותר מחמם. הוא לקח עוד שאכטה ענקית ממה שהיה לו ביד, חצי סיגריה חצי סיגר, משהו באמצע, שרק לאלוהים יש, והיה בזה גם חשיש, אבל הוא הקפיד על מינונים, הוא אלוהים, הוא לא רצה להשתגע או משהו. ביד השניה מין וודקה, רק לא מגעילה, אפילו טעימה. "האנשים האלה לא מבינים שרק אלוהים יכול לדעת מהו הטוב ומהו הרע, והם רק ימשיכו לדון בזה כמו חבורת אפסים בלי בכלל להבין משהו עד סוף חייהם".

הוא חייך שוב,

"האנשים האלה,"

הוא לקח עוד שאכטה מהחשיש ועוד שלוק מהוודקה ונשען אחורה עם הראש, כי כבר כל העולם הסתובב לו,

"אנשים.

לך תבין".

~הולדר.

היא הסתכלה עליו. בוהה בו כמו ניצוץ, כמו אור האלוהים.

היא בהתה בו וחייכה חיוך עצוב כזה, שבתוכו יש בכי. היא חיבקה אותו כלכך חזק, הרגישה שהיא והוא אחד, הרגישה שהוא האחרון שנשאר שעוד בצד שלה איכשהו, וידעה שבסופו של דבר, גם אותו ייקחו לה. היא הזילה דמעה, וחשבה על העולם, העולם שמלא בדברים טובים ומשובחים, אבל שום דבר, שום דבר לא משתווה למה שהחזיקה בידה.

אז יום אחד, זה פשוט קרה, ככה פתאום. האמריקאים כמובן גילו את הכל והשתמשו בו בשביל לחזק אותם. הכל התחיל מכפרי אמריקאי שגידל תירס. האדם לא היה עשיר במיוחד והיה אפילו דל מבחינה כספית. הוא מכר את התירס שגידל וקנה עם הכסף חלב, לחם, ועוד גרעיני תירס. כל יום אחרי העבודה הוא בא הביתה לאשתו, שהייתה תמיד לבושה בערב בשמחה לבנה כזאת של חלבנית אמריקאית. כולם חשבו שמכוערת, והשמלה מלוכלכת וישנה, אבל הכפרי חשב שהיא הכי יפה בעולם.

יום גשום אחד, יצא הכפרי לטייל בשדות התירס שלו. הוא התהלך בין התירסים ובדק שהכל עובד כראוי, עד שראה תירס שונה מהאחרים. הוא התקרב וראה תירס סגול בצבע כסוף בוהק. הוא קטף את התירס ורץ לבייתו לראות מהו. אשתו חיכתה לו שם, אך לא יכל לקבל את פניה, כי היה סקרן מדי בתירס החדש שמצא. הוא פירק את גרגירי התירס וראה שהם חזקים אך נעימים ביחד, וחשב איזה ייחודיות יש לו ביד, ואיזה יופי, שאולי הגיע למשהו. הוא החליט לשמור חצי מהגרעינים ומהם לגדל עוד תירסים, וחלק למכור. הכפרי הלך לשוק וראה אנשים מתלהבים מאוד מהגרגרים הסגולים היפים. כולם הקיפו אותו והוא עמד באמצע, מחייך שמשהו יקר ערך בידיו. אנשים התחילו לזרוק מספרים של כסף שישלמו בשביל גרגיר אחד, והוא רק עמד, והמשיך לחייך, עד שאנשים הציעו לו את כל הדוכן שלהם רק בשביל הגרגיר. לפסוף הכפרי הסכים וחזר עם שלל דברים לביתו. אשתו שוב חיכתה לו, אבל היה נרגש מדי בשביל לחבק אותה, והראה לה את כל החפצים שיש לו ביד.

הוא גידל עוד המון תירסים סגולים ויפים וקיבל עליהם שלל דברים, עד שראה שבכל העולם מתחילים לייצר את התירסים. אך לו היה הכי הרבה, אז לאט לאט עבר לגור בעיר ורק שדות היו לו בכפר. כשחלה, הרופאים טיפלו בו ישר בשביל שיחלק להם את הגרגירים. כשרעב, השפים הכי גדולים הכינו לו אוכל בשביל הגרגרים. כשרצה לטייל בעולם, הטיסו אותו, כשהיה לו קר, אנשים היו מתפשטים בשבילו, בשביל עוד גרגר קטן של תירס.

בכל רחבי העולם התירס הסגול התחיל להתפשט אפילו מהר יותר. אנשים שילמו לרופאים קבוע עם גרגרי התירס והרופאים אכלו איתו, והשפים קנו איתו בית, וכך הלאה. אנשים שהיו עשירים פעם, הפכו לעניים כי חשבו שהתירס לא יהיה שווה כלום, ועניים מהשוק הפכו לעשירים. בנות הפכו לזונות כדי להשיג תירס, ואפילו בהופעות גדולות של להקות מחו"ל, הכניסה הייתה בגרגירים סגולים של תירס. כל העולם השתמש בו, חיי בשבילו, ואהב אותו - את התירס.

המצב החל להדרדר ודולרים כבר צנחו לאפס. כשאנשים ברחוב היו חולים, אם לא היו להם גרגירים, לא היו מסתכלים עליהם. אנשים שפעם כתבו ספרים, הקימו חברות, כבר לא היו שווים כלום, בעוד אנשים עם הרבה גרגרים קיבלו מעל ומעבר לכבודם הראוי, והסתובבו ברחוב כמו מלכים. אנשים חיו בשביל התירס, אנשים סבלו בשביל התירס, ואנשים לא יכלו לשרוד בלעדיו. התירס היה הסם החדש, ההתמכרות, הטרנד, האופנה, האוצר בחברה. כבר לא שינה מי אתה, אלא כמה תירס יש לך.

אשתו של הכפרי, שאז כבר ממש לא היה כפרי, עזבה אותו. הוא כבר לה התעניין בה ובמקום שמלתה הלבנה והיפה קנה לה שמלת משי לבנה עם יהלומים. לילה אחד, שבנה להם מיטה זוגים עשוייה מתירס סגול וקשיח, היא אמרה שכל מה שמעניין אותו הוא התירס, והיא כבר לא שווה כלום בעיניו. הוא אמר לה שהיא כפויית טובה, שנתן לה כלכך הרבה כבוד, כוח, שליטה, על ידי זה שגידל תירס, והיא רק מתלוננת. היא בכתה כמה זמן ועזבה את הבית.

לה לא היה תירס, הכל היה אצל בעלה, אז היא ישבה ברחובות. היא ביקשה עזרה אבל אף אחד לא הציץ לבדוק מה שלומה, אפילו לא חברותיה, אפילו לא משפחתה. היא הלכה ברחוב ולקחה אוכל מפחים, הסתכלה על אנשים שגרים בבנינים ענקיים עושים מסיבת תירס, כשלה אין מה לאכול. לפתע היא מצאה גרגר תירס אחד על הרצפה.

היא ישבה והסתכלה עליו. היא נזכרה בבעלה ומה היא קורה עם כל מהפכת התירס לא הייתה קיימת.

היא בההתה בו כמו ניצוץ, כמו אור האלוהים, וחייכה. חיוך עם בכי, וחיבקה אותו חזק, הרגישה שהיא והוא אחד וידעה שבסופו של דבר גם אותו ייקחו לה. היא חשבה על העולם ועל מה שעברה, היא חשבה שיש דברים טובים בעולם, אבל אין טוב כמו התירס.

היא הסתכלה לשמיים וחשבה לעצמה, שהנה, הסיגה גרגר בעצמה!

היא נשכבה על הספסל עם חיוך והזילה דמעה,

"אולי עכשיו אני באמת שווה משהו".

~הולדר.

שלום לכולם,

זה קטע שהתלבטתי הרבה זמן אם לפרסם או לא ובסוף החלטתי שכן.

זה קטע שכתבתי מזמן אבל בכל זאת, אני חושב שיש בו מסר שקשה להבין,

אפילו אני בקושי מבין את עצמי.

בשביל לדבר על זה ואולי לנסות להבין יותר, אפשר לקרוא ספר נהדר בשם "מלך החומוס ומלכת האמבטיה", מומלץ בחום.

או סתם לדבר במסן (:

תהנו.

"אז אנחנו ממש מתאימים",

היא אמרה וציחקקה צחוק ביישני כזה. ככה זה, בדרך כלל שניה לפני הגראנד פינאל יש ציחקוק נשי ותמים כזה. ואז, הייתה שתיקה. האמת היא ש"מוחי", ככה היא קוראת לו, כבר הכיר את זה בעיניים עצומות. וככה זה היה, היא ישבה, אמרה לה משפטי סיום עם ציחקוק נשי, הייתה שתיקה כזאת מפעם לפעם, והוא כבר ציפה לרגע הגדול, וידע שהנה, הגמול לעבודה הקשה שלו מתחת לאף.

מוחי הזה, ששמו האמיתי היה יוחאי, היה מבלה הרבה מחוץ לבית. כשהיה יום שלם בבית הרגיש את הריקנות עוברת לו בגוף, הוא היה עצוב מעוצבן ודכאוני, עד שפשוט הלך לישון, וקם למחורת דכאוני עוד יותר. בגלל זה, הוא ניסה לצאת מהבית בכל הזדמנות שהייתה לו. הוא הלך לכל מני מקומות מוזרים, על חופים והרים ועגמים, עם כל מני אנשים שונים, והכיר הרבה בדרך. כשישבו כל החברה באיזה עגם או חוף או הר יפה, הם דיברו על כל נושא שרץ להם במוח. וגברים, כמו גברים, גם דיברו על הזיונים. כל אחד סיפר את עלילותיו מהפעם האחרונה שנפגשו, ומוחי לא אהב את הרעיון כלכך. הוא לא מצא עניין בלדבר על זיונים, הוא לא ממש יכל להסביר למה, ולכן לא ניסה, רק ישב, הקשיב, וסיפר גם את עלילותיו.

למוחי לא הייתה בעיית נשים. ההפך, הוא ידע הרבה בעסק וצבר נסיון מהרבה מקרים בחיו. הוא למד לקרוא דברים שאפילו האישה לא יודעת שעליהם היא חושבת, וידע לכבוש לכל אישה את הלב. מוחי, בעיקר, היה בסטוצים. זה לא שהוא לא רצה אהבה, זה מה שהוא הכי רצה, אבל אהבה זה לא דבר שקל למצוא, אז הוא בינתיים זיין בכל מני מקומות מוזרים עם בנות שונות, כדי לספר לחבר'ה.

יום אחד, הלך מוחי לבד לעגם גדול, כי חבריו לא רצו לבוא. הוא ראה עוד אחת, נעם. הם התחילו לדבר, והחליפו מספרי טלפון, ומוחי נהנה מכל רגע. כשחזר הביתה, ושכב על המיטה תוך כדי שהסתכל על התקרה, דמיין לעצמו כל מני מצבים. הוא דמיין אותו ואת נעם, שהייתה יפה וחמודה כלכך, הולכים להם לאיזה עגם גדול, נכנסים, ומשפריצים אחד על השני מים, ושניהם מאושרים. הוא דמיין אותם ביחד, והיה להם כלכך טוב, זה היה אושר.

עם הזמן, מוחי חשב עליה יותר ויותר. כשהלך לקנות נעליים, חשב אם תאהב אותם, ואיזה בגד יתאים לה. כשהסתכל על נוף, חשב איזה כיף אם תיהיה פה, וכשחירבן חשב אם היא תאהב את הנייר תואלט הזה, שהיה עם ציורים של כלבים כחולים. הייתה אפילו איזה ברזילאית שהכיר, שהייתה אחת הנשים היפות בעולם, אך לא ניסה אפילו לתקשר איתה חוץ משיחות של "היי", כי חשב לעצמו שנעם לא תאהב את זה. יום אחד החליט מוחי שזה מוגזם. היא תופסת לו יותר מדי מקום במחשבה והוא חייב לקחת צעד.

הוא התקשר אליה, לחוץ מתמיד, מזיע, עם דפיקות לב של שור שרץ ריצת אלפיים. מרוב לחץ, הוא בקושי דיבר, והחוש הומור שלו הלך לגמרי. הוא ניסה להצחיק בלי הצלחה וניסה לעודד כשבעצם דיכא, וניסה לספר סיפור מהעבר כשבעצם לא עניין אותה בכלל. כשניתק חשב על איזה אידיוט הוא, ושזה הוא - יוחאי, הוא שזיין כלכך הרבה, היא לא תעצור בעדו. הם נפגשו והוא היה לחוץ כי היה חייב להשיג אותה, וכל שניה חשב וניסה להגיד משהו מרשים, מצחיק, מגניב. בסוף, הייתה שתיקה מביכה רוב הדרך, עד שחזרו הביתה. לפני שירדה מהאוטו, אמרה, "ביי מוחי!" בקול חמוד, מה שנתן לו עוד תקווה בלב, הרי קוראת לו בשם חיבה!

לאחר מכן, כשחשב על זה מוחי, התלבט אם מצבו טוב או רע. מצד אחד ידע שהלך לו גרוע, מצד שני, בחיוך הזה שלה, בקול המתוק, עם השם חיבה.. הוא כבר לא היה בטוח בכלום. אחרי הרבה זמן של ניתוחי מצב ותכנונים הם נפגשו שוב, והפעם, זה לא היה שונה במיוחד. היא קצת חייכה יותר, והייתה עם קול חמוד יותר, והוא חשב שביצועיו רק הולכים וניהים גרועים יותר.

הם רק החליפו פה ושם אסאמאסים, פה ושם שיחות, ופה ושם פגישות, אבל בקושי ראה אותה. אולי היא באמת עסוקה, או שאולי זה סתם עוד תירוץ לא להפגש. בלילה, כשהוא שכב במיטה, כבר היה לה מקום קבוע, מצד ימין. הוא שכב תמיד מצד שמאל, ודמיין אותה ליידו, שם, אומרת לו את מה שרוצה לשמוע, והוא נוגע בה בדרך שבדיוק רוצה, והם ביחד, הם סוף כל סוף ביחד. הוא היה מאושר. לחברים הוא לא סיפר כלום, כי ידע שלא התלהבו ממישהי שעוד לא תקע, אז הוא רק התלהב בתוך עצמו. הוא היה מאושר כי ידע שאם הוא אוהב אותה כלכך, אין סיכוי שלא תרצה אותו. הוא רק הלך למקומות ותכנן איך גם היא תיהיה שם, ראה אותה ליידו, מחייכת, והם מתחבקים. היא לוחשת לו באוזן "אני אוהבת אותך", והם מתחבקים עוד יותר חזק. וזהו, זה עשה אותו מאושר.

הוא כבר היה בטוח בעצמו לגמרי, שאם יש כזאת אהבה אצלו, בטוח בטוח גם היא תרצה. אז הם נפגשו, והוא נישק אותה. הם התנשקו, והוא רק חשב לעצמו על זה שהוא לא מאמין, שסוף כל סוף, אחרי כל הדרך הזאת, הנה היא, איתו. הוא אמר לה עד כמה שאוהב אותה, והיא אמרה שגם אוהבת אותו, והיא באה לישון אצלו, בצד שתכנן בשבילה. הוא היה מאושר מאוד, אבל אחרי שבוע וקצת, משהו השתנה. פתאום גילה שמה שדמיין עליה, בכלל לא נכון ברובו. הוא גילה שכשהיא ישנה, יש לה פרצוף ממש מגעיל, וגילה שהיא לחוצה כל הזמן על העבודה. לאט לאט, הוא התחיל לשנוא אותה, ואחרי חודש הם נפרדו.

"אתה ממש אידיוט", אמר לו איזה חבר שלו אחרי שסיפור לו יוחי את הסיפור, "סוף סוף היא שלך, מה הבעיה פה? אתה לא אוהב אותה?". יוחי חשב לעצמו, ולא ידע מה לענות. "אחי," המשיך החבר, "אתה לא באמת אהבת אותה. אתה רצית אהבה, אז הפלת על מישהי", וצחק, "ולך תביא לנו בירה". יוחי הלך לדראגסור וחשב לעצמו. הוא חשב על דבר שקרה לו לפני שנים, כשהיה בכיתה ד'. ההורים שלו אמרו שהם לוקחים אותו בחופש הגדול לפריז והוא שמח מאוד, כי אף פעם לא היה בחו"ל. הוא חלם על פריז ביום ובלילה וכל הזמן שמע עליה רק דברים טובים וכבר חשב שיעבור לגור שם כשיהיה גדול, כי המקום הזה הוא גן עדן. בסוף, הגיע הזמן, הם נסעו לפריז. הוא ראה שזאת עיר נחמדה, אבל לא כמו שדמיין, והיה מדוכא חודשים, כי בעצם אהב דבר שלא קיים. וחשב שזה גם מה שקרה הפעם.

היום יוחי ממשיך לרצות אהבה, אבל למד לקח חשוב. אנשים לפעמים, אוהבים את האהבה עצמה יותר מאשר את האישה. יוחי חשב עליה וחשב על כל הסיפורים שהיו לו קודם, וגילה שבעצם לא אהב אף אחת בחיו, כי כשגילה באמת עם מי היה, גילה שלא באמת אוהב אותה. הוא אהב לאהוב אותה, ואהב להתאהב על ידיה, אבל לא אהב אותה - את האישה עצמה.

היום גם מסתובב לו יוחי ברחובות, ומחפש אהבה בכל סתר, כשלא יודע בכלל איך היא נראית, יודע רק את הכיוון.

אך היום כשיוחי נפגש עם מישהי, שיודע שלא מכיר טוב, וכנראה לא אוהב,

והם יושבים להם במקום עם נוף יפה, "אז אנחנו ממש מתאימים", היא אומרת לו וצוחקת צחוק ביישני ותמים כזה,

יוחי אומר לה שאולי היא תתאים יותר לחבר אחד שלו, אחד מהחבר'ה, ונותן לה את המספר.

הרי סך הכל, הם שניהם רוצים את אותו דבר.

~הולדר,

הביטוי "רומנטיקה היסטורית", פועלת לשני הכיוונים.