אני הולך ברחוב. רחוב כלום. רחוב בלי שום דבר, מסתכל הצידה, מסתכל למעלה, וכלום.

בהתחלה היה לי קצת קשה להאמין, חשבתי לעצמי, שאולי מת באיזה תיאונת דרכים. אני תמיד נוהג מהר מדי. ואני תמיד חושב לעצמי. אנשים מדמיינים את המוות או את הכלום בתור בתים נטושים, או בתור מסך לבן. אבל הכלום שם לא היה שום דבר שמוכר לנו. גם לבן זה צבע, זה משהו. גם שחור. גם בית. אבל שם, שם לא היה כלום. שם לא היה דבר שהכרתי, דבר שעליו חשבתי. שם לא היה שום דבר. אפילו לא צבע, אפילו לא חור, אפילו לא חלל ריק. גם את זה לא היה שם. לא היה כלום. זה נשמע קצת מוזר, אני יודע, אבל מרוב הכלום אפילו לא ממש חושבים על איך זה פה, או איך זה נוצר.

כשיש רחוב כלום, אי אפשר לדמיין, כי אין השראה. גם אין זכרונות. אין רצון. כשיש רחוב כלום הולכים בתוכו כמו נמלה בקן שלא נגמר לעולם. רק שאין קן.

אם היה שם רק כמעט כלום, אם היה שם לפחות קצת, אולי הייתי יכול להעלות איזה מחשבה, כמו שתמיד יש. אם הייתה טיפת מחשבה אולי הייתי מפסיק ללכת, כי אין סוף ואין התחלה. אולי הייתי רק יושב ובוהה בכמעט כלום, עוצם עיניים, ומנסה להרגע קצת במקום הזה, מנסה להזכר איך הגעתי לפה. אבל לא היה שום כמעט. לא היה שום כלום. היה רק שום דבר אחד ענקי.

אם הייתי חוזר לשם, הייתי מנסה לקחת קצת מהכלום למזכרת. הייתי רואה אם אולי אפשר לגעת בו.

הייתי מנסה להביא אותו הבייתה, ולראות אם כלום כזה בכלל יכול להתקיים בעולם כלכך עמוס כמו שלנו. עולם שבו לכל אחד יש מחשבה משלו, ששונה משל האחר. לכל אחד יש רעיון, יש סיפור, יש תחומי התעניינות. וכל זה רק בכדור הארץ הקטן שלנו.

ואם הפוך, אם היו שמים בנאדם מפה בעולם של הכלום. אבל שמים בכלום משהו קטן, שיהיה אפשר ליהיות אנושי. מעניין מה הוא היה חושב.

מעניין מה אני הייתי חושב. אם רק היה שם משהו. כל דבר. חוץ מכלום, כמובן.

בניגוד לעצמי במציאות, שם פשוט המשכתי ללכת. בלי שום מחשבה ובלי שום הגיון. בלי לתהות, בלי לנסות למצוא, בלי לדמיין. בלי להתגעגע, בלי לנסות.

בלי כלום. בלי לחשוב.

רק להמשיך ללכת, להמשיך ללכת אל הכלום.

אם הייתי חוזר לשם, והיה שם משהו שהופך את המקום לקמעט כלום, בטח הייתי חושב אם בסוף אני אפול.

אם הייתי חוזר לשם, והיה שם משהו שהופך את המקום לקמעט כלום, בטח הייתי תוהה אם היה שם עוד מישהו אי פעם.

אם הייתי חוזר לשם, והיה שם משהו שהופך את המקום לקמעט כלום, בטח הייתי סופר את הצעדים שלי, לראות כמה זה ארוך אם זה ייגמר.

אם הייתי חוזר לשם, הייתי רץ הכי מהר שאני יכול ורואה אם גם בכלום אפשר להזיע.

אבל לא חזרתי לשם.

מעניין אם ביקור בכלום יכול להבריא מישהו מעומס יתר על החיים שלו.

מעניין אם ביקור בכלום יכול לגרום למישהו ליהיות חולה נפש.

מעניין אם גם בכלום חיים אנשים. אנשי כלום. למרות שזה לא נשמע לי הגיוני במיוחד.

עכשיו זה מעניין, אבל אז, בכלום, זה לא.

אז, פשוט המשכתי ללכת. לא הסתכלתי יותר מדי לצדדים, לראות את הנוף הכלומי. לא חפרתי באדמה לראות אם מתחתה גם יש כלום. לא קפצתי מהרחוב בשביל לראות מה קורה אם נופלים לכלום. לא הוצאתי סיגריה, בשביל לבדוק אם סיגריה בכלום מספקת יותר. כמו ילד שיכור ששתה יותר מדי, וצריך ללכת הביתה לבד. הוא חושב שהוא כבר בסדר, הוא חושב שהוא הולך כמו אדם נורמאלי. אבל הוא ממצמץ, הוא מתנדנד, והוא מסתכל רק ישר. רק ישר. חושב על כל מני דברים מעורבבים כאלה, שבעצם גורמים לו לא ממש לחשוב. רק לדבר עם הלב אולי, אבל לא יותר מזה.

אחרי הרבה הליכה בכלום, מצאתי את עצמי באיזשהי כיתה. האמת היא ששמחתי, כי כבר חשבתי שאנשי הכלום באים לקבל אותי, אבל זה לא בדיוק מה שקרה. "קום מיד!", צרחה המורה וכל הילדים צחקקו. זאת הייתה הכיתה שלי. לא בכלום, הכיתה האמיתית. "אתה חושב שזה מכובד מה שאתה עושה? לא נותנים לך מיטה בבית?". מורה מזדיינת, אבל חסר כל טעם לענות לה. קוראים לזה תסמונת המורים, כשמורה מחליט משהו, אומר משהו, לא משנה מה תגיד, גם אם תוכיח לו שהוא טועה ואידיוט, הוא בשלו, הוא ייצדק, תמיד. "אני הולך לשתוף פנים, המורה", אמרתי ויצאתי. לא חיכיתי לתשובה, כי אם היא הייתה אומרת לא, היא לא הייתה משנה את דעתה לא משנה מה. מורים.

הלכתי לחצר בצפר, ושלפתי קאמל אחד. ישבתי באוויר הקריר של תחילת הסתיו, עם טל בכל מקום, והרבה עשן יוצא מהסיגריה. רכזת השכבה עברה לידי וראתה אותה מעשן. אז כבר המשכתי בלי לזרוק ולהגיד סליחה. "קרה משהו?", היא שאלה. זה דיי הפתיע אותי, בדרך כלל למורים לא איכפת אם מרביצים לי בבית. אלא אם כן זה מפריע לי להתכונן למבחן או משהו, כמובן. בכל זאת, יש דברים חשובים. כמו ממוצא.

"לא משהו", אמרתי ונתתי שאכטה. "נרדמתי בשיעור". היא הסתכלה עלי במבט מוזר כזה, מין מבט שמרוצה שאני מדבר איתה, אבל שונא אותי כי אני לא משקיע וזה. לקחתי עוד שאכטה.

"זה היה החלום הכי טוב שהיה לי בחיים".

סורי שאין הרבה פוסטים בתקופה הזאת.. זה ייגמר, פשוט יש כמה סיבות שבגללן אני לא יכול לעדכן כמו פעם.

עוד מעט יום האמצעות,

אז חג שמח לכולם,

תהנו רצח, ותחגגו כמו שצריך. מגיע למדינה הסוסה שלנו לא? P:

יום טוב ילדודס.

לרגע, אפשר לשכוח מהכל.

לרגע אחד, לא בקשה גדולה, רק להפסיק עם זה. בבקשה, בבקשה. בבקשה, תפסיקו. תפסיק. תפסיקי. די.

לחיצת כפטור קטנה שמשנה הכל, לחיצת כפטור אחת שהורסת. לחיצה כפטור אחת שמשלימה. לחיצת כפטור.

מילות חוכמה. מילות טפשות. מילות רוע. מילות טוב לב. מילים. מילים של סיפור, מילים של שיר, וסתם מילים שאני רואה שיוצאות מהפה שלך.

לרגע, אפשר לשכוח מהכל.

למילים אין מסר, לסיפורים אין משמעות. אף אחד לא יודע מהו טוב ומהו רע. אף אחד לא שם לב. והכי חשוב, לאף אחד לא איכפת.

לא איכפת. בבקשה ממך, בבקשה. בבקשה שלא יהיה איכפת. בבקשה!

בבקשה ממך, שלא יהיה טוב. שלא יהיה גם רע. שלא יהיה כלום. שיהיה עולם בלי. בלי משמעות, בלי איכפתיות, בלי מסר.

עולם בלי. עולם ריק. עולם חסר כלום. הרגעים הכי כיפיים בטיול, הם לשבת על הנהר ולעצום עיניים.

החלק הכי כיף עם חברים, הוא לשבת בחוסר מעש על איזה פיצה ובירה ולבהות בשמיים.

הזמן הכי כיף עם אישה, הוא שהיא משעינה את הראש על החזה, ואתה מלטף אותה, עוצם עיניים.

ברגעים שאין כלום.

הזמן נעצר.

ואין מסר, אין משמעות. אין סיבה.

אתה לא יודע למה דווקא לבהות בכוכבים, לשבת בנהר, או כמעט להרדם עם האישה זה הרגע של החופש שלך,

אבל ככה זה.

החופש. החופש כשעושים דברים בלי לחשוב. זה החופש שלי.

באמצע היום, לנסוע עם אופניים לאתלית.

ביום עמוס, ללכת לאישה שלי.

ביום עצוב, ללכת עם החברים לשתות ולבהות בכוכבים.

ואל תשאלו למה,

אל תנסו לנתח,

אל תחקרו,

אל תחשבו על זה בכלל.

זה ככה, בלי סיבה. הסיבה היא לא ליהיות טיפש, ולא ליהיות פריק. לא למשוך צומת לב, ולא לנסות להראות משהו.

הסיבה היא החופש.

החופש שלי, החופשה שלה חיכיתי. ליהיות מושלם יכול להמשך רק כמה דקות. רק כמה דקות ספורות.

רק כמה דקות, שבהן רואים עולם לבן. לבן. לא רואים את האופק ולא רואים דברים מעניינים.

רואים אנשים. אנשים הולכים להם, בלי נשמה, בלי עניין. בלי איכפתיות, בלי רגש.

זה החופש שלי. הכלום.

תמיד כשאני ער, תמיד הכל נראה לי מהר מדי. Fast forward, רק כל הזמן. הכל לא יאומן שעובר ככה, עשר שעות עוברות במאית שניה.

תמיד כשאני ער, הכל קורה כלכך מהר שאני מנסה לחפש את הקאץ' בדברים הקטנים, שיעברו לאט יותר. ואף פעם לא מצליח.

תמיד כשאני ער, אני חיי במהירות האור. לא נח לשניה, לא עוצם עין. אני חיי ומנסה להספיק הכל, תוך כדי שאני מנסה להאיט את הכל.

תמיד כשאני ער. כמו בלונה פארק. רכבת הרים ענקית. רוצים שהיא תיסע הכי הכי מהר, וביחד, שהנסיעה תמשך הכי הרבה זמן.

תמיד כשאני ער. לא מבחינת מוות דווקא, לא מבחינת לא למות, למשוך את החיים. אלא למשוך את הרגע. למשוך את השניה, לשעה.

ותמיד כשאני חצי ער, שוכב לי שיכור על המדרכה ובוהה במשהו, הכל פתאום לא משנה. שום דבר לא נפטר, אבל שום דבר כבר לא עניין אותי.

תמיד כשאני חצי ער. שום דבר כבר לא בעיה, כי אין דבר כזה בעיה, כי אין דבר כזה רע. ואין דבר כזה טוב. אין כלום. זה אני. אני וכלום.

תמיד כשאני חצי ער. מסתכל על הכלום. ואין צורך לדבר עם הכלום, כי זה לא משנה, כלום לא משנה.

תמיד כאני חצי ער. אם הכלום היה יכול לחשוב, כמו שאני עושה כשאני ער, הוא היה חושב כמוני. אבל הוא לא חושב. זאת לא המטרה. זה לא נחוץ.

היה אפשר להתפלסף פה. אפשר להתווכח מה עדיף, ער או רדום.

אבל זה קורבן. זה ליהיות קורבן. ליהיות קורבן לזמן, לרדיפה.

זה לא משנה אם עדיף ליהיות ער. או רדום. או לחשוב. או ליהיות מפגר.

כלום לא משנה.

אין בעיות, אין צרות. אין מחילה, אין רגע של טוב.

אין רגש, אין שמחה. אין עצב.

אין כלום.

לרגע, אפשר לשכוח מהכל, ולשכב על הרצפה ברחוב. כששום דבר לא משנה, כששום דבר לא רלוונטי, כשאין עוד כלום.

לרגע,

אפשר לשכוח מהכל.

~הולדר.

אני יודע, סיפור מהתחת.

הסיבה שאני לא כותב בבלוג יותר היא שאני עובד על ספר גדול וארוך, שלא מחולק לסיפורים קצרים.

הפוסט הזה נכתב רק כי הוא חייב להכתב, כי אני חייב אותו לעצמי.

לילה טוב. חיים בצים.