אלוהים, אתה יודע? אני לא מבין אותך

אני לא מבין איפה החוכמה הגדולה שלך

הרי בראת אותי בצלם דמותך

מה המטרה שלך בזה שאחיה את המסע

אם בראת אותי בצלם שלך, אני לא אמור להשתנות

הרי ידעת מראש שזה מה שהולך ליהיות

אז למה אתה שולח אליי הורים ומורים ועוד אנשים

שלא נותנים לי לחיות בשקט את החיים

הרי אף אחד לא יודע איך אני מרגיש

ואני לא יודע איך מרגיש אף אחד

ובגלל זה יצרת פה מצד די רגיש

נלחמים בשביל להלחם - יש מטרה אחת

יש מלחמות על שטח מדינה

גזע נגד גזע, לעם הנחות נעשה שואה

כל מי ששונה עוד נרצח בעינויים

תרבות זה כולה נורמה של כמה בריטים טחונים

כולם אומרים שהחיים קשים

אתה עובד ויש לך אישה וילדים

ואפילו לפי התורה שלך אי אפשר לרצות למות

מה החוכמה הגדולה בחוסר וודאות

כולם אומרים שיש ריבים בגיל ההתבגרות

כי כשעוד שנה אני בצבא שומר על המדינה מהתפרקות

ההורים אומרים שאני עוד קטן וחסר אחריות

דוחפים לי ירקות לפה כי זה טוב לבריאות

מה זה משנה אם אני אעשה את מה שאני עושה בגיל 20?

מה, אז פתאום ייצמח לי מוח חדש ובייצים?

נאיבי, פטתי, צבוע, עלוב

מותר לך לחיות לפי מצוות קטנות בכלוב

אלוהים, אם מישהו מבין אותי זה אתה

ולמרות זאת, אני לא מבין אותך

האוזון נהרס, האנשים מתים

כולם צבועים וכולם אומרים שהחיים הם כאבים מתמשכים

זה באמת העולם שרצית?

זה הדבר שבדמותך בנית?

יש לך מוח מעוות וחולני

אם רק בשביל הכיף שלך יצרת אותי

ואל תזיין לי את השכל שאני לא מוסרי

אל תגיד לי שאני חרא ולא אחראי

אני לא צריך עוד אחד שיגיד לי מה לעשות

ויאיים איומים על העולם הבא וגילגול נשמות

אלוהים, תתבגר, אתה עוד ילד קטן

אולי אני לא מבין אותך כי אני בנאדם

ואתה אל. אבל אותך אני שואל

למרות שתשובה לא תיהיה כי אתה אגואיסט שלא מודה שהוא כושל

~הולדר.

כבר הסוף מיד אחרי שבא לך לבכות

פתאום הכל מסתדר ואין יותר בעיות

וכולם מתרגשים, כמעט בוכים משמחה

אתה מוחא כפיים עם חיוך משוגע

הנה מגיעות הכתוביות, ברקע שיר מרגש

אתה עדיין יושב, אתה חושש

מלקום וללכת כשהכל באוויר כלכך מושלם ויפה

כזה סוף, גם בחיים אתה רוצה

ואחרי שאתה יוצא יש לך שמחה בלב

אתה חושב למי להתקשר ולהגיד שאתה אוהב

כי אם שם הסתדר והכל שם בעננים

גם בחיים העניינים בטח זורמים

אז אתה מתקשר ושופך אהבה

כשמהצד השני אין המון התלהבות בך

יותר משהו כמו בהלה, "מה הוא רוצה?"

אבל אותך זה לא מעניין, אתה עדיין מרוצה

יוצא החוצה, בדיוק עכשיו נפגש עם ידידה

לא עוברת חצי שעה ואתה מנשק אותה

אבל היא זזה לך ואומרת שלא כדאי, ידידים זה אחרת

אבל לך לא איכפת, רק קצת עצוב שזה לא כמו בסרט

ואתה הולך עם חבר'ה, שותה המון אלכוהול

אתה רעב מאוד ואין לך מה לאכול

אז אתה עולה מהר הביתה להכין חביתה

ואופס אתה רואה את אמא שלך ערה

היא מתחילה לצרוח שאתה בן שתיין

שלשתות זה לא לגיל שלך ואתה גם בטח עבריין

היא מענישה וצועקת וגם אבא קם

אבל אתה עדיין שמח כי הכל בפנים מושלם

אז אתה קם בבוקר עם כאב ראש

ומסתכל כמה ביום אחד עשית "טוטל לוס"

ההורים כועסים, והידידה לא תנשק ותקרא מאמי

החיים הם לא בדיוק כמו סרט קומדיה אמרקאי

~הולדר.

יש נאדים שכשאתה מביא אותם אתה בטוח שחירבנת במכנסיים.

אתה אשכרה הולך לך ברחוב ותוקע אחד גדול כזה שבהתחלה אתה מחייך לעצמך על ההישג אבל אז אתה אשכרה נכנס לפרנויה. אתה בודק רגע שלא חירבנת, ואז אתה שוב מחייך וממשיך ללכת. או שלפעמים אתה אוכל המבורגר ושותה קולה ואז, אפילו בלי לטעון או להתאמץ, אתה מוציא גרפס כזה שאתה מרגיש כאילו הוציא את כל הרע מהגוף שלך. זה כמו להקיא כשאתה חולה, או כשאתה שיכור. כמו ללכת לישון כשאתה מת מעייפות. כמו להביא ביד כשאתה חרמן. כמו לבכות כשאתה עצוב. תמיד אומרים שזה מגעיל, או הומואי, או מפגר, או פרימיטיבי.

כיום, תמיד כולם מדברים על הכל. על כלכלה ופוליטיקה וגזענות. יעקוב, חבר שלי, הוא טוען שדברים נוראיים ייקרו לנו בקרוב. ארצות ערב מתחמשים, האמריקאים יינטשו אותנו, ובהונגריה ואירופה הנאונאצים חוגגים. הוא תמיד טוען שיש לנו פצצות כאלה וכאלה ולהם יש כאלה וכאלה והם מתחברים איתם ואנחנו רבים איתם. "האינטרס של ישראל הוא..". משפחות מדברות על מניות עולות ויורדות, על המלחמות הקרות, על זה שארצות הברית הגיעו לירח, על זה שאובמה הוא אנטישמי. אנשים גם הולכים לחדר כושר כי זה בריא להם, ומדברים על כמה אוכל בלי חומר משמר טוב לך. או אורגני. או מחיטה מלאה. או ביצי חופש. או צמחוני. אנשים גם תמיד מדברים על מה אלוהים מצפה מאיתנו ועל מה אנחנו עושים פה. הם גם תמיד מדברים שצריך ליהיות בעד המדינה ושדמוקרטיה זה חופש. בכלל, אנשים אוהבים לדבר על דברים.

זה תמיד נראה לי מוזר. כשאתה מספק נושא מספיק טוב לשיחה זה כבר ייתפשט. אנשים גם ישנו את הנושא וידברו עליו וימציאו עליו. וזה לא אף אחד עושה, זה פשוט קורה. אנשים גם יהרגו בגללו, יילחמו בגללו. אולי גם יעשו שואה בגללו. זה כמו טלפון שבור. לפעמים במשחקים של ילדים קטנים יש המון חוכמה. אז פעם ניסיתי. הפצתי לכמה אנשים שהם לא חברים כלכך טובים שלי שדוד שלי מת. הם שאלו איך. אמרתי שהוא רב עם אישתו ואז התעצבן ומרוב עצבים בטעות יצא שהוא חתך לעצמו חלק ביד במקום איזה מלפפון ומת מאיבוד דם.

הדבר הראשוני שרואים, שהוא הכי מצחיק אותי, זה את הפרצוף של האנשים ששומעים על זה. "אוי", הם תמיד אומרים, "……אני מצטער". כל מה שהם בתכלס יודעים על הדוד הדמיוני שלי זה שהוא רב עם אשתו ושהוא מספיק מפגר בשביל לחתוך לעצמו את היד ולמות מזה. אבל הם עצובים. הם אפילו מצטערים למרות שזאת לא אשמתם. איזה יופי של אנשים נחמדים יש בעולם הזה. אבל שבוע אחרי זה כבר כל מי שהכרתי ולא הכרתי הסתכלו עליי במבט של רחמים. אני חייכתי ואפילו צחקתי לפעמים כי לא יכולתי לעמוד בזה שהם מרחמים עליי ככה. באיזו הפסקה אחת באה אליי איזו אחת מהשכבה. "תשמע אני ממש מצטערת", היא אמרה, "אני יכולה לעזור במשהו?". ממש התאפקתי לא לענות "סליחה, אני מכיר אותך?". אז עניתי "כן. אני רוצה שתספרי לי מה שמעת על דוד שלי". אז היא סיפרה שהיא שמעה שהוא הרביץ לאשתו ואז הוא לקח סכין ורצה לדקור אותה ולהרוג אותה, אבל הוא רק חתך לה את היד בטעות. אחרכך הוא הבין מה הוא עשה, אז הוא התאבד. היא אמרה גם שהיא זכרה שאמרו לה משהו על מלפפון בקשר לסיפור הזה, אבל היא לא בדיוק זוכרת מה.

כמה זמן אחרכך התקשרו אליי משירותי הרווחה. הם אמרו שהם דורשים לדבר עם ההורים שלי, וההורים אמרו שכל הסיפור לא אמיתי. אז הם רצו גם לדבר איתי. ישבה מולי פסיכולוגית ודיברה איתי על כל הדוד שלי, ואמרתי לה שהמצאתי הכל בשביל ניסוי. היא לא האמינה. היא חשבה שאני מדמיין אנשים. ובכלל, מי מספיק חולה נפש בשביל להפיץ דבר כזה סתם בשביל ניסוי? ואיפה ההורים שלי היו? אז הם שלחו אותי לפנימיה של חולי נפש. בפנימיה הזאת אנשים גם הסתכלו עליי ברחמים. גם להם עברו שמועות. לא היה לי עם מי לדבר ולמי להסביר, כי גם ככה אף אחד לא מאמין לי, ואף אחד לא שם עליי זין.

היו שמועות שכתבו עליי בעיתון. האמת? לא ידעתי כבר למה להאמין. נשארתי שם בלי ברירה עד גיל 21. אז הם שיחררו אותי ואמרו שאני חייב לקחת כל מני כדורים כי אין פסיכולוגים מסביבי. נשארתי בגיל 21 בלי חברים שהיו לי בתיכון, וכמובן שבלי חולי נפש מהפנימיה. מה שכן, כל מקום שאליו הלכתי, כולם הסתכלו עליי במבט הזה, של הרחמים. אף פעם אף אחד לא אמר לי כלום, אבל כולם רק הסתכלו, וכל מילה שהם הוציאה נשמעה לי כמו רמז למה שקרה לדוד שלי.

את הכדורים שלהם זרקתי לים. לאנשים תמיד כיף לדבר, תמיד כיף לרכל. אנשים אוהבים לדבר על דברים. אני למדתי לא להאמין. אולי בכלל הערבים חברים שלנו והכל קונספירציה בשביל לעשות כסף. אולי אנחנו בדיקטטורה ששותפת לנו את המוח כלכך טוב שאנחנו בטוחים שיש לנו חופש. אולי אורגני זה חארטה ומונוסודיום גלוטמט זה בריא מאוד, וסתם ייצר את זה מישהו ששנאו פעם. הדיבורים הם כמו שדה של קוצים שמציתים עם אש קטנה מאוד שהופכת לשריפה שבחיים לא יכולה להפסק.

אז הלכתי לי ברחוב והבאתי נאד כלכך גדול שחשבתי לעצמי שחירבנתי.

בדקתי לעצמי את המכנסיים וראיתי שהכל בסדר.

אז חייכתי.

גם בגלל ההישג, אבל גם כי זה אולי הדבר הכי טבעי ולא מגעיל שקורה בעולם הזה. אולי גם נאדים נעשו מגעילים בגלל אינטרס.

אולי גם כל הסיפור הזה הוא אינטרס בשביל להוכיח משהו, או בשביל להשיג משהו.

ואולי זה בדיוק כמו הנאדים האלו שאתה מחייך כשאתה מביא אותם,

אבל אז אתה נכנס לפרנויה שחירבנת לעצמך במכנסיים.

~הולדר.

אמרתי לה שאני מכור אליה.

מכור כמו שמכורים למקדונלדס או לשוקולד. היא חייכה. היא אמרה שהמחמאות שלי הם המחמאות הכי טובות בעולם כי אף אחד לא אומר את זה כמו שאני אומר. שאני אומר הכל בפשטות כזאת ורואים שזה בא מהלב. היא שמה את הראש שלה על החזה שלי כששנינו שוכבים על השדא ומסתכלים לשמיים. הבעיה של אנשים שהם לא חושבים הרבה מדי על מה אומרים להם, אלא רק על הדבר הפשוט שזה מייצג, וכשאומרים מחמאה, מתייחסים לזה כמחמאה, ולא כמשהו ספציפי. "את יפה", "את חמודה", "אני אוהב את איך שאת הולכת", זה הכל נהפך כבר לאותו דבר. "הוא נתן לי מחמאה", הרווחתי עוד נקודה טובה.

אני הולך לעבודה. אני עובד במשרד בשביל חברה קטנה בבניין גבוהה מאוד. אני הולך למחשב שלי, מדליק אותו, ועד שהוא נדלק אני הולך להכין לי קפה. בדרך כמובן אני מעביר את הזמן בהרבה שיחות נימוס של "שלום. מה שלומך? איך עבר סוף השבוע? מה אתה חושב על העניין ההוא שראש הממשלה עשה?" ואז חוזר לי למחשב. אחרי כמה זמן כבר נשבר לי מלעבוד, אז אני יוצא רגע החוצה כי אני אומר שאני הולך להביא משהו. אני יושב במדרגות חירום של הבניין בקומה מיליון בערך ומסתכל על העיר מלמעלה. אם זה היה אפשרי, הייתי יכול לשבת שם ימים ולהסתכל למטה. המון אנשים. כל אחד עושה את מה שהוא עושה. כל אחד חושב על מה שהוא חושב. מצחיק איך אנחנו נראים מטופשים מלמעלה. ואם חושבים על זה, גם מטופש שנראה לנו מצחיק מלמעלה.

ואז אני מסיים לעבוד. אז אני יוצא מהעבודה וחושב מה אוכל לעשות היום. כמה שאתה גדל, ככה המחוייבויות שלך ניהיות יותר גדולות, וככה יש לך פחות ופחות זמן שבו אתה יכול לא לעשות כלום. זמן כלום. אני אחד האנשים שמאוד אוהבים את הזמן כלום שלהם. כמו להסתכל מלמעלה על אנשים. אבל בגלל שלאף אחד אין זמן כלום, אז זה לא יעזור לך כלכך אם לך כן יהיה, כי אתה תצתרך לבלות אותו לבד. כולם מקימים משפחות. מה תעשה? תלך ללונה-פארק לבד בגיל 40? תלך להשתכר לבד? אי אפשר. אז גם אתה מקים משפחה. וכשאתה מקים משפחה אז בכלל אין לך זמן כלום, שזה דיי עצוב. עוד לא הקמתי משפחה, אבל זה נראה לי דיי עצוב.

את טלי פגשתי מלפני המון שנים, אבל אנחנו חברים בערך שנה. היו לי הרבה חברות לפני טלי, ותמיד נפרדתי מהן בלי סיבה מיוחדת. הן רצו לדעת למה. באמת ניסיתי לחשוב לעצמי למה שאני אזרוק אותן, אבל פשוט לא הצלחתי. עבר לי. בטח הרבה אנשים יגידו שאני זבל. אולי אני באמת זבל. אבל ככה אני בכל מקרה. עם טלי אני מכריח את עצמי להשאר הרבה זמן. כבר מזמן עבר לי ממנה, אבל נמאס לי שכל החברים שלי נשואים וחלק כבר עם ילדים כשאני מחפש את עצמי. אז החלטתי שטלי אחלה בחורה, ואם יורד לי מכל אחת אז אני צריך להשאר עם מישהי בקביעות. להלחם בזה. וככה עשיתי.

מישהו פעם אמר לי שמחקרים הוכיחו שמוזיקה ממכרת. אשכרה. יעני, שאם תשמע הרבה בלור אתה תפתח בזה תלות ותרצה את זה כל הזמן. וזה נכון, התמכרות למוזיקה. אם תשאלו אותי, כל דבר ממכר. כשמישהו אוכל אוכל טעים ובסוף שוקולד ככה שנה שלמה, ואז אחרי שנה הוא יוכל אוכל טעים בלי שוקולד, זה לא יהיה לו מוזר? יהיה לו משהו חסר. אפילו אם הוא פעם אחת יישכח מהשוקולד, הוא ירגיש משהו לא טוב. הוא ירגיש שהוא לא עשה משהו שהוא מכור לעשות. הבעיה שלפי התיאוריה הזאת מתמכרים לכל דבר, כולל הדברים הכי קטנים. לפני שאתה שותה קפה, לערבב. לשתות ואז להגיד "אה" שקט כזה. ללכת על החלק הקדמי של הרגל. אולי אנחנו מכורים לכלכך הרבה דברים שאנחנו לא יודעים על הרוב.

אז אמרתי לטלי שאני מכור אליה.

אמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר ופשוט אמרתי לה את זה כששנינו שוכבים על הדשא באיזה פארק. היא לא חשבה יותר מדי על מה אמרתי לה, אלא רק על הדבר שזה מייצג, מחמאה. "אבל את צריכה להבין, טלי, כנראה שאני גם מכור לשינויים". היא הסתכלה עליי במבט מוזר כזה. היא בטח חשבה שזאת דרך ממש גרועה לזרוק מישהי. "אני מצטער טלי. אני באמת חושב שזה לא אישי". קמתי והלכתי. היא המשיכה להסתכל עליי במבט הזה.

אז הלכתי לעבודה. הדלקתי את המחשב והלכתי להכין קפה. אמרתי שלום לכולם וחזרתי למחשב. אחרי שנשבר לי הזין יצאתי למדרגות חירום. הסתכלתי שוב על האנשים שנראה מלמעלה כמו נמלים. כל אחד שקוע בחרא שלו. לא היה לי מושג מה אני אעשה עם העניין של להקים משפחה. ישבתי שם למעלה וחשבתי שזה אולי זמן טוב להחליף גם עבודה. בדרך כלל אחרי שאני מגיע למסקנה אחת, בא לי מצברוח כזה של לעשות משהו חדש. בטח זאת גם סוג של התמכרות או משהו כזה.

אז עכשיו אני גר במקום אחר ומטלי לא שמעתי כבר המון זמן. יש לי עבודה אחרת ושם יש לי הרגלים אחרים והתמכרויות אחרות. אני לא אתחיל לספר לכם גם על העבודה שלי עכשיו, ומה קורה עם חיי האהבה שלי, כי כבר חפרתי לכם מספיק ואי אפשר לספר את כל החיים בסיפור אחד. מה שכן, אני יכול להגיד שאני לא מצטער על מה שקרה לי. אולי יום יבוא ואני גם אעזוב את המקום שאני בו עכשיו, ואת הבחורה שאני איתה עכשיו. אני לא יודע. זה נשמע קצת אגואיסטי מצדי, ולכן בטח הרבה אנשים יגידו שאני זבל. אולי אני באמת זבל. אבל ככה אני בכל מקרה. מכור.

~הולדר.

מצטער שלא עדכנתי כמה זמן. יש תקופות, אתם יודעים.

תהנו!