היא שוב התקשרה, אולי בפעם ה20 היום.

לא עניתי. נו, כשהולכים עם חבר ועוד שניה נכנסים למסיבה זאת לא בדיוק סיטואציה לענות לסבתא. בטח תרצה להגיד לי שהספה שקנתה יפה ממש, או שהיא יודעת כבר ללחוץ על "סטארט" במחשב שלה. יונה, הוא תמיד הציק לי. בעקרון קוראים לו יוני, אבל אנחנו קוראים לו יונה, סתם בשביל לעצבן אותו. "תענה, זה לא יפה לסנן. תחשוב איזה מעצבן זה אם היו עושים את זה לך". אם היו עושים את זה לי, אני אומר, לא הייתי יודע. יונה מגלגל את העיניים וממשיך לזיין לי את השכל, וכשרואה שאני לא מקשיב לו, אומר שלא משנה, שאני לא מבין כלום.

אם היו שואלים אותי מה המצב החברתי-משפחתי שלי, הייתי אומר שהוא בתחת. יועצת בצפר דווקא אומרת שדברים אחרים הם הבעיות שלי, כמו זה שאני לא מקשיב מספיק, אבל היועצת דיי מטומטמת. אני מקשיב לה, אבל לא מסכים איתה, והיא לא מקשיבה לזה שאני לא מסכים איתה, אז היא אומרת שאני לא מקשיב. חוץ מזה, כשההורים שלי לידה הם לא מתנהגים כמו שהם מתנהגים איתי בבית. פתאום כשהם רואים מורה הם מלטפים אותי וממלמלים אחד לשני על איזה יופי של ילד יצא להם. אני יודע שהם סתם אומרים, כי אחרי שהמורה הולכת הכל שונה. והיועצת, היא מצפה שאני אקשיב להם.

יום אחד בא אליי יונה, ואכלנו צהריים. היא שוב התקשרה. לא עניתי. נו, כשאוכלים עם חבר זה לא בדיוק זמן מתאים לדבר על ספות או להזיז תיקיה במחשב. יונה שוב זיין את השכל, אז אמרתי לו שייסתום את הפה. כל פעם הוא אומר את אותו דבר, ולא מבין שאני לא מסכים. אנשים חושבים שכשהם מדברים ואני לא מסכים, זה בגלל שלא שמעתי טוב את מה שהם אמרו, ואם הם רק יגידו את זה עוד פעם, אני אקלוט. יועצת מפגרת. בכל מקרה, אבא שלי נכנס הביתה, וראה את יונה אוכל מהצלחת לאורחים. אבא שונא כשאוכלים בהם. אף פעם לא השתמשנו בהם, כי אבא אומר שזה לעט חירום, שיבוא מישהו ממש חשוב, כי הרי כל הצלחות בבית שלנו נראות כמו חרא. אבא כמובן התחיל להתרחפן. הוא הוציא את המגרה של הצלחות לאורחים מהמקום, והתחיל לזרוק את הצלחות על הלחונות. זה ניפץ גם את החלונות וגם את הצלחות, ומלא זכוכיות עפו עלי, על יונה, ועל אבא, והכל היה מלא בדם ורסיסים. אבא המשיך לצעוק ולהשתגע תוך כדי שהוא לוקח את יונה בידיים וזורק אותו אל החדר מדרגות. אחרכך, הוא בא אליי, נתן לי סטירה, והפיל אותי על כל הזכוכיות שמילו את הריצפה בדם. הוא צעק וצעק. מלא שידבר, אבא שלי, אבל הוא צועק למרות שאני קרוב אליו. חוץ מזה, הוא צרח את אותו דבר איזה שעה ברצף. מילא שיביא טיעונים משכנעים, לא פלא שאני לא מקשיב לו.

ויונה, הוא גם כן. כל דבר שאני אומר, הוא אומר שזה חרא, ועושה דווקא את ההפך. לפעמים זה דווקא די מצחיק, כי אני אומר את מה שאני לא רוצה שייקרה והוא עושה בסוף את מה שציפיתי. אבל לפעמים אין לי כוח לזיוני שכל האלה, ואני מתחיל לצעוק עליו שיסתום את הפה שלו כבר ושהוא לא מבין כלום בכלל. היא שוב התקשרה, אבל באמצע וויכוח זה לא זמן מתאים לענות ולדבר על ספות. אז, יונה המפגר צועק עליי שאני בדיוק כמו האבא המפגר שלי. כשזה קורה, יש שתי אפשרויות. או שאני לוקח איזה אבן או חתיכת משהו מהריצפה ומרביץ לו עד שהוא כמעט מת, או שאני מסתובב והולך. אולי הוא צודק, יונה, אבל מה שבאמת מעצבן, זה שהוא תמיד אומר את זה.

היועצת מספרת לי שאני צריך לחשוב שאולי אני טועה, ואני צריך להקשיב. אני אומר לה, שאני מקשיב בפעם הראשונה, אבל אנשים אומרים את אותו דבר שוב ושוב. מורים אומרים לי לא להפריע, ההורים אומרים לי לסדר את החדר, והכל צפוי. כשמורה מסתכל עליי ומתחיל לדבר, אני יודע מילה במילה שהוא יגיד לי "די! כמה פעמים אפשר להגיד לך? אתה רוצה ששוב נעשה שיחה עם ההורים שלך?". כמובן שאני אמשיך להפריע, כי זה מה שאני רוצה, אבל הוא ממשיך להגיד את זה שוב ושוב. היועצת מסתכלת עליי ואומרת בדיוק את מה שאני חושב שתגיד. "אבל אולי באמת לא הקשבת וחשבת על מה שהוא אמר?", היא לוגמת עוד שלוק מהתה שלא תוך כדי שהיא מסתכלת עליי במבט שמחכה לתשובה. אם היא לא הייתה יועצת, כבר הייתי אומר לה שהיא אולי אמרה לי את המשפט הזה מיליון פעם, ושאני אפילו זוכר באיזה טונים היא אומרת אותו. אבל היא יועצת, היא הרי בחיים לא תסכים איתי אלא אם כן אני מסכים איתה. באמצע השיחה ההיא, סבתא התקשרה שוב. זה לא היה מתאים.

באיזהשהו שלב, סבתא קיבלה סרטן ריאות. היא תמיד עישנה המון. האמת היא שידעתי מזה רק שבועיים אחרכך, כי לא עניתי לה בגלל שהיה איזה משהו חשוב, אבל כששמעתי על זה הגעתי מייד. היא הייתה מסכנה. שכבה במיטת חולים, עם פרצוף מדוכא כזה. התחילה למלמל לעצמה שהחיים נגמרו. היא לא יכלה ללכת, ולא יכלה לעמוד ולא לשבת. היא הייתה חייבת לשכב עם הרגל למעלה, ולא לזוז. היא טיפלה בעצמה בבית שלה, היא הייתה רופאה פעם. כשהגעתי, היא דיברה איתי על סטארת ועל אימיילים שלה, ועל ספות שהיא קנתה. הקשבתי לכל מילה שאמרה, ושוחחתי איתה על זה, רק שלא תרגיש מסכנה. כמעט בכיתי מלהסתכל עליה. אחרי כמה שעות יצאתי מהחדר, והבטחתי שאני אענה לה כל פעם מעכשיו.

בגלל שהגעתי הבייתה מאוחר, אבא התחרפן. כשאבא מתחרפן, מרביץ, וצועק את אותו דבר מאה פעם, אמא רק עומדת לידו ומהנהנת. היא לוחשת כאילו לעצמה "בושה וחרפה, בזיון, לא יאומן". זה מצחיק שכל פעם שאבא מתחרפן, עוד כמה רהיטים נהרסים. הפעם הוא חבט בי עם איזה כיסא אחד עד שהוא נשבר. האמת היא שזה כבר בקושי כואב לי, וכל הסיטואציה הזאת מצחיקה אותי. אפילו לטעם של הדם כבר התרגלתי. אם רק היה לי צ'יפס לטבול בו זה היה כמו סרט בחינם.

היינו בדרך למסיבה, אני ויונה, והיא התקשרה. עניתי, ודיברתי איתה דיי הרבה. שמחתי שהיא שמחה, והיא שמחה כי עניתי. ואפילו יונה לא צריך לזיין בשכל. הלכתי אל סבתא כל יום, והייתי אצלה שעות. אפילו מפתח לבית היא נתנה לי, וכבר הכרתי את הבית שלה יותר טוב משלי. יום אחד, כשבאתי אליה, ראיתי אותה מטיילת בין המטבח לסלון ומחפשת את השלט. "סבתא?", שאלתי בפלאה. היא לא יצאה מהמיטה כבר חצי שנה. היא ראתה אותי, ולא ידעה מה לעשות. אחרי כמה שניות של חשיבה, היא נאנחה ובכתה. "אני לא באמת חולה", היא אומרת לי ולוקחת עוד טישו לנגב את הדמעות והנזלת. "עשיתי את עצמי ככה כדי שתבוא יותר. כדי שתענה לי מדי פעם. כדי שההורים שלך יבואו לבקר. אתה לא מבין אותי?". ישבתי ליד סבתא. העניין נראה לי דיי הזוי, אבל אני חושב שהבנתי אותה. "אתה סולח לי נכון?", היא שאלה. אמרתי שכן, היא בכל זאת סבתא. אבל אמרתי שאני חייב ללכת, והלכתי הביתה בתחושה מוזרה. בבית, לקחתי את האיפור של אמא וביסודיות מוחלטת הפכתי כמה מקומות בעור לצהובות.

אמא נכנסה לחדר וראתה אותי. "מה קרה לך!?", היא שאלה. הייתי בבית חולים, אמרתי, זכוכית חדרה לי לגוף, ועכשיו אני צריך לשכב במיטה, בדיוק בתנוחה הזאת, עד שאני ארגיש טוב יותר, גם אם הצהוב נעלם. היא חיבקה אותי חזק, וקראה לאבא. אבא חיבק אותי גם כן, וישב לדבר איתה על כמה שאני ילד טוב.

אפילו יונה בא אלי הביתה ועשה בדיוק מה שאמרתי לו. אמרתי לו ללכת ליועצת ולהגיד לה שהקשבתי למישהי קרובה, וזה באמת עזר לי. סתם, שתיהיה מרוצה.

ביום שבת אחד, ביקשתי מאבא לאכול בצלחות לאוחרים. הוא נתן לי את הצלחת, עם אוכל מלכים שהוא הכין בעצמו.

הוא אף פעם לא מכין בעצמו, ובדרך כשמבקשים ממנו את הצלחות, הוא יכול לשבור לך אותם על הראש.

אכלתי תוך כדי שאבא שלי יושב לידי, ואני מחייך.

פתאום הטלפון צילצל. זאת היא, מתקשרת.

לא עניתי.

נו, כשאוכלים מצלחות של אורחים,

זה לא זמן לדבר על ספות.

~הולדר.

סהר הקטן כבר לא כלכך קטן. הוא כבר כמעט בן 6.

הוא כל יום הולך לגן שלו, שהוא חלק מבית ספר פרטי כזה. סהר לא אהב אף גן, אבל ביחסית לגנים האחרים הוא היה בסדר. בשביל סהר, הכל היה ענקי. כל משחק בשבילו נראה פי 40 גדול מאשר מלנו. הגננות שלו נראות כמו ענק מהלך, כשלנו, הן דיי נמוכות. אח שלו נראה גדול בערך כמו אבא, ושניהם בגודל של בניין, למרות שיש ביניהם הפרש של 30 שנה בגיל. כשאתה קטן, העולם יכול ליהיות הרבה יותר מסובך. אתה מנסה להבין את העולם הענק הזה, ועד שאתה כבר חושב שאתה מבין, אתה ניהיה ענק בעצמך.

לסהר היו לא מעט חברים בגן. הוא היה ילד נחמד סך הכל, למרות שהיה קצת מטורף, וילדים די אהבו אותו. את כולם הוא הכיר בגן, סהר, חוץ מילדה אחת. הילדה הכי יפה בגן. קוראים לה מאיה, זה כל מה שידע. בדרך כלל, כשרצה לדבר סהר עם ילדים חדשים, בא אליהם ואמר שלום, והזמין אותם לשחק. אבל היא הייתה תמיד בצד. יושבת על הספה הקטנה של הגן, ומסתכלת מהחלון. כשסהר בא להסתכל מהחלון, הוא לא הבין ממה היא מתרגשת, כל מה שהיה שם זה מגרש כדורסל וכדורגל של הבצפר, וואדי קטן, עד שנעצר בכביש, ואחריו קניון. פעם סהר התיישב ליד מאיה וניסה להזמין אותה לשחק. "תגידי מאיה", אמר סהר, "בא לך לבוא לשחק איתי בקוביות?". מאיה הסתכלה עליו. היא חייכה ולא אמרה כלום. היה לה חיוך ממש יפה, אבל זה דיי עצבן את סהר שהיא לא עונה. "מה יש כבר לראות בחלון?", שאל סהר. "נוף", אמרה מאיה. והמשיכה לחייך, תוך כדי שהיא מסובבת את הראש לכיוון הנוף שוב. סהר לא ידע מה לעשות במצב כזה, אז הוא פשוט הלך משם, ושיחק עם ילדה אחרת.

יום אחד, ניסה סהר, כשאף אחד לא ראה, לשבת על הספה, בדיוק איפה שמאיה תמיד יושבת, ולהסתכל על הנוף. אחרי בערך 20 שניות שנראו לו כמו 200 שנה, מאיה הגיעה. למרות שהיא ביישנית והכל, היא עמדה ליידו, חייכה כרגיל, ושאלה אותו "סהר, אתה אוהב אותי?". סהר קם, והסתכל עליה במבט מוזר. "אני לא יודע," אמר סהר, "מה זאת אומרת אוהב אותך?". מאיה לא ענתה כמה זמן, ואז אמרה ש"אמא אמרה שאם יש לי חבר, הוא חייב לאהוב אותי. אם הוא לא אוהב אותי, אז אסור לי לדבר איתו". סהר נתן מבט מוזר. הוא לא ממש הבין על מה היא מדברת. "תדברי איתי מחר", אמר סהר, והלך לשחק עם ילדה אחרת.

בצהריים, אחרי שעתיים בערך שנראו לסהר כמו אינסוף זמן, בא אבא לקחת אותו הביתה. באוטו, שאל סהר "אבא, מה זאת אהבה?". אבא חייך לסהר וציחקק קצת. הוא ליטף אותו במהירות תוך כדי שממלמל "הוא כבר גדול הילד שלי". "תראה סהר,", אמר לו אבא, "אהבה זה כשאתה רוצה ליהיות עם בנאדם אחר, וכשהוא בסביבה, הכל ניהיה פתאום יותר טוב". סהר חשב קצת. "אז בגן, כשאנחנו בדיוק מסדרים את הקוביות, אני אוהב אותך?", שאל סהר. "לא לא," אמר אבא, "בנים אוהבים בנות ובנות אוהבות בנים". סהר חשב עוד קצת. "אז אני אוהב את סבתא", אמר סהר. אבא נאנח. "תראה, כשאני אומר ליהיות עם מישהו זה לא רק ליהיות לידו, אלא לנשק אותו, לחבק אותו, ועוד כמה דברים שתדע מהם עוד כמה שנים". "אבל גם את סבתא אני מחבק", אמר סהר. "אז לך שאל את סבתא", אמר אבא תוך כדי שמביא חיוך מרוצה שהתחמק טוב מהשאלה.

אחרי הצהריים, הלכו כל המשפחה לארוחה אצל סבתא. סהר שמח, פה יוכל לברר מה זאת אהבה. הוא הלך לדוד שלו, קודם כל, ושאל מה זאת אהבה. "אהבה!", הדוד אמר בהתלהבות. "אהבה זה הדבר הכי נורא שקיים בעולם, ילד". הדוד הזה התגרש כמה פעמים, למרות שגם את המושג הזה סהר לא הבין במיוחד. "כשאתה אוהב מישהי, אתה רוצה משהו איתה. וכשאתה רוצה משהו איתה, היא לא רוצה משהו איתך, וההפך. אתה מבין?". סהר לא ממש הבין, אבל הנהן בשקט. "ואז," המשיך הדוד, "אתה מנסה להתעלם ממנה, כדי שתראה שאתה לא בעסק וכן תרצה ליהיות איתך, וזה הולך קצת, אבל בסוף היא בכלל עם מישהו אחר, ואתה רק רוצה אותה עוד יותר. לאט לאט אתה שוכח ממנה באמת, ואז היא נפרדת מהחבר בשבילך, כשלך בכלל יש חברה חדשה. ואתה יודע שאתה רוצה את החברה, אז בטח תפרדו עוד מעט, ואתה יודע שאם תיהיה עם ההיא, היא פתאום לא תרצה אותך שוב!". סהר לא הבין שום מילה ממה שהדוד אמר, אבל אמר שבסדר, ותודה רבה, והלך למישהו אחר.

סהר תכנן להגיד למאיה שהוא לא אוהב אותה, כי אם הוא אוהב אותה הוא רק יהיה עצוב. אבל רק בשביל לוודא, הוא הלך לברר אצל סבא. "האהא!", נאנח הסבא, "אהבה, אהבה. אני אסביר לך מזה אהבה. אתה מכיר את זה שמשעמם לך? שאין לך מה לעשות? אז אתה חייב לעשות משהו, לא משנה מה. לצאת לגן משחקים, ללכת לשחק במשהו... נכון?". סהר הנהן, הפעם הוא הזדהה לחלוטין עם מה שסבא אמר לו. "אז גם אנשים מבוגרים עושים ככה," המשיך סבא, "כשמשעמם להם מדי בחיים, הם מחליטים שהם רוצים ליהיות עם מישהי. אהבה זה בעצם כמו משחק כייפי. כמו שאתם משחקים בקוביות, אנחנו משחקים ברגשות". סהר שמח. לשחק משחק עם מאיה נשמע לא רע, זה מה שהוא רצה מההתחלה!

אבל סהר רצה רק לוודא פעם אחרונה שהוא צודק, אז הוא הלך לסבתא. "אייאייאיי", גם היא נאנחה. סהר שנא שכולם נאנחים לפני שהם מסבירים משהו. הוא לא ילד מפגר, הוא רק קצת קטן, והם קצת גדולים. "הרבה אנשים ינסו להסביר לך מה היא אהבה, אבל האמת היא שזה רק תלוי בך", סבתא אמרה. סהר חייך, "כמו שלכל אחד יש חוקים אחרים איך משחקים בקוביות?". "משהו כזה," ענתה הסבתא ולקחה לגימה מהצ'יקו שלה. "אתה צריך לחשוב בעצמך מה היא אהבה בשבילך, ורק ככה היא תיהיה קיימת בשבילך".

סהר הלך הצידה והסתכל מהמרפסת. שם היה נוף הרבה יותר יפה מהגן. הוא היה מבולבל, סהר. כל אחד אומר לו משהו שונה, כשסך הכל שאל מה אומרת איזו מילה. הוא ישב שם והרהר, ופתאום הבין שזה דיי כיף לשבת ליד הנוף ולהסתכל. אולי הוא אוהב את זה. מי יודע. אחרי כמה זמן, שאפילו לא נראה לו ארוך כלכך, כבר ניהיה חשוך והמשפחה שלו הלכה הבייתה. גם בנסיעה חזרה הוא הסתכל מהחלון ולא הוציא מילה, והוא הבטיח לעצמו שמחר יישב ליד מאיה, בלי לדבר בכלל, ויסתכל איתה החוצה בשקט. למרות שבלילה הכל הרבה יותר יפה.

בבית, אחרי שציחצח שיניים, התקלח, ולבש פיג'מה, הוא נשכב במיטה וחיכה שאמא תבוא לסגור לו את האור.

אמא נכנסה לחדר, אמרה לו ליילה טוב, ונתנה לו נשיקה על הלחי.

היא סגרה את האור.

"אמא", סהר אמר פתאום.

היא הדליקה שוב את האור והסתכלה עליו.

"מה חמוד?", אמרה.

הוא הסתכל עליה בחיוך כזה,

"אני חושב שאני אוהב אותך".

~הולדר.

"אתה יודע מה הבעיה ש'ך?", אמר לי גולדה.

גולדה הזה תמיד הציק לי. גרנו בפנימיה, והוא היה השותף לחדר שלי. לגולדה הזה לא היו יותר מדי חברים והכל, אז הוא נשאר בחדר דיי הרבה. אני דווקא בחור שאוהב לצאת, בעיקר למקומות עם נוף ודברים כאלה, פחות לקניונים ודברים ציבוריים. אם יש דבר בעיר שאני כן אוהב, הוא האזור של המעמד הנמוך. השוק. המקום שבו כולם רצים אחד סביב השני ומנסים לחסוך עד השקל האחרון ולמכור בכמה שיותר, ובזה הם עסוקים כל יום. לפחות ככה זה נראה מהצד. ובלילה, פתאום הכל נעלם. בעיר באזורים האלו, כשיורד החושך, הכל נעלם, ופתאום יש מין עיר רפאים.

"אתה יודע מה הבעיה ש'ך?", אומר שוב הגולדה הזה, רק שהפעם הפרצוף שלו הרבה יותר קרוב, באופן קצת מטריד אפילו. מה, אני שואל וזז הצידה מהפרצוף המסריח שלו אל החלון. אני אוהב את החלון הזה. חלון שמשקיף לנוף יפה, בקומה גבוהה לאללה. ויש כאלה סורגים, שלא ננסה להתאבד או משהו. תמיד אני יושב עליהם ומעשן בזמן שהחלון סגור. החלון מוגן מקול כדי שלא נשמע את המדריכים מרביצים לחלק מהאנשים, ושלא נשמע אותם צורחים. אז ישבתי שם. לא שמעתי כלום מגולדה ומהטלוויזיה הקטנה בחדר. רק אני, נוף, וסיגריה. ומחשבות, כמובן.

"הבעיה שלך," הוא אומר, "היא שאתה לא דואג לעצמך". גולדה הזה שוב מזיין לי את השכל בפילוסופיות שקל שלו. וואלה, אני אומר. אין לי כוח שיחפור לי שעה שוב. בדרך כלל זה לא עוזר לי, וגורם לו לרצות לדבר עוד. "אתה תמיד עוזר לאחרים. הנה, אפילו אני, איך שתיקנת לי את המחשב, ושדאגת שיוסי הבן זונה לא ירביץ לי יותר. אתה דואג לי, אבל דואג יותר מדי. אולי תדאג לעצמך קצת, נראה שאתה צריך את זה". אני בסדר גומר, אני אומר, למה אתה חושב שרע לי כלכך? גולדה גיחח לעצמו בשקט. אני שונא כשהוא עושה את זה. הוא בטח חושב שזה גורם לו ליהיות חכם, אבל זה כלכך מעצבן. זה כמו להגיד לך בפנים "אתה כלכך אידיוט, ילד קטן שלי. אתה עוד תלמד". זה מזכיר לי את אמא שלי, וזה עוד יותר מעצבן אותי. "לא יודע", הוא ממשיך לזיין לי את השכל, "רואים עליך. אתה לא נראה שמח מספיק, ואתה עושה אנשים שמחים מאוד".

הסיפור עם יוסי הזה הוא שהוא איזה ערס, אבל לא באמת. כזה אחד שבא לילדים עם המון אנשים אחריו ורק נותן כאפות. הוא הציק לגולדה, ולמקות כל הפאקים שלו, עדיין הוא השותף שלי לחדר. אז הלכתי ליוסי ושאלתי אותו אם יש לו משהו עם גולדה, והוא התחיל לקלל אותו. בלילה, נעלתי את יוסי בדלת הבטון ובחלון עם מנעולים, והוא קם באמצע הלילה נחנק, כי האוויר נגמר. הדברים האלה באמת אטומים, אז כשהוא צרח לא שמעו כלום. בסוף הוא היה חייב לשבור את החלון, אז הוא שבר את החלון, אבל אם את היד, ובנוסף לכל נפל ושבר את שתי הרגליים. הוא לא נתן כאפות יותר, ואפילו התחיל לעבוד ולהשקיע בעצמו. אולי אפילו לו טוב מזה.

"אז מה אתה אומר?", אמר גולדה, ובדיוק אז, גלי נכנסה לחדר, תודה לאל. גולדה גיחח עוד פעם. "אני אדבר איתך כבר, יש לי שיחה עם המנהלת", הוא אומר. "נקווה שהיא לא תצטרך להזמין את השומרים הבני זונות, הם מרביצים עם דוקרנים וזה הורג". הוא יצא מהחדר. גלי נכנסה, ונתתי לה חיבוק שלום כזה. אז שכבנו על המיטה, אחד ליד השני כזה, ודיברנו על החיים. היא לא הייתה שמחה במיוחד, מהרבה סיבות. אני חייכתי והסתכלתי עליה, ואמרתי שתכלס, החיים טובים. למרות כל החרא שקורה, אנחנו האלה שבוחרים ליהיות עצובים כדי שלא יהיה משעמם. אני לא יודע אם אני באמת מאמין בזה, אבל זה נשמע לי הדבר הנכון להגיד. גלי לא חייכה כמוני, ורק גילגלה את העיניים.

די, נו, אני אומר לה. אבל היא ממשיכה להסתכל לקיר. גלי הייתה משהו. אני לא יודע מה היה טוב בה, אבל משהו היה כיף איתה. משהו של ליהיות בסביבה שלה כבר עושה טוב. בלי סיבה. בדרך כלל היא יותר שמחה, גלי, אבל עבר עליה משהו. זה זמני, אני מניח, אבל אני לא אוהב לראות אותה עצובה. אני לא אוהב לראות אף אחד עצוב. לך תדע, אולי גלי חושבת עלי מה שאני חושב על גולדה.

פתאום נזכרתי במה שגולדה אמר. חשבתי על זה קצת, ואולי הוא באמת צודק. אני אוהב כשלאנשים אחרים שמח, או בכלל, לראות אנשים אחרים. בנוף אני מדמיין אותם צפים, מדמיין סיטואציות מהחיים. ובעיר, אני רואה חלק קטן מכל אחד. מעניין מה היה קורה אם הייתי מקשיב רק למה שאני רוצה פעם, בלי להתחשב באף אחד. אולי הייתי מרגיש הרבה יותר טוב. לקחתי את היד שלי, וסובבתי את הראש שלי גלי אלי. הסתכלתי עליה כמה שניות, ואז התקרבתי עם הראש בשביל לנשק אותה. אני לא יודע אם זה באמת מה שרציתי באותו רגע, אבל בכל זאת עשיתי את זה. אולי זה ייגרום לי להרגיש טוב.

את המשך הסיפור אני אף פעם לא מספר, וכולם תמיד כועסים בגלל שיצרתי מטח והם לא יודעים את הסוף. לכו תדעו, אני אומר להם, אולי היא חשבה עלי מה שחשבתי על גולדה.

ואולי פתאום, כמו עם גולדה, היא חשבה עלי משהו אחר.

מדהים איך אפשר לשנות את המחשבה על מישהו בשניה אחת של משהו גדול,

נשיקה, סכנת חיים, או אפילו אימרה מיוחדת.

מה שאני כן מספר, הוא שמאז,

אני הרבה יותר מאושר.

~הולדר.

כשהכרתי את גיא, לא הבנתי על מה כולם מדברים.

נכון שראיתי בו משהו מיוחד, אבל לא יותר מזה. אולי קצת פוזר יתר על עמידה עם קצת תסמינות של הידיד ההומו. נו, הזה שנדבק לאנשים ולבנות ואז הולך מהר. ילד כיפים כזה. כשהכרתי אותו, לא ממש הכרתי אותו. הוא אחד שבא והולך. הוא דיבר איתי קצת, היה מאוד מנומס, שאל מה נשמע, מה קורה, התעניין קצת, סיפר קצת, צחק קצת, הרצה קצת, ואז בחדות קפץ למקום אחר. אין לך מושג מה הוא חושב עליך ואין לך מושג אם הוא שיקר לך כל השיחה. אין לך מושג אם באמת עניין אותו ואין לך מושג אם הוא ככה גם עם אנשים אחרים. גם כשמדברים עליו, כל אחד אומר דברים שונים, עד שזה ממש נראה לא הגיוני.

גיא היה שמח ועצוב במצבים לא ברורים במיוחד. פעם ראיתי את גיא יושב באיזה מקום עם נוף יפה, ועליו איזה כוסית, והם צוחקים ומתנשקים ונהנים. ואחרי שהיא הלכה, הוא נשאר שם, עישן איזו סיגריה, ונראה עצוב. כשהוא קיבל ציון טוב בלשון, הוא היה שמח, וכשקיבל עוד אחד, היה עצוב. אם שאלתי את גיא משהו על זה, הוא אמר שהוא לא באמת יודע מה הולך איתו. חלק היו מפרשים את זה כפוזה, אבל לי זה נראה כמו משהו אחר. לא יודע בדיוק מה.

לגיא היו כל מני בעיות כאלה בגוף. הרופאים אמרו לו שזה בגלל שמעשן ושותה יותר מדי. "קול", הוא אומר ומחייך אליהם. כשהוא מחייך, הוא לא נראה כאילו מזייף, הוא נראה כאילו הוא מאושר. פעם אחת ישבתי עם גיא. זה לא קורה הרבה עם גיא, כי הוא בא והולך, אבל יום אחד הוא בדיוק ישב והסתכל לשמיים בערב, וכשדיברתי איתו הוא נשאר. הוא באמת עישן הרבה, רק מלשבת לידו היה טעם של סיגריה בפה, טעם מסריח וגועלי. מעניין הבנות סובלות את זה. גיא אומר שהמשפט ששואלים אותו הכי הרבה הוא "מה יהיה?", והוא תמיד התעצבן מזה. "זה דיי מגעיל", הוא אמר, וציחקק, "אבל גם דיי משעשע". גיא טוען שהוא מעשן כי הוא אוהב לראות את עצמו מתפרק. הוא אומר, שלראות משהו יפה נשרף זה מדהים. הרי לבנות משהו בכוונה שיהרס, זה כמו לאכול ארוחת ערב. עשיה מסיבה. אתה לומד בשביל הציון, אתה אוכל בשביל לחיות, אתה הולך כי אתה צריך להגיע לאנשהו. אבל כשמשהו יפה נהרס, אין סיבה. היופי כולו הופך לעשן ומתפרק לך בפנים, ובלי סיבה, בלי אף סיבה, זה מדהים.

גיא התפלל שתיפול פצצה ענקית על הנוף היפה. הוא התחנן שהמנכ"ל של הבצפר המזדיין יפשוט את הרגל. הוא התחנן שהכי חנון שיש ייטעה בכל השאלות במבחן. הוא לא רצה את זה בגלל שהיה רשע או בגלל שרצה שאנשים ייסבלו, הוא לא רצה את זה בשביל פוזה של קשוח. הוא לא רוצה את זה בשביל סיפוק עצמי. הוא פשוט רצה את זה. עשיה. עשיה בלי סיבה. עשיה לשם העשיה. גיא טוען שאדם זה דבר יפה. פטתי, מפגר, חסר טעם, אמנם, אך יפה. וכשאדם עושה משהו בשביל לפרק את עצמו, היפה עולה באש. כמו בקבוק פלסטיק במדורה, שנמס לו לאט לאט, מעלה עשן שחור. אנשים זורקים בקבוקים ומסתכלים עליהם נשרפים. למה? סתם. בלי שום סיבה בעולם.

גיא לא למד כמעט. הוא אמר שהוא תמיד עושה את מה שנראה לו, בלי למצוא אם זה נכון או לא, וללמוד, ממש לא נראה לו נכון. כששאלתי את גיא למה, הוא אמר שאין סיבה. פעם אחת כשהסתובבתי עם גיא הוא עצר אותי לשניה. "חכה פה, הוא אמר", ולקח מקל גדול מהרצפה. הוא רץ לקיוסק, ודפק בזכוכיות. הוא לא דפק באחת, בשביל חור, אלא כיסח אותה לגמרי. הוא נכנס, כתב משהו על נייר, ושנינו ברחנו מקולות האזעקה כמו מטורפים. הוא כתב שם על דף "יום יפה וסליחה". כששאלתי אותו אם כל הדבר הזה לא נראה לו מפגר, הוא אמר לי שאין לו מושג מזה מפגר. נו, אתה יודע, אי ניצול פוטנציאל, גרימת נזק בלתי הפיך, חיים רעים יותר, אני אומר כשאנחנו יושבים מול הנוף היפה שוב. הוא ציחקק. "תגיד", הוא אומר ולוקח שאכטה, "לא נראה לך טיפה יותר מוזר שכל העולם מגדיר 'טוב' אותו דבר?". הוא המשיך לצחקק.

יום אחד, נכנס המורה בעיניים בוכות. אחרי כמה זמן של שטיקה הוא התחיל לבכות. הוא סיפר שגיא מת והכל, ולא ממש היה יכול לספר למה. אחרכך התברר שגיא שדד בנק. הוא פרץ כספת של איזה ראש המשטרה או משהו כזה, אז לא הייתה בעיה לתת הוראה לירות לו בראש. להלוויה של גיא באתי עם חולצה של חמור מפליץ על פסנתר. כששאלו אותי למה באתי עם זה, אמרתי שאין סיבה מיוחדת. אין סיבה בכלל.

עד היום אני לא יודע אם אני מסכים עם גיא ועם התפיסות שלו. חלק אומרים שהוא פסיכופת וחלק שהוא גאון. גיא תמיד היה הכי שמח בעולם, והכל עצוב בעולם. על גיא תמיד מדברים, ולא יודעים מה לומר, כי כל מה שיגידו, זה לא באמת יהיה מדוייק.

כשהכרתי את גיא, ראיתי ילד אחר. ילד מנומס ונחמד, אולי קצת יותר מדי.

ילד שבא והולך, שעושה דברים בשביל שייתעניינו בו, שייסתכלו עלי.

את גיא בחיים לא ידעתי להגדיר, או להסביר עליו משהו באמת, הוא פשוט היה. היה והלך. הוא תמיד היה והלך.

כששאלו את גיא מה יהיה, זה לא עניין אותו. זה לא היה רלוונטי.

כשהכרתי את גיא ראיתי ילד אחר, ראיתי עוד ילד, קצת פוזר, ידיד הומו שאי אפשר לסמוך עליו.

אם תשאלו אותי למה חשבתי דווקא את זה, תיהיה לי רק תשובה אחת בשבילכם.

"בלי סיבה מיוחדת.

בלי שום סיבה בכלל."

וחלק בטח ייסתכלו עלי לרגע.

"תגיד לי, מה יהיה איתך?"

~הולדר.