שלום לכל קוראיי הבלוג

את הבלוג בתור בלוג כתיבה אני כותב כבר בסביבות השנה וחצי-שנתיים. את בדיוק השלבים ההתפתחותיים שלי אפשר לראות בסיפור "סיפור ערס פואטי" שנכתב ממש לא מזמן.

אז כמו שכתוב בסיפור, הכתיבה היא התחום היחיד שגיליתי עד כה בו אני יכול ליצור בדרך שתבטא בצורה מושלמת את מה שאני מרגיש. ניסיתי הרבה תחומים אך רק בזה אני יכול להביע את עצמי הרבה יותר טוב מכל תחום. אפילו אם אנסה להגיד במילים פשוטות את מה שאני מנסה להעביר בסיפורים אני לא אצליח.

הסיפור הראשון שלי, "הוא", שנכתב בבלוג, בעצם נתן לי את המוטיבציה להמשיך לכתוב. בסיפור הזה ידידה שלי כתבה לי תגובה "וואו", מה שנתן לי להבין שאפשר לפתח בתחום הזה כשרון. ואכן, אני מרגיש שבכל יום אני משתפר בכתיבה שלי, וגם אנשים אחרים מרגישים ככה. לא מזמן אמרתי לאותה ידידה, טלמור, שאם היא הייתה קוראת היום את הסיפור הזה היא הייתה אומרת שהדרדרתי מאוד והסיפור לא משהו בכלל, והיא הסכימה. אני הבנתי שבשביל להשתפר בתחום אומנותי מסויים שיביע אותי אני צריך להתאמן בו הרבה בשביל להגיע לרמה גבוהה, מה שאני ממשיך לעשות עד היום.

אחרי שכתבתי המון המון סיפורים, התחלתי גם להכנס לתחום של השירים. באותה צורה, השירים הראשונים (שלא מפורסמים בבלוג) הם שירים הרבה הרבה פחות טובים ממה שאני מייצר עכשיו, ושוב, אני ממשיך להתאמן ולהעלות את הרמה לאט לאט.

בכל מקרה, החלטתי לנסות להכנס לתחום חדש. כתיבה וביצוע של שירים שבאמת שרים אותם. הכתיבה של שיר ששרים אותו ושיר שכותבים אותו היא אחרת לגמרי (לפחות בשבילי), ובנוסף צריך להלחין אותם ולשיר אותם שזה בכלל תחום שחדש לי לגמרי. אז חבר שלי, בשם טאקי, או אנדרי, שהתחיל גם לכתוב שירים בזמן האחרון ומתחבר לכתיבה שלי, העלה את רעיון. אני והוא מדי פעם נפגשים ועובדים על שירים, ובסופו של דבר מקליטים אותם. מכיוון שאחד התחומים שאני לא טוב בהם הם הלחנה, הוא הזה שעובד בעיקר על הביט (המוזיקה), כשאני רק נותן רעיונות וביקורות, ואני בעיקר אחראי על תחום הכתיבה, למרות שגם הוא כותב לא מעט מהמילים ואפילו את מחציתם.

עד עכשיו הקלטנו שני שירים כאשר אנחנו עם ציוד מינימאלי. אני מודע לכך שהשירים ברמה לא גבוהה במיוחד, וזה מובן, כמו כל דבר שעשיתי עד היום. אבל אולי, בדומה למה שקרה בבלוג עד היום, גם בזה אנחנו לאט לאט נעלה את הרמה ונגיע לרמה גבוהה מסויימת בה נוכל להביע את עצמינו כמו שאנחנו רוצים, וגם שהקהל יאהב להאזין.

השירים שהקלטנו עד עכשיו הם "שיר בשקל", ו"גלידת מטרה". חשבתי הרבה אם לספר גם לקוראים הבלוג על השירים האלו מכיוון שהם כרגע ברמה לא גבוהה במיוחד ויש עוד המון המון המןו מקום לשיפור. חשבתי שאולי זה ייגרום לכם לחשוב "מה ניהיה ממנו!? ניהיה עכשיו ראפר בשקל?!". אבל אז חשבתי שבעצם, מפה הכל התחיל. הכל התחיל מזה שכתבתי סיפורים ושירים ברמה נמוכה עם ניצוץ קטן של כשרון, ומשם אני רק מתפתח בזכותכם. בזכות התמיכה, אבל גם בזכות הביקורות הבונות שלכם, ובגלל זה החלטתי בסופו של דבר כן לפרסם גם את התחום הזה בבלוג.

אז כמו שכתבתי בקבוצה של הבלוג בפייסבוק: "אנשים, אני חושב שהגיע הזמן להודות לכל התומכים, הקוראים הקבועים, שנותנים ביקורות בונות ובגללם אני משתפר כלכך עם הזמן. אתם חלק ממה שמקדם אותי הלאה ואני חייב לכם על זה המון תודה. אז כל הכבוד לכם! תנו לעצמכם קרטדיט מכל סיפור או כל דבר שכתבתי איי פעם".  - ואני מתכוון לכך במאה אחוז.

תודה לכם מעומק הלב, בזכותכם אני איפה שאני היום, ובזכותכם אגיע לאן שאגיע בעתיד.

הכתיבה היא אחת המתנות שיש לי, וזה גם מאוד מאוד בזכותכם.

תודה רבה, חייב לכם,

~הולדר.

העולם הזה מגעיל בהמון מובנים.

לא מגעיל במובן של "לא בסדר", או במובן של "לא לטעמי", אלא אשכרה מגעיל. כשאני הולך ברחוב, נכנס לדראגסטור, נוסע באוטובוס, אני נגעל. בא לי להקיא. כל ההתנהגויות של כולם, התלבושות, שפת הדיבור. והאמת? זה לא כי הם עושים משהו לא בסדר, וזה לא שיש לי איזו ביקורת בשבילם, וזה לא שיש לי דרך לשפר את מה שהם עושים. אבל זה לא משנה את העובדה שזה מגעיל. כמו אנשים ששונאים פיצה, והם לא אומרים מה הם שונאים בפיצה. הם בעצמם גם לא יודעים. אבל זה פשוט מגעיל אותם. ככה זה.

לאבא שלי קוראים האנס. הוא חייל. אני מאוד גאה בו ובמה שהוא עושה. אחד הדברים שפחות מגעילים אותי, זה המדינה שלנו. המדינו שלנו היא משהו להתגאות בו. אפשר ללכת ברחוב בגאווה לאומית שכזו, עם אווירה מיוחדת באוויר שאין בשום מקום. אז הוא, אבא שלי, ואנשים כמוהו, שומרים על הייחוד הזה. שומרים על המדינה הזאת קיימת. שתמשיך להתקיים מבלי להתפורר. הוא חוזר הבייתה פעם בכמה זמן, כמה ימים, לפעמים כמה שבועות. הוא מסריח מאוד, ומותש. כשהוא בא הבייתה הוא הולך להתקלח לבערך 3 שעות ברצף, ואז הולך לישון עד הלילה, ובלילה הוא יושב איתנו לארוחת ערב משפחתית נעימה. הוא אף פעם לא מספר על מה שהוא עושה בצבא. הוא אומר שזה לא לגיל שלנו, וזה גם תלוי בבטחון המדינה.

זה לפעמים בא בתקופות, הגועל. אני מדבר עם מישהי ולא יכול להפסיק לחשוב כמה היא דוחה אותי. אחרי שאני חושב על זה אני מגלה שהיא כלכך מגעילה אותי רק בגלל פרט שולי שבחיים אדם נורמאלי לא היה שם אליו, כמו לק שדלף קצת מחוץ לציפורן, עקיצה בגב, סימני עייפות. וזה לא באמת כלכך משנה לי, כל הפרטים השוליים האלו. לפחות ככה אני רוצה להאמין. אבל כשאני מדבר איתה אני פתאום מוצא את עצמי מנסה בכל הכוח לעשות פרצוף נחמד וחושב על כמה שאני מזדעדע מהמראה הנורא. ואז, כשהכל מגעיל אותי, אני הולך לאיזה מקום שמצאתי כשהייתי בן 8 כשטיילתי בשכונה, ולא גיליתי עליו לאף אחד בעולם. זה היה מקום מאוד גבוהה שמשקיף על כל העיר באופן הכי יפה בעולם. שם שום דבר לא מגעיל. לא רואים משם את האנשים הבודדים. ושם אני שוכב, לבד. חושב על כל הגועל שיש בעולם. כאילו, חוץ מבמקום הזה. קראתי לזה "המחסה". שם כבר לא הייתי עצוב או לחוץ, והכי חשוב, לא היה לי מגעיל. אפילו יפה.

יום אחד כשאבא הגיע, נכנסתי לשירותים בלי לדעת שהוא שם, וראיתי אותו יושב על הרצפה ובוכה. הסתלתי עליו במבט חצי חשדני חצי מרחם. "מה קרה אבא?", שאלתי. הוא הסתכל עליי וניסה מהר לנגב את הדמעות. "כלום, כלום". אבא החייל בוכה. מוזר. "אמרת שחיילים לא בוכים". הוא התקרב אליי וחיבק אותי. "בן, חיילים כן בוכים. במיוחד כשלא הולך להם במלחמה. במיוחד שהצד השני עומד לנקום". בבוקר למחרת, כשהיה צריך לחזור, הוא הוציא כדור אחד מהרובה שלו. "כך את זה. תשמור על זה טוב". הוא אמר לי ויצא.

אחרי כמה שנים, במשפטים בפשע כנגד האנושות, הוציאו את אבא שלי להורג. הפיהרר כבר מת ואנחנו נותרנו לבד. כולם שתפו לנו את המוח שוב. הקומוניסטים, הדמוקרטים. כל אחד כמה האחרים חרא, והוא טוב. לפחות הם הסכימו שהיטלר לא היה. זה הגעיל אותי. איך שבעצם כל הדעות של אדם זה איך ששותפים לו את המוח. אז הלכתי למחסה. נזכרתי באבא שלי. הוא לא היה מסריח מקרב, הוא היה מסריח ממוות. מטווח. הוצאתי את הכדור שהוא נתן לי. אבא שלי, ולא ידעתי אם לאהוב אותו או לשנוא אותו.

חשבתי שהכדור הזה היה בקלות היה יכול לרצוח איזה קומוניסטי, או אולי יהודי.

בפעם הראשונה בחיים, אפילו המחסה כבר הגעיל אותי.

~הולדר.

הבטחתי סיפור - קיימתי.

חשוב להבהיר: זה רק סיפור! שום דבר לא קשור לדעות שלי או לחיים שלי.. דבר מומצא לחלוטין...

ושוב אני מגיע למקום שאני לא רוצה

לא משנה מה אעשה אני לא יוצה מזה

כבר הרבה זמן עבר ועוד פעם זה קורה

את המחלה שלי אין שום רופא שירפא

ואומרים לי שאני אידיוט ושמספיק

וצועקים עלי שנורה אדומה אני מדליק

ומציעים לי לתת לעצמי בפנים פליק

כי זה כמו חול תובעני, מלוכלך ודביק

ואין למי להתלונן. טוב, חוץ מאלוהים

שגם ככה מתעלם מכל מה שמבקשים

וזה לא שהחיים חרא, פשוט קצת לא נעים

להכנס למצב שממנו בחיים לא יוצאים

אז אני מנסה להשכיח בכל דרך אפשרית

וכשזה לא עובד מנסה להלחם בתקרית

וכשגם זה נזק לפח, מניח ראש על הכרית

אולי מחר יהיה יותר טוב, החלום ייקח אותי במונית

למקום אחר שבו לא אצטער

ולא אבכה על מה שכבר חרשתי יותר

מדי. די. אני רוצה שזה ייגמר

אבל זה לא - אז נתרגל לזה שככה יישאר

אולי בסוף אמצא לי דרך חדשה

להחליף את כל החרא שבמחשבה

והגורל מגרה אותי לרחוב ללא מוצא

אין דרך חזרה. לא רע. לא רע.

זה נשמע שיר דיי עצוב. והאמת שזה כן

וזה לא נעים לי לכתוב ולהתבכיין

לא חותך וורידים - החיים ממשיכים ומגן

על מה שעוד נשאר לי. על דף את השכל מזיין

הלוואי שאני אהיה כלכך שמח בחיים

שלא יהיה יותר עצב שיכיל רעיונות לשירים

הלוואי שכל ההשראה שלי תרד לקרשים

כי לא יהיה יותר חרא שאת הכשרון מזין

~הולדר.

פעם הבאה סיפור, אני מבטיח.

הוא לומד לאט לאט, זה בטוח.

הוא ממש לא בנקודה שהוא יודע הכל, אבל לאט לאט, הוא מתקדם אולי. הוא היה בחור בסדר, אבל הוא לא חיי נכון, זה בטוח. אבל הוא התקדם. הוא היה מלא בכעס וזעם ותסכול וייאוש, והוא תמיד עבר בין תקופה לתקופה, בין אנשים לאנשים, בין דרך חיים לדרך חיים, ומכל דבר למד קצת על עצמו ועל אחרים. הכל התחיל ממחברת אפורה עם סמל שחור לבן שמאחוריה כתוב BULLSHIT. מחברת לכתוב שטויות כשאין מה לעשות בשיעור. ומשם הכל התחיל.

תחשבו על זה שעוד עשר שנים אתם לא תזכרו מה חשבתם בכיתה י' או י'א. לא תוכלו לראות איך התקדמתם לאט לאט בצורת מחשבה שלכם עד שהגעתם לאן שאתם היום. תחשבו שלפעמים בגיל 20, אתם בטח תטעו את אותן טעויות שטעיתם בגיל 16. גם הוא חשב על זה. אז הוא כתב יומנים וצייר ציורים וצילם צילומים ופיתח תיאוריות. אבל שום דבר לא באמת יצא טוב. בשום תחום הוא לא הצליח לבטא באמת את מה שעובר בו, ומכל דבר הוא פרש בסופו של דבר. היומנים ננטשו אחרי זמן קצר, וכך גם התיאוריות התחלפו. לפעמים הוא ישב בבית וחשב שהוא כלכך רוצה להגיד למישהו את מה שהוא מרגיש, את מה שהוא חושב, מה שעובר עליו, אבל אין באמת עם מי לדבר. וגם אם היה, הוא לא באמת היה יכול להגיד במילים את מה שהוא מרגיש.

העניין עם המחברת האפורה היה דפוק. הוא כתב שם כל מני דברים באנגלית, משום מה, אבל זה לא באמת היה ממנו. זה היה מאולץ, ואנשים שקראו את מה שהוא כתב אמרו לו בנימוס שזה בסדר… אבל יש מה לשפר. זה לא היה טוב. לא לו ולא לאחרים. הוא לא התבאס, זה היה ככה עם כל דבר שניסה ליצור. אז הוא עזב את זה.

אבל הוא היה בתקופה קשה בדיוק, בתחילת התיכון. הראש שלו התפוצץ והוא לא יכל יותר לשמור הכל בבטן, כמה שהוא לא ניסה, וכשסיפר לאנשים הוא קיבל רק את מה שלא רצה לשמוע. אז הוא לקח את המחשב של אמא שלו, מאוחר בלילה, באיזה טיול משפחתי לדרום וכתב משהו. סוג של סיפור גרוע עם ניצוצות של כשרון שנראה כמו קיא מחשבות על המחשב. הוא קרא את זה כמה פעמים. הוא התחבר למה שכתב. באמת התחבר. הוא רצה להמשיך לכתוב את הסיפור כדי שזה לא ייגמר, שהוא יימשיך לספר למחשב את מה שעובר עליו בדרך עקיפה בצורה של קיא מחשבות. הוא היה בספק שייצא מזה משהו, כי הוא עבר הרבה דברים שלא יצא מהם כלום, ואז קיבל תגובה מידידה שלו: "וואו".

ומאז הוא כותב. מזיין את השכל אל תוך המחשב. רק ככה הוא באמת יכול להביע את עצמו. לא בדיבור, לא בציור, לא בתיאוריות מוזרות. בכתיבת סיפורים דמיוניים, שירים, או כל דבר. הייתם מאמינים?

מכל התגובות, הביקורות, והזמן, הוא השתפר מאוד מפעם. וכל פעם שטוב לא, שרע לו, או שסתם בסדר לו, הוא כותב. תמיד כותב. חלק מפורסם בבלוג שיש לו, חלק מפורסם רק לאנשים מסויימים, וחלק נשאר במגרה, שיישאר רק לו, אבל הוא תמיד ממשיך לכתוב. אם ייצא מזה מקצוע? אם בכלל משהו שלא ייצא? הוא לא יודע. אולי. מה שבטוח, הוא לא רואה את הסוף קרב.

היום עברה בערך שנה וחצי מהסיפור הראשון שכתב מהמחשב של אמא שלו. את זה הוא לא נטש. גם עכשיו הוא לא יודע הכל, אבל מתקדם לאט לאט, מכל הבחינות. לפחות ככה הוא מקווה. המחברת BULLSHIT עדיין אצלו בבית על המדף. גם בגיל 40 הוא יוכל להסתכל עליה, ועל כל שאר החומר שכתב כל הזמן הזה, ולראות מה הוא הרגיש, חשב, מה הטעויות שעשה, ומה הוא למד מהן. והכי יפה, שגם אחרים נהנים מכל השטות הזאת שלו, הכתיבה שלו.

הבחור הזה הוא אני, הולדר, עדיין ילד בכיתה י'א שמתקדם לו לאט לאט. וכמו שעכשיו הוא אומר "הוא משום מה כתב במחמברת BULLSHIT באנגלית" ולא ממש מבין מה הוא מצא בזה, בטח בגיל 40 הוא ייסתכל על הסיפור הזה ממש ויחשוב לעצמו שזה מוזר שהוא כותב על עצמו בגוף שלישי.

~הולדר.

ושאף אחד לא יציק לי, אני יודע שכותבים ארס פואטי

הודעה קטנה: הורדתי את הזה של פייסבוק שעושים "לייק" על הפוסטים.. גם ככה אני רואה רק אחד שעושה לי לייק וזה מעצבן רצח. אם אתם אוהבים או לא אוהבים או שונאים אותי או רוצים לשכב איתי - הכל בתגובות חח